כבוד חמיו

 

א. חובת כבוד חמיו – המקורות

החיוב לנהוג כבוד בחמיו נלמד מדברי הכתוב (1א) "ויצא משה לקראת חותנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום ויבואו האהלה". ופירש רש"י: "וישתחו וישק לו, איני יודע מה השתחוה למי ומי נשק למי, כשהוא אומר וישאלו איש לרעהו, מי קרוי איש, זה משה, שנאמר והאיש משה". מקור דברי רש"י במכילתא (1ב), ושם סיום הדברים: "הוי אומר משה השתחוה ונשק לחמיו, מכאן אמרו שיהא אדם מוכן לכבוד חמיו".

מקור נוסף לחיוב לנהוג כבוד בחמיו מבואר בדברי חז"ל מהתנהגות דוד עם שאול חמיו, וכפי שמסופר בספר שמואל (1ג) שבעת שברח דוד מפני שאול והתחבא במערה, נכנס שאול להסך רגליו במערה, ולאחר שיצא שאול פנה אליו דוד ואמר לו: "ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך בידי כי בכרתי את כנף מעילך בידי ולא הרגתיך". ובילקוט שמעוני (1ד)  מובא: "אמר ליה דוד ואבי ראה גם ראה, מכאן שחייב אדם בכבוד חמיו ככבוד אביו. אמר ר' יהודה "ואבי ראה" אמר לשאול, "וגם ראה" אמר לאבנר. ורבנן אמרין "ואבי ראה" אמר [דוד] לאבנר, דהוא מאריה דאורייתא [שהוא אביו באורייתא, פי' רבו שלימדו תורה]. "גם ראה" אמר [דוד] לשאול חמיו".

ויש לבאר מדוע נצרכים שני הלימודים לחיוב בכבוד חמיו. כמו כן, לכאורה נראה מדברי המכילתא שנחלקו רבנן ורבי יהודה האם יש חיוב לנהוג כבוד בחמיו.

בערוך השולחן (1ה) הקשה על הראיה שהביאו מדברי דוד המלך שקרא לשאול 'אבי', שיתכן כי הסיבה לכך היתה משום שהיה מלך ישראל, כפי שמצינו באלישע שקראו לאליהו 'אבי', משום שהיה רבו. ואולי משום שהיה רודפו לא היה לו לקוראו אבי אילולי שחייב בכבודו.

ותירץ בספר יושר הורי (1ו) כי התואר 'אב' מתאים רק לאביו או רבו, אך למלך משתמשים בתואר 'אדוני', ואם כן "כיון דדוד קרא לשאול 'אבי', על כרחך דמחוייב בכבודו משום לתא דאביו, ולא מצד היותו מלך ישראל [ומצד 'רבו' ליכא למימר, דלא אשכחן דשאול היה רבו]".

הרמב"ם בהלכות אבלות (2א) כתב: "אשתו הנשואה אע"פ שהוא מתאבל עליה אינו מתאבל עמה, אלא על אביה ואמה משום כבוד אשתו". בשו"ת תשובות והנהגות (2ב) דייק מדברים אלו כי לדעת הרמב"ם עיקר החיוב לכבד חמיו הוא רק משום כבוד אשתו, ולכן אם אין לה הנאה מכך, אין צריך לכבדם. ואמנם על עיקר שיטתו של הרמב"ם תמה התורה תמימה (3א) מדוע לא הביא דין זה של החיוב כבוד חמיו, והרי מדברי המכילתא "מכאן אמרו" משמע שזוהי הלכה ברורה שאין בה חולק, ונשאר ב"צע"ג".

אבל הטור בהלכות כיבוד אב ואם  (2ג) פסק להלכה די "חייב אדם לכבד את חמיו, כדכתיב ואבי ראה גם ראה". מדבריו דייק הב"ח (שם) שאין זה חובת כיבוד גמורה, אלא "וחייב לכבדו כדרך שמכבד את הזקנים". ותמה הב"ח על כך מדברי בילקוט שמעוני הנ"ל (1ד) שמפורש כי חייב בכבוד חמיו "ככבוד אביו". וכתב, שעל כרחך צריך לומר  שדעת הטור לפסוק כחכמים שדרשו 'אבי ראה' על אבנר, ולכן בעצם אין מקור כלל לכבוד חמיו, אלא שמכל מקום עליו לכבדו "כשאר זקנים" משום שסמכו קצת בפסוק "גם ראה" לכבוד אביו.

