פרשת אמור

כבוד התורה

 

 

א. ימי ספירת העומר – "כחולו של מועד"

בדברי הרמב"ן (1א) מבואר כי ימי ספירת העומר נחשבים "כחולו של מועד", וכשם שבפסח יש יו"ט ראשון ויו"ט אחרון, והימים שביניהם הם ימי "חול המועד", שיש בהם מקדושת המועד – כך גם פסח הוא היו"ט הראשון ושבועות הוא היו"ט האחרון, והימים שביניהם, ימי ספירת העומר, הם בבחינת "חול המועד".

ואף שכמובן אין כל קדושה בימים אלו כמו בימי חול המועד, אולם מדברי הרמב"ן מובן כי ימים אלו אינם כימים רגילים, ויש לרדת לעומק משמעות תוכן ימים אלו.

ביאור דברי הרמב"ן נראה על פי מה שכתב בספר החינוך (1ב), כי תכלית יציאת מצרים היא קבלת התורה, ולכן ימי הספירה המקשרים בין פסח לשבועות הם בבחינת "חול המועד".

מאידך גיסא, בימים שבין פסח לשבועות מתו תלמידי רבי עקיבא, כמסופר במסכת יבמות (1ג). ובשל כך נהגו במנהגי אבלות בתקופה זו של השנה, כפי שנפסק בשו"ע (2א). ובערוך השלחן (2ב) כתב: "אלו הימים שבין פסח לעצרת מוחזק אצל כל ישראל זה שנות מאות רבות לימי דין וימי אבל, מפני שבזמן קצר מתו י"ב אלף זוגות תלמידי חכמים תלמידי רבי עקיבא כדאיתא ביבמות, וכולם מתו במיתת אסכרה. ועוד ראינו שעיקרי ימי הגזרות בשנות מאות שעברו בצרפת ובאשכנז היו בימים האלו".

ומעתה נשאלת השאלה, כיצד הגדרת ימי הספירה "כחולו של המועד", ימים מרוממים של התעלות לקראת קבלת התורה, עולה בקנה אחד עם הגדרת ימים אלו כימים שבהם מתוחה "מידת דין", וצ"ע.

 

ג. תלמידי רבי עקיבא – לא חשו על כבוד התורה של חבריהם

לביאור הדברים, נעמיק ללמוד את התביעה על תלמידי רבי עקיבא "שלא נהגו כבוד זה בזה", לפי ביאורו של המהר"ל, שכתב: "ועוד יש לפרש, כי הזמן הזה מפסח ועד עצרת מורה על כבוד התורה, ומדרגת התורה שהיא מתעלה עד שער החמישים. ולפיכך הספירה ז' שבועות מדרגה אחר מדרגה, והם לא נתנו כבוד לתורה לנהוג כבוד זה בזה, ולפיכך מתו מפסח ועד עצרת דווקא". וכיוצא בזה מבואר בדברי המהר"ל בספרו נתיבות עולם (3א) "כי הספירה ארבעים ותשעה יום עד מתן תורה, כי התורה היא מתעלה עד שער החמישים. ולפיכך הספירה ז' שבועות מדרגה אחר מדרגה עד שער החמישים, והם לא נתנו כבוד לתורה לנהוג כבוד בחבריהם, כמו שיש לתורה התעלות, כמו שמורה עליו ימי הספירה שיש לתורה התעלות עד שער החמישים, ולפיכך מתו מפסח ועד עצרת דווקא".

וכן ביאר גם המהרש"א בחידושי אגדות על מסכת יבמות שם (3ב) "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, ולא חש כל אחד מהם על כבוד התורה של חברו, דאין כבוד אלא תורה, ולכן מתו במידה זו, כי היא חייך".

מדברי המהר"ל והמהרש"א למדנו כי תלמידי רבי עקיבא נענשו לא רק על שלא נזהרו בחובה לכבד כל אדם באשר הוא, אלא גם על שלא נהגו כבוד בתורה של חבריהם.

 

ד. ימי ספירת העומר – ימי התעלות דרגה אחר דרגה בחמישים שערי בינה

יסוד דברי המהר"ל בביאור מהות ימי ספירת העומר שהם ימים "שיש לתורה התעלות מדריגה אחר מדריגה עד שער החמישים", כבר נתפרש בדברי הרמב"ן בהקדמתו לתורה (3ג) שהביא את דברי חז"ל "חמישים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם נמסרו למשה רבנו, חוץ מאחד. ואפשר שיהיה השער הזה בידיעת הבורא יתעלה, שלא נמסר לנברא. והמספר הזה רמוז בתורה בפירוש העומר ובספירת היובל, כאשר אגיד בו סוד בהגיעי שם ברצון ה'".

