א. במסכת ברכות (1) אמרו: "המתפלל צריך שיכוון את לבו בכולן [כל הברכות בתפילת שמונה עשרה]. ואם אינו יכול לכוון בכולן, יכוון את לבו באחת – באבות". וצריך ביאור, מהי הכוונה הנדרשת בתפילה, ומה הדין בדיעבד, אם התפלל בלא כוונה, האם עליו לחזור ולהתפלל.

ונראה בביאור הדברים בהקדם בירור שיטת הרמב"ם, אשר לכאורה מצינו סתירה בדבריו, כפי שהקשה הגר"ח מבריסק (3) שמסתימת לשון הרמב"ם (1) בפרק ד' מהלכות תפילה) משמע שהכוונה מעכבת בכל תפילת שמונה עשרה. ומאידך מפורש בדבריו (1) שם, בפרק י')  שהכוונה מעכבת רק בברכה הראשונה של התפילה, וצ"ע.

ב. ביישוב דברי הרמב"ם כתב הגר"ח, על פי ב' דיני הכוונה שיש בתפילה:

[א] שעומד בתפילה לפני ה' [יחשוב כאילו "שכינה כנגדו"].

[ב] כוונת פירוש המילים [להבין מה שאומר]. כוונות אלו נתפרשו בלשון השו"ע (4) בתחילת הלכות תפילה (סי' צח סע' א) "המתפלל צריך שיכוון בלבו פירוש המילות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאילו שכינה כנגדו".

יסוד הכוונה בתפילה ש"המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו", מקורו בדברי הגמרא בסנהדרין (2). והדברים מגיעים עד לכדי הכרה שהאדם מדבר עם הקב"ה "כמדבר איש אל חברו שמדבר לו פנים אל פנים" [מבי"ט (2)], וכאילו "הוא בא ונושא ונתן ממש עמו יתברך, כאשר ידבר איש אל רעהו" [מסילת ישרים (2)]. ומטעם זה כל תפילת שמונה עשרה היא בלשון "נוכח" [מבי"ט (2) שם].

זאת ועוד, מההבנה כי מהות התפילה היא "עמידה לפני השכינה", נגזרת נפקא מינה בהלכה ש"אסור לעבור כנגד המתפללים בתוך ד' אמות" (5) סי' קב סע' ד). כי טעם הלכה זו אינו רק משום ביטול כוונת המתפלל, שאז במקרה שלא תתבטל כוונתו [כגון שמשלשל טליתו על פניו], היה מותר לעבור כנגדו. אלא טעם האיסור לעבור כנגד המתפלל הוא מפני שמפסיק בין המתפלל לשכינה, ולכן אסור גם בכהאי גוונא, כמבואר במשנה ברורה וביאור הלכה שם (5) [וראה בספרו של מו"ר הגרש"ז ברוידא שם דרך (13) שהיות גדר התפילה כמציאות מוחשית שעומד לפני השכינה, מוכח מתוכן הלכות תפילה במקומות רבים נוספים].

ומאחר שכאמור, יש בתפילה שני דיני כוונה, תירץ הגר"ח את הסתירה בפסקי הרמב"ם, שהכוונה שיראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה היא מעצם מעשה התפילה, וללא כוונה זו אין זה מעשה תפילה, והרי הוא בכלל "מתעסק" שאין בו דין מעשה. ולכן כוונה זו מעכבת בכל התפילה, כפשטות משמעות דברי הרמב"ם בפרק ד'. אך הכוונה של פירוש המילים, היא דין מסויים בתפילה [בגדר של תוספת דין כוונה] ולכן היא מעכבת רק בברכה הראשונה, ובזה מיירי הרמב"ם בפרק י'.