הברכי יוסף (2ד) הוסיף על דבריו, שאף לדעת חכמים יש קצת חובה לכבדו מחמת המקור הראשון – הנהגת משה רבנו עם יתרו חותנו (1ב) שם מבואר שיהא אדם מוכן לכבוד חמיו.

ובתורה תמימה (3א) הקשה על מה שכתב הב"ח שהחיוב בכבוד חמיו הוא "כשאר זקנים" בלבד, מה יענה על המקור המפורש לחיוב בכבוד חמיו מדברי המכילתא (1ב).

בספר מנוחת שלום (3ב) יישב את קושיית התורה תמימה, שרבנן החולקים על מדרש הפסוק "גם ראה" חולקים גם על המדרש מהפסוקים בפרשת יתרו, ולדעתם נשיקת משה ליתרו היתה משום הנהגת דרך ארץ ולא משום חובת  כיבוד החתן לחמיו [עיין שהוכיח כן וביאר הדברים בטוב טעם ודעת].

 

ב. חובת כבוד חמיו – פסק ההלכה

מרן השולחן ערוך (3ג) פסק להלכה את דברי הטור: "חייב אדם לכבד חמיו".

הש"ך העתיק את דברי הב"ח שהחיוב הינו "כמו שאר זקנים חשובים". ובביאור הגר"א (שם) הביא את מחלוקת התנאים במדרש (1ד) וכתב שמשמע שלדינא לא פליגי. ומשמע כי לדעת הגר"א גם לפי חכמים יש חובה גמורה בכבוד חמיו. וכן כתב הגר"א באיגרתו (3ד) "וגם באתי לבקש מאשתי שתכבד את אמי כמו שכתוב בתורה", ונראה מדבריו שהחיוב בכבוד חמיו הוא חובה גמורה מהתורה לכל הדעות.

חידוש נוסף בחובת כיבוד חמיו מבואר בדברי ספר חרדים (4א), שכתב בטעם החובה היא "משום דאיש ואשתו כחד גופא חשיבי, ואב ואם של זה כאב ואם של זה". ומשמע מדבריו כי החיוב בכבוד חמיו וחמותו הוא חיוב גמור מדאורייתא ככבוד אב ואם ממש.

רבי עזריאל הילדסהיימר הקשה על דבריו בשו"ת רע"ז (4ב) מפסק השו"ע (יו"ד סי' רמ סע יז) שאשה נשואה פטורה מכבוד אביה, בגלל שהיא משועבדת לבעלה. ואם נאמר שגם בעלה מחוייב בכבוד אביה, אם כן כבוד אביה קודם לכבוד בעלה, כדוגמת מה שמצאנו לעניין קדימת אב לאם מטעם "שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך". ותירץ,"דשפיר אמרנו דהיא אינה סיפק בידה לעשות, דילמא בעלה לא יניח לה משום שיאבה לעשות המצוה בגופו".

ובשו"ת בצל החכמה (4ד) כתב לפרש שהטעם מדוע אשה פטורה מכבוד אביה אינו משום שכבוד בעלה קודם, אלא משום שמשועבדת לבעלה, ולכן לא יועיל מה שגם בעלה חייב בכבוד אביה, שמכל מקום שיעבודה לא פקע ומחוייבת לעשות רצונו.

 

ג. כבוד חמיו – קימה והידור

בדברי הב"ח (2ג) נתבאר שאין חובת כיבוד חובה גמורה אלא כ"זקנים חשובים", וכן פסק להלכה הש"ך (3ג).

על פי דברי הב"ח  כתב רבי אייזיק חבר בשו"ת בנין עולם (5א) כי בוודאי חובה לעמוד בפני חמיו, שהרי אף בפני זקן שאינו ת"ח חייב לקום, וכל שכן בפני חמיו שיש לכבדו כזקנים חשובים.