ואכן בפירושו על התורה בפרשת אמור (3ד) ובפרשת בהר (3ה) הזכיר הרמב"ן את הדברים בקצרה.

וביאר מו"ר הגר"ד כהן (4א) "בכל יום ויום מימי הספירה התורה מתעלה לשער נוסף, ומכיון שכך, ימים אלו הם ימי התעלות ותוספת נכבדות של התורה. ובשל כך נענשו התנאים הקדושים הללו בימים אלו, כי צריך לנהוג בכבוד יתר בתורה הקדושה, ונתעצמה התביעה על ש"לא נהגו כבוד זה לזה". וראה גם בדברי רבי אהרן קוטלר (4ב), שהוסיף כי ה"שער החמישים" הוא בחינת "החירות הגמורה", והיינו בחינת ה"יובל", והחיבור בין יציאת מצרים לחג השבועות, "כי תכלית יצירת מצרים היא החירות הגמורה, ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".

 

ה. כבוד התורה – ההכנה לקבלת התורה

להבנת חשיבות ההכרה בערך "כבוד התורה", נעיין בדברי חז"ל והרמב"ן, בענין י"ב עינות המים ושבעים התמרים שהיו באילימה, והוזכרו בפרשת בשלח (5א), וכן בפרשת מסעי (5ב)

ותמה הרמב"ן (5ג), מדוע התורה סיפרה דבר זה, שלכאורה איננו מופלא כל כך, כי דבר שכיח למצוא מקום מים וצמחיה גם במדבר ["נאות מדבר"]. ובפרט תמוה, מדוע כאשר חזרה התורה לתאר בפרשת מסעי את קורותיהם של בני ישראל במדבר, לא סופר מה היה בכל מקומות המסעים, ואפילו ניסים גדולים שהיו שם לא הוזכרו [כדוגמת הנס במרה שהומתקו המים ע"י עץ] – ואילו סיפור מציאת התמרים ועיינות המים חזר ונשנה.

כדי ליישב קושיות אלו, הביא הרמב"ן את דברי המכילתא: "ר' אלעזר המודעי אמר, מיום שברא הקב"ה את עולמו ברא שם שתים עשרה מבועין כנגד י"ב שבטי ישראל, ושבעים דקלים כנגד שבעים זקנים. וסיפר הכתוב זה כי חנו עליהם כל שבט על מבועו, והזקנים ישבו בצלם לשבח הא-ל עליהם שהכין להם כן בארץ ציה".

לכשנתעמק בביאור דברי הרמב"ן, תתחדד ההכרה בחשיבות כבוד התורה, כהכנה ובסיס לכל קבלת התורה, כדברי מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל (5ד)-(6א) שהצורך להכין את עינות המים ואת התמרים עוד מששת ימי בראשית, נועד להשריש בהם את ערך הכבוד לחכמי התורה, שלכבודם נבראו תמרים כדי שישבו בצילם.

 

ו. הכבוד שחלק הקב"ה ליראיו – בפרשיות התורה

בלימוד פרשיות התורה, נוכל למצוא מקורות נאמנים לכבוד המופלא שהקב"ה חולק ליראיו.

• הרמב"ן בפרשת נשא (6ב) הרחיב לבאר מדוע האריכה התורה לפרט בקרבנות הנשיאים הגם שהיה קרבנם של כל הנשיאים שווה, וכתב טעם ראשון, משום כבודם "כי הקב"ה חולק כבוד ליראיו, וכמו שאמר כי מכבדי אכבד (ש"א ב, ל). והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו יחד, ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחברו וכיבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת ימים. אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד". נמצא כי האריכות בפרשה והעסק בפרטות בכל נשיא הוא מחמת הכבוד שחלק ה' להם.

ומכאן נלמד כמה גידלה והחשיבה התורה את כבוד החכמים, שהאריכה וחזרה על קרבנם, הגם שדרך התורה לקצר "כמגדלים פורחים באויר" ו"כהררים התלויים בשערה".

