https://drive.google.com/u/1/uc?id=1hKWFvw69d2JHiMDvqJk5Hiq8nxqoiyzt&export=downloadא. הרמב"ן בתחילת פרשת חקת (1) כתב, ש"הנפטרים במיתת נשיקה אינם טמאים טומאת מת, והוא שאמרו צדיקים אינם מטמאים". ובביאור הדברים מובא בפירוש המיוחס לרמב"ן (1) שטומאת המת היא מצד המלאך המשחית הנקרא יצר הרע, ולכן צדיקים שנפטרים מהעולם על ידי השכינה [ולא על ידי מלאך המות] אינם מטמאים.

וראיה מהגמרא בכתובות (2) שבשעת פטירתו של רבי הקדוש "בטלה הכהונה" [ובגמרא שלפנינו הגירסא "בטלה קדושה", והיינו קדושת הכהונה, ועי' להלן], כלומר, הכהנים עסקו בקבורתו ונטמאו [בסוגיא שם דנו האם רבי חייא נפטר לפני רבי או אחריו, והביאו ראיה שרבי נפטר קודם, ממה שאמר רבי חייא "אותו היום שמת רבי בטלה קדושה"]. והבין הרמב"ן שהסיבה לכך, כי רבי נפטר על ידי השכינה, ולכן אינו מטמא כדין הצדיקים שאינם מטמאים.

וכן הבין רבנו חיים הכהן (דבריו הובאו בתוספות בכתובות; (2)) שאמר שאילו היה בפטירת רבנו תם היה מטמא לו, כפי שנהגו הכהנים בפטירת רבי. ובפשטות, דעתו כהרמב"ן שצדיקים אינם מטמאים, וזו הלכה למעשה. [ואף שהתוספות דחו את דבריו, יעו' בפסקי התוספות שכתב את דברי רבנו חיים הכהן בסתמא, ונראה שפסק כדבריו].

רבנו חיים הסתמך בדבריו על המובא בירושלמי (2) שבזמן פטירתו של רבי הכריז רבי ינאי "אין כהונה היום".

אך כבר דחו הראשונים את הראיה מהירושלמי, כפי הביא התוספות רא"ש (2) מדברי רבנו נסים והראב"ד, שהסיבה שנטמאו הכהנים בפטירת רבי היא משום כבוד הנשיא. וכן מבואר בבית יוסף (2).

נמצא שאין ללמוד מטומאת הכהנים בפטירת רבי, שמותר לכהנים להיטמא לצדיקים, כי לא זו הסיבה שנטמאו הכהנים לרבי – אלא נטמאו משום כבוד הנשיא [ואם כן לרבנו תם שאינו נשיא, ובזמנינו שאין נשיא, אסור לכהן להיטמא].

ב. ראיה נוספת שצדיקים אינם מטמאים, יש להביא מדברי המדרש (3) שאליהו הנביא [שהוא כהן] נטמא בהבאת רבי עקיבא לקבורה, וכמפורש בדברי אליהו הנביא "שאין טומאה בצדיקים ואף לא בתלמידיהם" [ומשמע שאין טומאה בכל הצדיקים ולא רק במתים מיתת נשיקה, אלא אם כן נאמר שגם רבי עקיבא מת בנשיקה, וצ"ב].

אולם התוספות בבבא מציעא (3) כתבו שהסיבה האמיתית שבגללה נטמא אליהו הנביא בקבורת רבי עקיבא היתה בגלל שהיה מת מצוה, ולא בגלל שצדיקים אינם מטמאים [בגמרא מובא שם, שרבה בר אבוה פגש את אליהו בבית הקברות, וכששאל אותו כיצד נטמא, השיבו אליהו שהלכה כרשב"י שעכו"ם אינם מטמאים באהל. ובראשונים נחלקו האם הלכה כרשב"י, וכפי שאמר אליהו הנביא. ועל כך כתבו תוספות שאין ללמוד מדברי אליהו הנביא הלכה, כי "דחויי הוה מדחי ליה". והביאו ראיה שאליהו נהג כן גם במה שהסביר את טומאתו בפטירת רבי עקיבא באומרו "צדיקים אינם מטמאים", הגם שלא היתה זו הסיבה האמיתית].