רבי עובדיה יוסף כתב בשו"ת יחוה דעת (5ב) שיש לעמוד בפניו כשמגיע לד' אמותיו, וכמו כן ראוי לנשק ידיו דרך כבוד ויקר.

בספר יושר הורי (5ג) כתב שיש ללמוד דיני הקימה מדיני קימה האמורים בזקן וחכם, ועל כן חיוב זה רק כשמגיע לד' אמותיו, כמו כן יש לעמוד כמלוא קומתו "ולא סגי במה שזז מעט כמי שרוצה לקום, דזה הידור בעלמא ואינו מקיים מצות העמידה".

 

ד. כבוד חמותו

בספר מנוחת שלום (5ד) הביא מדברי המנחת אליעזר שרצה לדקדק מדברי הפוסקים שאין חובה לכבד חמותו, וחלק עליו, והכריע להלכה כדברי הפוסקים שנקטו בפשטות שיש חובה לכבד את חמותו, וכפי שמפורש גם בדברי הב"ח והט"ז (3ג; ס"ק יט) וספר צידה לדרך.

 

ה. כבוד אביו קודם לכבוד חמיו

בספר עיקרי דינים (6א) נקט כדבר פשוט שאף שחייב בכבוד חמיו, מכל מקום כבוד אביו קודם לכבוד חמיו, וראיה מכך שבאביו יש חיוב 'מורא', מה שאין כן בחמיו. ועל כן במנהג קריאת שם הנולד כשם הסב, יש להקדים לקרוא בשם אביו.

ובספר יושר הורי (6ב) דן במנהג האשכנזים שנותנים בקריאת שם הילד ראשון את זכות קריאת השם לאשה, והביא בשם הגר"ח קנייבסקי, כי מחמת שכך המנהג "הרי זה צורת החיוב שלו כלפיה".

וראה עוד בשו"ת חלקת יעקב(6ג) במה שדן, באופן שרוצה הבעל לקרוא כשם אמו שנפטרה, אבל שם חמותו שעדיין בין החיים כשם זה, ואינם מסכימים שיקרא לילדה כך.

 

ו. כבוד אביו וכבוד זקנו – מי קודם

בשאלה זו דן בהרחבה האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש בשו"ת מנחת אליעזר (7).

היסוד לדיון זה הוא גדר החיוב בכבוד זקנו [ראה בהרחבה בשיעור עולמות תע"ו – הנכדים והסבא] וכן דברי הגמרא במסכת קידושין (ל, א) "אבא אומר השקיני מים ואמא אומרת השקיני מים, איזה מהם קודם", ואמר ר' אליעזר "הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך, שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך". כלומר, מכיון שהאמא מחוייבת בכבוד האבא, כבוד האבא קודם לכבוד האמא. ואם כן מאחר וחיוב כבוד זקנו מדאורייתא, שהרי 'קל וחומר' הוא דין דאורייתא, וחיוב כבוד זקנו נלמד מקל וחומר מאביו – אם האבא [יצחק] מחוייב לכבד את הסבא [אברהם, אביו של יצחק], קל וחומר שהנכד [יעקב] המצווה בכבוד אביו [יצחק] מחוייב בכבוד הסב [אברהם].

 

ז. כבוד חמיו לאחר מיתה

בספר יושר הורי (8א) הסתפק האם חיוב זה של כבוד חמיו נוהג גם לאחר מיתה, ופשט את הספק מההלכה שחייב להתאבל עם אשתו כשמת אביה, ופשטות לשון השו"ע שם משום כבוד חמיו.

אלא שיש לדחות את הראיה מהלכות אבלות, ולומר שהחובה נובעת מחמת כבוד אשתו, ולא מחמת כבוד חמיו, ולשון השו"ע לאו דווקא [וכפי שנתבאר בדברי הרמב"ם לעיל (2א)].

עוד הסתפק שם בדעת הב"ח שחייב בכבודם "כשאר זקנים", ולא מצינו שחייב לכבד הזקנים לאחר מותם.