• הרמב"ן בפרשת אמור (7ג) ביאר מדוע נאמר בפרשת המומים "דבר אל אהרן איש מזרעך", ולא נאמר "דבר אל אהרן ואל בניו" כפי שנאמר בשאר הפרשיות שנצווה בהן, וכתב: "ולא ירצה להזהיר את אהרן עצמו בתורת המומים כי אהרן קדוש ה' כולו יפה ומום לא יהיה בו, אבל יזהירנו על זרעו שיורם ויזהיר אותם לדורותם.

והמשיך הרמב"ן: "ובפרשת הטומאה בסמוך (7ב) כתיב, דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל, כי יתכן שגם באהרן ארע טומאת המגע במת או בשרץ. וכאשר בא להזכיר הצרעת והזוב חזר ואמר (שם פסוק ד) איש איש מזרע אהרן, כי לא יארע זה בגופו כי מלאך ה' צבאות הוא". ומבואר כי הכתוב שינה מדרך שאר הציוויים, ללמד גודל קדושת אהרון שאין צורך לצוותו בפרשת המומים, וכן בפרשת הצרעת והזוב לא הוזכר אהרן הכהן עצמו, ללמדנו "כי מלאך ה' צבאות הוא", ואין הציווי נוגע לעצמו.

אמנם בהמשך דבריו כתב הרמב"ן: "ובתורת כהנים (פרשה ג, ה) מצאתי, כל איש מה תלמוד לומר, לפי שנאמר זרע אהרן, אין לי אלא זרעו, אהרן עצמו מנין, תלמוד לומר כי כל איש אשר בו מום (פסוק יח). ופירוש "אהרן עצמו" הכהן הגדול תחתיו מבניו, כי בעבור שהתיר האנינות לכהן גדול אולי יתיר לו המום והצרעת והוצרך לרבותו. או שתרמוז דין אהרן עצמו, כי לא תסמוך התורה באזהרותיה על הנס, אבל כסתה על אהרן לכבודו, ולרמוז לנו שלא יארע לו כן". וביאר מו"ר הגרש"ז ברוידא (7ד) "הגם ש"לא תסמוך התורה באזהרותיה על הנס", ותצוה גם לאהרן הכהן איך ינהג בצרעת או במום, אך משום כבודו שינתה התורה את צורת הכתובים להסתיר הדבר ולא לכותבו במפורש, ובכך רמזה לנו גם את מעלתו. נפלא ביותר כמה גדול ונכבד בעיני התורה כבוד אהרן הכהן קדוש ה', שהאריך הכתוב לכבדו, ומכאן לימוד גדול בחובת הזהירות בכבודם של החכמים וגדולי התורה".

 

ז. הפגיעה בתלמיד חכם – פגיעה בתורה עצמה

חומר הזהירות בכבוד התורה נובע מכך שהלומד והתורה מתאחדים זה עם זה, ועל כן הפגיעה בתלמיד חכם היא פגיעה בתורה עצמה, כמפורש בדברי חז"ל במסכת תענית (8א) "האי צורבא מרבנן דרתח, אורייתא מרתחא ביה".

וכן מבואר בדברי הגמרא במסכת קידושין (8ב) שתלמיד חכם הלומד תורה, נקראת התורה שלמד "תורה דיליה" – התורה שלו. ולכן הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול, כי מאחר והכבוד תלוי בתורה, והתורה שלמד נקראת "תורתו", רשאי למחול על פגיעה בכבוד תורתו שהוא כבודו שלו.

ומכאן נבין את עומק התביעה על כל פגיעה בתלמיד חכם, שהיא פגיעה בתורה שלמד.

 

ח. עונשם של תלמידי רבי עקיבא – שלא נזהרו בכבוד התורה של חבריהם

מעתה מיושב היטב כיצד ימי הספירה מוגדרים מחד גיסא "כחולו של המועד", ומאידך כ"ימי דין".

ימי הספירה הם אכן "חול המועד" בהיותם הכנה לקבלת התורה, כדברי ספר החינוך (1ב), שבימים אלו אנו מצפים לקבלת התורה. ולכן בתקופה זו יש להיזהר במיוחד בכבוד התורה שהוא הבסיס לקבלת התורה. והיא גופא הסיבה מדוע דווקא בימים אלו מתוחה מידת הדין על הנהגה בלתי זהירה בכבוד התורה.