אמנם הרמב"ן בחידושיו ליבמות (4) כתב [לענין ההלכה כרשב"י שעכו"ם מטמאים באהל] שלא יעלה על הדעת שאליהו דחה בעלמא ולא אמר דברים שהם להלכה, כי ח"ו נתן בזה מקום לכשלון. ומבוארים הדברים לשיטתו בפירושו על התורה, שצדיקים אינם מטמאים, וממילא דבריו של אליהו הנביא שעסק בקבורת רבי עקיבא כי אין טומאה בצדיקים הם הלכה, ולא דיחוי בעלמא [כן מבואר בהבנת הרמב"ן בשו"ת הסבא קדישא, להלן (9)].

ג. מאידך מפורש בדברי ספר האשכול [שחיברו הראב"ד מנרבונא] ושו"ת מהרי"ל (4) שקברי צדיקים מטמאים באהל, והביאו לכך כמה ראיות חזקות מדברי חז"ל (5):

[א] בגמרא בבבא בתרא מסופר שרבי בנאה ציין את מערת המכפלה, ופירש הרשב"ם כדי שלא לטמא הטהרות עליו.

[ב] בגמרא בסוכה מבואר, שהטמאים שבאו למשה רבנו בבקשה לבקש להקריב פסח שני היו נושאי ארונו של יוסף הצדיק [לדעת רבי יוסי הגלילי] או מישאל ואלצפן [לדעת רבי עקיבא] שהיו עוסקים בנדב ואביהו.

[ג] בגמרא בבבא מציעא מסופר שריש לקיש היה מציין את מערות הקבורה של רבנן, ופירש רש"י כדי שלא יכשלו הכהנים לעבור ולהאהיל עליהם.

מכל זה מוכח – שגם בצדיקים הללו היתה טומאה, ובעל כרחך שצדיקים מטמאים [ומה שמצאנו במדרש שאליהו נטמא לרבי עקיבא, כתב בספר האשכול (4) שאין לסמוך על ההלכות שבמדרשים אם לא נראה שנתקבלו לבעלי התלמוד].

ד. בשו"ת אבני נזר (6) חידש לחלק בין צדיק שנהרג ע"י אדם, שאין בו טומאת מת, אבל אם מת מיתה טבעית

מטמא, ולפי פלפולו ביאר מדוע נטמאו לארונו של יוסף, ואת מעשהו של רבי בנאה יישב  שציין את המערה כי אדם הראשון מטמא [ולהבדיל גם ראשו של עשו הטמון במערה מטמא], וגם ביאר את טומאת מישאל ואלצפן לנדב ואביהו.

ומכל מקום כבר העיר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (6) שהדברים מתקבלים בשילוב של פלפול וקבלה אך אין לסמוך עליהם להלכה. וגם האבני נזר עצמו כתב, שלמעשה אין נפק"מ בכל זה, כי לא מצינו בדורינו מי שיאמרו עליו שהוא מהצדיקים שאינם מטמאים [ועי' להלן בשו"ת יחוה דעת (11) שהביא בשם האבני נזר מה שאמר בשעת פטירת הגרמ"מ מקוצק].

ה. להלכה ולמעשה בדין השתטחות הכהנים על קברי צדיקים, דנו בשאלה זו גדולי הדורות.

בספר אגרא דכלה ((7); מהרצ"א מדינוב, מחבר הספר בני יששכר) מביא כך נהגו בזמנו בארץ ישראל [והוא מלמד על כך זכות מהמקורות המובאים לעיל]. אולם לעומתו כתב האדמו"ר הדברי יחזקאל משינאווע בתשובה שנדפסה בסוף דברי יחזקאל על התורה (7) למחות כנגד מנהג זה [ובדבריו יש תשובה למה שכתב האגרא דכלה, וראה גם במובא בשם השדי חמד (12) שעיקר מטרת ביקורו של הדברי יחזקאל בארץ ישראל היה להזהיר על ענין זה].

מנהג זה שכנראה היה רווח בארץ ישראל, מוזכר גם בספר פאת השלחן (8) שחיברו רבי ישראל משקלוב, מתלמידי הגר"א שעלו לא"י, וגם הוא כתב שיש למנוע זאת. ובדבריו (בית ישראל ס"ק כה)  מוטעמים הסיבות לכך, וגם דחה את הראיה שהביאו מדברי הזוהר הקדוש (8) שאין טומאה על הצדיקים, וכתב שזהו שיבוש שנפל בזוה"ק.

ובפתחי תשובה בהלכות טומאת כהנים (9) הביא משו"ת בתי כהונה שאסר על הכהנים להשתטח על קברי צדיקים.