אמנם בספר פלא יועץ (8ב) כתב: "עיקר חובת הכיבוד הוא לכבדם במותם, למעבד להו נחת רוח כאשר עושה על אביו ואמו". וכן נקט להלכה בשדי חמד (8ג) שחייב בכבודו לאחר מיתה, אלא שהביא מחלוקת האם יש לומר עליו קדיש, או שלא יועיל לו כי "רק ברא מזכה אבא".

 

ח. גדר החיוב בכבוד חמיו

בספר רץ כצבי (9)-(10) חקר ביסוד גדר החיוב בכבוד חמיו, האם החיוב הוא חלק מהחיוב בכבוד אשתו ונובע מחיוב זה. או שמהות חיובים אלו הם חיוב עצמי נפרד. וכתב כי נחלקו בזה הרמב"ם ומרן המחבר בשו"ע.

מדברי מרן המחבר בהלכות קריעה (יו"ד סימן שמ סע' ד) "וכן קורע על חמיו ועל חמותו", ולא סיים כמו שכתב הרמב"ם (2א) "מפני כבוד אשתו". וגם כתב בשו"ע שם "והאשה קורעת על חמיה וחמותה" ולא סיים כמו שכתב הרמב"ם "מפני כבוד בעלה". משמע שלדעתו החיוב לכבד את חמיו וחמותו וכן חיוב האשה לכבד את חמיה וחמותה הוא חיוב העומד בפי עצמו, ולכן לא כתב "מפני כבוד אשתו" "ומפני כבוד בעלה", שהרי באמת אין החיוב נובע מחיוב כבוד אשתו וכבוד בעלה, אלא זהו חיוב ישיר ועצמי של כיבוד חמיו.

ובזה מיושבת תמיהת הב"ח, מדוע השמיטו הפוסקים דין כבוד חמיו כפי שהביא הטור. ואמנם, בהלכה זו נפרדו דרכיהם של השו"ע והרמב"ם, השו"ע הביא הלכה זו כנ"ל, אולם הרמב"ם לא הזכיר הלכה זו, כי לדעתו חיוב זה איננו חיוב בפני עצמו אלא חיוב הנובע מחיוב כבוד אשתו או מכבוד בעלה, ולכן לא ראו צורך לכתוב את דין חיוב כבוד חמיו בנפרד, מכיון שחיוב זה כבר כלול בחיובי הבעל לכבד את אשתו וחיוב האשה לכבד את בעלה. ברם אם כבוד חמיו הוא חיוב נפרד מכבוד אשתו, והוא חיוב העומד בפני עצמו, וכפי שסובר מרן המחבר, פשיטא שצריך להשמיע ולכתוב דין זה, שהרי זהו דין חדש, דין כבוד חמיו, שעדיין לא שמענוהו.

 

ט. כבוד חמיו – הלכה למעשה

ראה בהרחבה בילקוט יוסף (11-12א) פרטי הדינים, ובכלל זה: חיוב קימה והידור כשהחתן תלמיד חכם וחמיו בעל בית פשוט • קריאה בשם הפרטי של חמיו וחמותו.  • האם לקרוא להם 'אבא ו'אמא' • החיוב בכבודם כשהם מצערים אותו • ציוו עליו הוריו שלא יכבד את חמיו וחמותו, האם צריך לשמוע בקולם.

 

י. כבוד חמיו – עובדות והנהגות

הרמב"ן (13א) פירש את הפסוק "ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים", שהכוונה "לאחי לבן הנזכר אשר באו עמו, כי לא רצה לאמר כן לחמיו שהיה נוהג בכבודו, וכן ויקרא לאחיו לאכול לחם. ולא קרא ללבן, דרך כבוד כאלו הכל ברשותו והכל שלו". וראה בספר יושר הורי (13ב) במה שלמד מכך את דרך ההנהגה באירוח חמיו, שיש לתת לו את הרגשה שהכל שייך לו, והוא בעל הבית.

להשלמת היריעה, נסיים בהנהגותיו הנאדרות בקודש של גאון ישראל רבי שלמה זלמן אויערבך זצוק"ל, המובאים בספר תורת הכיבוד (13ג) בגטדל הפלגתו בזהירות בכבוד חמותו.