ג. על דרכו של הגר"ח בישוב פסקי הרמב"ם, כתב החזון איש על גליון ספר חידושי רבנו חיים הלוי (2) כי דברי הגר"ח הם בגדר "אי אפשר". שכן לא ימלט האדם להרהר בלבו בשעת התפילה בדברים אחרים, וכמו שהביאו התוספות בבבא בתרא (2) ד"ה עיון תפילה) מדברי הירושלמי שרב מתני' החזיק טובה לראשו שהיה כורע מעצמו בשעת אמירת מודים, ודבר שכזה נובע כמובן מחוסר כוונה בתפילה.  ולדברי הגר"ח שאם חסר לו בכוונה שעומד לפי השכינה הוא נחשב כאילו לא התפלל, כי כוונה זו מעכבת בכל צורת התפילה, נמצא דלא שבקת חיי לכל בריה. ומתוך כך נקט החזון איש, שכל אדם העומד להתפלל אינו מוגדר כ"מתעסק", כי בעצם בואו להתפלל יש כבר "ידיעה כהה" שהוא נמצא בתפילה לפני השכינה, אלא שאין לבו ער כל כך, ובידיעה קלושה זו סגי בדיעבד [ואת סתירת דברי הרמב"ם תירץ החזון איש, שבפרק ד' כתב הרמב"ם באופן כללי את עיקר דיני התפילה, וסמך על כך שישלים ויפרט את דיני התפילה בפרק י', ושם הוגדר השיעור המעכב בחוסר הכוונה שהוא בברכה הראשונה בלבד. וכן מתבאר גם בדברי הגרא"מ שך באבי עזרי (3)].

לפי יסודו של הגר"ח, שכוונה זו "שיראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה" – מעכבת בכל התפילה, דן בספר עמק ברכה בחידושו של החיי אדם, שאדם העומד בתפילה ונסתפק באיזה דין, מותר לילך ממקומו לעיין בספר, וכן מותר לשאול הדין. וחידש העמק ברכה, שלפי דברי הגר"ח ליתא לדין זה, כי כאשר מפסיק בתפילתו הרי זהו הפסק בשכינה כנגדו, ושוב אינו עומד לפני השכינה, וכאילו נגמרה תפילתו, ולכן לא הותר לו לשאול מה דינו או ללכת לעיין בספר, כי כשמסיח דעתו מהשכינה שכנגדו שוב אינו נחשב כמתפלל. ועי' בדברי העמק ברכה במה שדן בעוד נפק"מ לדינא על פי חידושו של הגר"ח.

ד. והנה בדברי הגר"ח (3) נתבאר שהכוונה המעכבת בכל התפילה נובעת גם מהדין הכללי ש"מצוות צריכות כוונה".

אמנם רבי אריה ליב פרומר [אב"ד קוז'יגלוב, פולין. ור"מ ישיבת חכמי לובלין] בשו"ת ארץ צבי (8) וכן הגרש"ז אויערבך [שו"ת מנחת שלמה (8) ובהליכות שלמה (9)] נחלקו עליו, ולדעתם כדי לצאת ידי חובת הכוונה מדין "מצוות צריכות כוונה", די במה שמתכוון בתחילת עשיית המצוה. כדברי הגרש"ז: "ואמרינן שעל דעת ראשונה הוא עושה, ויוצא ידי מצוה, אע"ג דאינו מתכוון כל הזמן למצוה. ודבר זה נוהג גם בקריאת שמע ותפילה וכדומה".

ויוצא איפוא לפי זה, שאם לפני קיום המצוה, דהיינו לפני שעומד להתפלל תפילת שמונה עשרה, היתה כוונה למצוה, שפיר יצא ידי חובה, ואף שלאחר מכן נתבטלה כוונתו.

עוד נתבאר בדברי הארץ צבי (7), שיש חיוב לעשות מצוה גם ללא כוונה "ואם כן מי שאי אפשר לו לעשות מצוה בכוונה, חייב על כל פנים לעשותה בלא כוונה. והוא הדין בנדון דידן לענין תפילה, אף מי שאין בידו לכוון, מוטב להתפלל בלא כוונה, משלא להתפלל כלל".

