א. בכמה מסוגיות הש"ס נחלקו תנאים ואמוראים האם "מצוות צריכות כוונה", אנו נעיין בשתים מסוגיות אלו:

במסכת ראש השנה (1) שלחו לאבוה דשמואל "כפאו ואכל מצה, יצא", ולמד מכך רבא: "זאת אומרת, התוקע לשיר יצא". ומדייקת הגמרא: "אלמא קסבר רבא, מצוות אין צריכות כוונה". אולם בהמשך הסוגיא הובאו דברי רבי זירא שאמר לשמשו "איכוון ותקע לי", ופירש רש"י: "תתכוון לתקוע בשמי להוציאני ידי חובתי", וכתב הטור בהלכות ראש השנה (2) "אלמא בעי דעת שומע שיכוון לצאת, ודעת משמיע שיכוון על זה להוציאו", והיינו כי לדעתו מצוות צריכות כוונה.  ובסוגיית הגמרא במסכת פסחים (2) מבוארת דעתו של רבי יוסי, שמצוות צריכות כוונה.

להלכה, הביאו הטור והבית יוסף (2) את דעת בעל ההלכות גדולות והרא"ש, שהכריעו כי "מצוות צריכות כוונה", ולעומתם את דעת "הרבה מן הגאונים" והרשב"א, שפסקו להלכה כי "מצוות אין צריכות כוונה", יעו"ש בדבריהם.

ומרן השו"ע (3) פסק: "יש אומרים שאין מצות צריכות כוונה, ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה". ומבואר בדברי המשנה ברורה (3) ס"ק ח) והביאור הלכה (3) ד"ה ויש אומרים) כי דין "מצוות צריכות כוונה" הוא מהתורה, כמפורש בדברי הרשב"ם בפסחים (2), ולכן "אם לא כיוון לצאת ידי חובתו בעשיית המצוה, לא יצא מהתורה, וצריך לחזור ולעשותה [וראה סיכום השיטות בנדון זה, בשו"ת שבט הלוי (5) ח"ד סימן סח)].

וכתב בפסקי תשובות (12) אות ד) על פי דברי המשנ"ב (שם) בשם הפרי מגדים, שהגם שתמיד הכלל בדברי המחבר כשמביא שתי דעות בשם "יש אומרים", לפסוק הלכה כדעה השניה, בדבריו "וכן הלכה" [שמצוות צריכות כוונה], הורה מרן המחבר שגם כאשר יש ספק אם כוון בקיום המצוה, צריך לחזור ולעשות את המצוה [ואין בזה ספק כלל, אלא הכרעה], אך לא יברך שוב. וראה עוד במה שכתבו בנדון זה המשנה ברורה (3) ס"ק י) והביאור הלכה (ד"ה וכן הלכה).

וכתב המשנ"ב (3) ס"ק ט) "לפיכך התוקע להתלמד, או המברך ברכת המזון עם קטנים לחנכם במצות, והוא היה גם כן חייב בברכת המזון, ושכח אז להתכוון לצאת בה גם כן עבור עצמו, וכן כהאי גוונא בכל המצות, שעשאם לשום איזה ענין, לא יצא ידי חובתו. ואם כונתו בעשיית המצוה לשום איזה ענין וגם לצאת בה ידי המצוה, יצא" [אמנם כבר כתב הטור (2) בשם רבנו שמואל "דאף על גב דאמרינן מצות אין צריכות כוונה, הני מילי בסתם, אבל במתכוון שלא לצאת, אינו יוצא", ודין זה הובא בביאור הלכה (3) סוף ד"ה יש אומרים) "ובמתכוון בפירוש שלא לצאת, לכולי עלמא לא יצא"].

ביאור סוגי הכוונה במצוות

ב. המשנה ברורה (3) ס"ק ז), הגדיר את ב' סוגי הכוונה שיש בכל אחת מהמצוות:

[א] לצאת ידי חובת המצוה – קודם עשייתה, והיינו שיכוון לקיים במעשה זה את המצוה כאשר ציווהו השי"ת.

[ב] כוונת הלב למצוה עצמה – בשעת עשייתה, והיינו שיכוון בלבו למה שהוא מוציא מפיו, ואל יהרהר בלבו לדבר אחר, כגון בקריאת שמע ותפילה וברכת המזון וקידוש וכדומה. ובדין כוונה זו, כתב המשנ"ב: "דזה לכו"ע לכתחילה מצוה שיכוון בלבו, ובדיעבד אם לא כיוון, יצא, לבד מפסוק ראשון של קריאת שמע וברכת אבות של תפילה".