ומוטעם מדוע התביעה על החסרון בהנהגת הכבוד לתורה היתה על תלמידיו של רבי עקיבא בדווקא, על פי דברי חז"ל במסכת פסחים (8ג) "שבא רבי עקיבא ודרש את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים". רבי עקיבא היה ה"מרא דשמעתתא" של "כבוד התורה" בהיותו דורש את הכתוב "את ה' אלקיך תירא", שבא לרבות תלמידי חכמים, שיש לכבדם מפני ש"מורא רבך כמורא שמים".

חז"ל מסרו לנו במסכת מועד קטן (9א) ובמסכת שמחות (9ב) דוגמא אחרת, מאלפת מאין כמוה, כמה מושרש היה ערך "כבוד התורה" בהשקפתו של רבי עקיבא, עד כדי כך, שבשעה שנפטרו בניו ונכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול בשעת פטירתם "עמד רבי עקיבא על ספסל גדול ואמר, אחינו בית ישראל שמעו, אפילו שני בנים חתנים מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם", ופירש רש"י: "שלכבוד התורה באתם". הלוא פלא הוא, היאך נחמת רבי עקיבא מאסונו הנורא היתה, שנתרבה כבוד התורה ונתקדש שם שמים כשבאו הכל להשתתף בצערו.

ומעתה נראה כי שנתבעו תלמידיו על שלא נהגו בכבוד התורה זה בזה, כי זהו ההיפך מתורת רבם שדבק בערך הנחלת "כבוד התורה", כדברי מו"ר הגרש"ז ברוידא (9ג) "אפשר שהטעם לעונשם הנורא של י"ב אלף זוגים תלמידי רבי  עקיבא שמתו מפני שלא נזהרו בכבוד התורה של חבריהם, הוא משום שנהגו ההיפך מרבם שידע ליקר את כבוד התורה, ומצא בריבוי כבוד התורה נוחם לרפא את שברו הנפשי הנורא של מיתת בניו רחמנא ליצלן, והם שפגמו חיסרו מתורת רבם".

 

ט. המבזה תלמיד חכם ומי שאינו נוהג בו כבוד – גדול עוונו מנשוא

לסיום, נלמד את דברי הרמב"ם ורבנו יונה דלקמן, כדי להיזהר ולהישמר בכבודם של החכמים מוסרי התורה.

בספר שם דרך (10א) הביא דברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"ו הי"ב) "אע"פ שהמבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא, אם באו עדים שבזהו אפילו בדברים חייב נידוי ומנדין אותו בית דין ברבים וקונסין אותו". והקשה: "לכאורה יש להבין מהו שהוסיף הרמב"ם "אע"פ שהמבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא", שמשמע מכך שהיה צד לפטור המזה ת"ח מנידוי מכיון שאין לו חלק לעולם הבא". וכתב בביאור הדברים: "וצריך לומר שבא להשמיענו, שמאחר והמבזה ת"ח אין לו חלק לעולם הבא,יתכן היה שאין נזקקין להענישו, כי אין תועלת לחוטא בנידויו מאחר שאבוד הוא לנצח ועונשו חמור שאין לו חלק לעולם הבא. ולכן קאמר הרמב"ם ש"אע"פ שהמבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא, חייב הוא נידוי, לא מחמת תיקון המבזה אלא משום חובת השמירה על כבודם של תלמידי החכמים, ששמירת כבודם הוא כבוד התורה עצמה".

וגדולה מזה מצינו בדברי רבינו יונה בשערי תשובה (10ג) שאפילו אם לא ביזה ת"ח בפועל, אלא "לא נהג בו בדרך מורא וכבוד", וכגון שביזה חברו בפניו, כבר נחשב לאפיקורס ואין לו חלק לעולם הבא, כי בשורש הנהגתו שאינו שם לבו לכבוד תורתו של התלמיד חכם טמון זרע פורענות ואפיקורסות.

ואמנם הזהירנו התנא במסכת אבות (10ג) "והוי זהיר בגחלתן [של תלמידי חכמים] שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף, וכל דבריהם כגחלי אש". וראה עוד בספר שם דרך (9ג), ובמעשה מופלא המובא בספר עלי ורדים (10ה) הממחיש את דברי הגמרא במסכת ברכות (10ד) שהקב"ה תובע את כבודו של תלמיד חכם שנפטר, ודברי המשנה באבות הנ"ל.

 

> דרך נוספת בביאור עונש תלמידי רבי עקיבא "שלא נהגו כבוד זה בזה" ראה בפרשת בהר, מאמר כבוד זה לזה.