אך לעומתם, רבי שלמה אלפאנדארי [ראש הרבנים בצפת לפני כמאה שנה], כתב בשו"ת הסבא קדישא (9) שמנהג הכהנים להשתטח על קברי צדיקים הוא מזמן קדמון, ונהגו בו ספרדים ואשכנזים ולא מיחו בידם. והוא הליץ טוב בעדם שהסתמכו על דברי הרמב"ן וסיעתו שצדיקים אינם מטמאים להלכה ולמעשה, וביאר שאין ראיה מהתלמוד נגד כל זה. ומכל מקום, סיים מהרש"א אלפאנדארי כי מי שבא לשאול "רגיל אני לומר לו שב ואל תעשה עדיף".

ז. והנה מהרש"א אלפאנדארי (9) ובשדי חמד (10) הביאו צד להתיר השתטחות על קברי צדיקים מדין "ספק ספיקא" – ספק אם קברי צדיקים מטמאים [כי נחלקו בזה ראשונים, כדלעיל] וספק אם הלכה כראב"ד שכתב (הלכות נזירות פ"ה הי"ז) שכהן טמא בזמן הזה שוב אין עליו איסור להטמאות, וכמו שמצינו שיש אחרונים שהתירו לכהנים להיטמא לקברי עכו"ם משום ספק ספיקא – ספק אם קברי עכו"ם מטמאין שנחלקו בזה הראשונים אם הלכה כרשב"י, וספק אם הלכה כהראב"ד או לא.

אולם הכרעת רוב הפוסקים שאין לעשות מזה ספק ספיקא, כמבואר במהרש"א אלפאנדארי ובשדי חמד, והוסיף בביאור הדברים המנחת אשר (10)  כי אין זה "ספק שקול" אם צדיקים מטמאים, וכמעט שאין סמך בראשונים ובפוסקים להניח שאין מטמאים, משא"כ לגבי קברי עכו"ם שנחלקו בו תנאים ופוסקים וגם בשו"ע נשאר בספק. וכמו כן הסכימו האחרונים שגם להראב"ד יש איסור תורה לכהנים להיטמא בזמן הזה אלא שאין מלקות.

ח. להלכה למעשה: בשו"ת יביע אומר (11) נקט שאין לכהנים לבקר במערת המכפלה או בקבר רחל או בשאר קברי צדיקים [ובדבריו נתבאר מהלך נוסף, שהראשונים שכתבו שצדיקים אינם מטמאים היינו דווקא בשעת קבורה, אך להשתטח לכו"ע אסור]. וכבר הובא כן גם בשדי חמד (10) שהגר"ש סלנט רבה של ירושלים, אסר לכהנים להיכנס לקבר רחל.

ובדין כניסת כהנים לאוהל שעל קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון, יש כהנים הנוהגים עד היום להיכנס, וראה במאמרו של הרב מרדכי שפילמן מניו יורק (12) שעסק רבות בנושא, ואף חיבר ספר שלם על נושא זה בשם "ציון לנפש צבי", והביא שמועה שטעם ההיתר הוא בגלל שמתחם הקבר נבנה באופן שאין הטומאה בוקעת לתוך הבניינים שעל הקברים. אך מסקנתו שאין שורש לשמועה זו, ולמעשה אין להתיר כניסת הכהנים לאוהל שעל ציון הרשב"י במירון, ומסר בשם הגרש"ז אויערבך "שאיסור גמור לכהנים להיכנס לשם כמו בשאר קברי הצדיקים".

וראה במה שכתב גרש"ז אויערבך במכתב ההסכמה לספרו של הרב שפילמן (13), ובמה שסיכם את הדעות בענין זה בספר נטעי גבריאל ((13); רבי גבריאל ציננער, ניו יורק).

לסיכום: ההיתר למנהג הכהנים הנכנסים לקברי צדיקים אינו מתבסס על ההלכה שצדיקים אינם מטמאים, אלא על המציאות  שיתכן ובמערת המכפלה או בציון הרשב"י המירון אין טומאה לכהנים בגלל צורת מבנה הקבורה, וגם בזה צע"ג למעשה.

מקורות נוספים לעיון בסוגיא:

שדי חמד, מערכת ראש השנה (סימן א אות ו) * שו"ת דברי יציב (ח"ד יו"ד סימן רלא-רלב) * שו"ת יחוה דעת (ח"ד סימן נח) * הגר"א וייס, מנחת אשר ( פרשת חקת (סימן מט) * הרב יצחק אייזיק כהנא, ספר תורת כהנים * רב מנחם אדלר, קונטרס בעבודתו ינחלוה (מאמר יח).