ומחלוקת התנאים והאמוראים והפוסקים בדין "מצוות צריכות כוונה", היא בנדון הראשון "בענין אם חייב לכוון קודם שמתחיל המצוה לצאת בעשיית אותה המצוה". והוסיף המשנ"ב: "ולמצוה מן המובחר כו"ע מודים דצריך כוונה, כדאיתא בנדרים רבי אליעזר בן צדוק אומר, עשה דברים לשם פועלם, ונאמר ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה". וכאמור, נפסק בזה להלכה כי "מצוות צריכות כוונה", ואם לא כיוון קודם עשיית המצוה, לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור לעשותה [ובהלכות ציצית הביא במשנה ברורה (4) את דברי הב"ח, כי מצוות ציצית, תפילין וסוכה, שונות מכל שאר המצוות "שיוצא ידי חובה אף שאין מכוון בה דבר, כי אם שעושה המצוה לשם ה' שצוה לעשותה", בכך שבכדי "לקיים את המצוה בשלמותה", יכוון בציצית "למען תזכרו", ובתפילין "למען תהיה תורת ה' בפיך", ובסוכות "למען ידעו דורותיכם"].

וכתב בפסקי תשובות (12) אות ד) "ולאחר שכבר כיוון כוונת המצוה לפניה, שוב אין זקוק מדינא לכוון בכל המשך קיום המצוה כלום, וכגון בטלית ותפילין, מזוזה וסוכה. ובדיעבד, אם לא כיוון כוונה זו קודם עשיית המצוה, כל זמן שעדיין עוסק במצוה, שפיר דמי לכוון, ויוצא ידי חובתו. אבל לאחר גמר המצוה, אין מועלת כוונתו זו על למפרע".

• כוונה במצוות התלויות במחשבה בלבד – ראה בדברי הבני יששכר בספרו דרך פיקודיך (4). [ובשו"ת להורות נתן (5) הקשה, למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, היאך מקיים בכל רגע את "שש המצוות התמידיות" [ידיעת השי"ת, להאמין בו ולאהבה אותו וכו'] – והרי אינו מכוון לקיימן, יעו"ש בדבריו].

חיוב כוונה במצוות דרבנן

ג. המשנה ברורה (3) ס"ק י) הביא את דברי המג"א בשם הרדב"ז, שפסק השו"ע ש"מצוות צריכות כוונה", נאמר רק על מצוות דאורייתא, אבל במצוה דרבנן אין צריך כוונה, וכתב: "ולפי זה, כל הברכות שהם גם כן דרבנן, לבד מברכת המזון, אם לא כוון בהם לצאת, יצא בדיעבד. אך מכמה מקומות בשו"ע משמע שהוא חולק על זה, וכן מביאור הגר"א משמע גם כן שאין לחלק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן". וכתב בפסקי תשובות (12) אות ד) "וטוב לחוש לדברי המחמירים ולהיזהר בכך מאד. אמנם מאידך יש לחשוש לדברי האומרים שמצוות דרבנן אין הכוונה מעכבת, לענין שאם שומע הברכה מפי חברו [הן ברכת הנהנין והן ברכת המצות, זולת ברכת המזון וקידוש ליל שבת שחיובם מהתורה], ורוצה לברך בעצמו ברכות אלו, שיכוון בלבו להדיא שלא לצאת על ידי שמיעה זו, שאם לא כן יצא בעל כרחו ע"י שמיעה מחברו, שלדברי הסוברים מצוות שדרבנן אין צריכות כוונה, הוא הדין שאין צריך כוונה לצאת ולהוציא".

קיום מצוה שלא בכוונה כאשר מתוך המעשה ניכר שנעשתה לשם מצוה

ד. המשנה ברורה (3) ס"ק י), הביא להלכה את חידושו של החיי אדם (4), ללמד זכות על העושה מצוה שלא בכוונה, אך מתוך מעשיו ניכר שעשה לשם מצוה [כגון, קריאת שמע בסדר התפילה, אכילת מצה ונטילת לולב] שיצא ידי חובה, מכיוון "שמוכח לפי הענין שעשייתו הוא כדי לצאת, אע"פ שלא כיוון בפירוש יצא, אבל בסתמא בודאי לא יצא" [וסיים המשנ"ב: "וכל זה לענין בדיעבד, אבל לכתחילה ודאי צריך ליזהר לכוון קודם כל מצוה לצאת ידי חובת המצוה"].