וכן נקט הקהלות יעקב (8) בתוך דבריו, ביישוב קושיית הביאור הלכה (5) סי' קא ד"ה האידנא) וז"ל: "כשנזכר באמצע תפילתו שלא כוון באבות, היכי רשאי למור את תפילתו מאחר שאינו יוצא בתפילה זו, אם כן מה שאומר הוא ברכות לבטלה. וצריך לומר דנהי דבלא כוון להו חוזר ומתפלל [מדין השו"ע (5)], מכל מקום אין הענין שלא בכוונה הוי ברכה לבטלה, דגם זה נקרא תפילה, אלא שחסר עוד כוונה, וחוזר ומתפלל בשביל לקיים גם כן ענין הכוונה. אבל גם בלא כוונה, איכא ענין תפילה באמירה בעלמא, ואין זה כברכה לבטלה".

ועי' בארץ צבי (7) שהוסיף לבאר, מדוע גם מי שלא כיוון בברכת "אבות" רשאי להמשיך ולהתפלל ואין ברכותיו לבטלה, על פי דברי הבעש"ט זי"ע, שאמר כי גם יהודי אשר אינו יודע שום כוונה, רק שהוא מתפלל להשי"ת מחמת שצווה להתפלל, ואפילו אינו יודע פירוש המילים, תפילתו נשמעת ואנחתו בוקעת רקיעים, עכ"ד.

ומכל מקום, אם היה טרוד בתפילתו באופן שלא יודע בכלל מה אמר, יעו' במנחת שלמה (8) שהסתפק האם דינו כ"מתעסק" דמעשהו אינו נחשב כלל [ונחשב כמתפלל מתוך שכרותו של לוט] ועליו לחזור ולהתפלל.

ועי' סיכום הדברים בתוספת ביאור ונופך, בספר פסקי תשובה (10)-(11).

הכרעת הפוסקים לדינא:

ה. להלכה נפסק בשו"ע (5) או"ח סימן קא סע' א) "המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולם, לפחות יכוון באבות. אם לא כיון באבות, אע"פ שכיון בכל השאר, יחזור ויתפלל". וברמ"א כתב: "והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, אם כן למה יחזיר". ולכן, ובדיעבד אם לא כוון באבות,  אף אם עומד אחר סיום אתה גבור ממשיך ומתפלל.  ובשו"ת יביע אומר (9) הביא מדברי החיד"א והבן איש חי, שגם בני ספרד אינם נוהגים למעשה כהכרעת מרן השו"ע, אלא כדברי הרמ"א [ומכל מקום סיים הגר"ע יוסף, שרשאי לחזור ולהתפלל בתורת נדבה, אך אין לעשות כן אא"כ הוא תמיד מכוון לכל הפחות באבות].

וכתב הביאור הלכה (5) סי' קא ד"ה האידנא) שאם נזכר לאחר שכבר סיים את ברכת אבות שלא כוון בה, ימתין לש"ץ ויתכוון לצאת ממנו בברכת אבות, ואחר כך ימשיך לעצמו בלחש. אך בספר הליכות שלמה (9) מובא בשם הגרש"ז אויערבך, שלמעשה לא נהגו כעצת הביאור הלכה. ולכן אף שאינו חוזר [כהכרעת הרמ"א], אך מכיון שמעיקר הדין צריך לחזור ולהתפלל, ינהג כפי שאמר החזון איש [מפי השמועה] להרהר בלבו מאבות ואילך עד מקום שעומד.

סיכום הדברים למעשה – ספר אשי ישראל (12) ובפסקי תשובה (11). ועי"ש במש"כ בענין מי משער שלא יוכל לכוון כראוי בברכה הראשונה, האם רשאי להתחיל ולהתפלל.

ו. ביאור דברי הרמב"ן שהתפילה היא "הוראה שלמה על מציאות הבורא והשגחתו", יעו' בשם דרך (13).

ז. פירוש קצר לברכת "אבות" בשמונה עשרה, מלוקט מדברי המפרשים – נדפס בסוף ספר פסקי תשובות ח"א (12).

"הנה האדון ב"ה חפץ ורוצה שתרבה טובת ברואיו בכל זמניהם, והכין להם עבודה זו  [תפילה] דבר יום ביומו, שעל ידה ימשך להם שפע ההצלחה והברכה, כפי מה שהם צריכים לפי מצבם זה בזה העולם" (רמח"ל, דרך השם, ח"ד פ"ה).