ובפסקי תשובות (13) אות ז) הביא מדברי הביאור הלכה (ד"ה וכן הלכה) שלפי החיי אדם, הוא הדין במצוות שמברכים עליהן עובר לעשייתן, שעצם הברכה מהווה הוכחה שמתכוון לקיים המעשה לשם מצוה [וראה בשו"ת שבט הלוי (5) ח"ו סימן קסט) שכתב בנדון קיום מצות פדיון הבן שלא בכוונה, שבהכנה למצוה כשאומר לכהן "חפץ אני לפדות את בני", מוכח שהתכוון למעשה מצוה, ויצא ידי חובת הכוונה, אפילו אם היה נדמה לו שבשעת הברכה לא כיוון]. אך הוסיף, כי דברי החיי אדם לא יועילו למי שעושה מצוה באופן של "מתעסק" גמור שאינו יודע כלל מה שעושה, יעו"ש בדבריו, ובמש"כ רבי אשר וייס בספרו מנחת אשר (11) על דברי החיי אדם, שלא התכוון לומר שזהו מדין "סתמא לשמה" [ראה להלן].

חסרון כוונה במצוה – האם נחשב כביטול מצות עשה

ה. בביאור הלכה (3) ד"ה ויש) חידש שאם קראו לעלות לתורה ונטל ציצית בלא כוונה לקיום המצוה, עובר על מצות עשה. והגרש"ז אויערבך ציין בשו"ת מנחת שלמה (9) לדברי המנחת חינוך שחלק על המשנ"ב, ודן הגרש"ז בשאלה האם כשישב בסוכה או לבש ציצית ללא כוונה לקיים מצוה – נחשב כיושב מחוץ לסוכה וכלובש ד' כנפות ללא ציצית.

• • •

אמירת "לשם יחוד" לפני קיום מצוות

ו. ברוב סידורי התפילה, מודפס נוסח אמירת "לשם יחוד", קודם קיום מצוות (7). וידועה תלונתו של הגאון הנודע ביהודה (6) אודות אמירת ה"לשם יחוד", עד כדי שכתב "ועל הדור היתום הזה אני אומר, ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם וחסידים יכשלו בם". וכתב שאין כל צורך להוציא מפיו שעושה הכוונה, שכן דין המצוות כ"קדשי גבוה", ובתחילת מסכת זבחים אמרו חז"ל כי הקרבנות "סתמא לשמן עומדים". ובהמשך דבריו הוסיף, שיש לחלק בין מצוות שמברכים לפניהן, שאין צורך לומר דבר, למצוות שאין עליהן ברכה, שהיה נוהג לומר בפיו "הנני עושה דבר זה לקיים מצות בוראי" [ותלמידו של הנודע ביהודה העיד בשו"ת תשובה מאהבה (7) על רבו שהיה נותן לברך על אתרוגו המהודר לקהל, ופעם אחת כשהבחין במי שאומר "יהי רצון" קודם שנטל האתרוג, כעס עליו ולא הניחו לברך על אתרוגו].

אולם כבר כתבו החיד"א בספרו מורה באצבע (7) ובעל הבאר מים חיים (8)-(9) ליישב מנהגם של ישראל לומר "לשם יחוד", ועי"ש בחילוקו בין קדשים, שכבר היתה כוונה ודיבור "לשמה" בעת הפרשתם, ועל כן סתמא לשמה, ברם בכל המצוות, אדרבה, יש לדמותן לחיוב לומר בפה שעושה "לשמה" בכתיבת סת"ם, עשיית ציצית וכתיבת גט – ומכאן שבכל מקום שהמחשבה הכרחית, אין די במחשבה אל צריך גם אמירה בפה. ועי"ש בדבריו שמלבד כוונת המצוה עצמה לקיים מצות בוראו, יש גם כוונה בפנימיות ענייני המצוה וטעמיה, וגם זה מחיובי המצוה [וראה בהערות חכם יעקב הלל, ראש ישיבת אהבת שלום (7) הערה ד) שודאי לכו"ע המצוות סתמן לשמן, אמנם תועלת אמירת הלשם יחוד מרובה]. ובמנחת אשר (11)-(12) דן בהרחבה בדברי הנודע ביהודה, והמשיגים עליו, וכתב שאין לדמות בין גדר "לשמה" בסת"ם וציצית שהוא דין ב"חפצא" של המצוה, לבין דין "כוונה במצוה", שהוא חובת ה"גברא", יעו"ש בדבריו.

• לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה: ביאור המושגים "שכינה" ו"גלות השכינה", ומה פשר "תרי"ג מצוות התלויים" בכל מצוה, ונוסח "בשם כל ישראל" – ראה בפסקי תשובות (13) סימן ה אות ג ובהערות שם).