כוונת השמות

א. כתב הטור (1) "ויכוון בברכותיו פירוש המלות שמוציא מפיו. ובהזכירו השם יכוין פירוש קריאתו באל"ף דל"ת לשון אדנות, שהוא אדון הכל. ויכוון עוד פירוש כתיבתו ביו"ד ה"א לשון הויה, שהוא היה והוה ויהיה. ובהזכירו אלה-ים יכוון שהוא תקיף אמיץ אשר לו היכולת בעליונים ובתחתונים, כי א-ל לשון כח וחוזק הוא, כמו ואת אילי הארץ לקח". הבית יוסף לא ציין מה המקור בש"ס והפוסקים להלכה זו אלא סתם וכתב "מבואר הוא".

דברי הטור נקבעו להלכה בשו"ע (3) שיש חיוב לכוון בהזכרת שם הוי"ה: [א] כוונת כתיבתו – בהוי"ה. [ב] כוונת קריאתו – באדנ"י. ויש לעיין מדוע צריך לכוון בקריאת השם גם את כוונת הכתיבה וגם את כוונה הקריאה, ולא די בכוונת הקריאה בלבד במה שאומר בפיו, שהרי אינו מוציא בפיו את הכתב [וכפי שמבואר במשנה במסכת סנהדרין (פ"י ה"א) שאסור להגות את השם באותיותיו, כמבואר בהרחבה בסוגיית הגמרא במסכת עבודה זרה (2) ודין זה יבואר להלן].

והנה בביאור הגר"א על השו"ע (3) ציין את המקור למה שכתב הטור "ויכוון בברכותיו פירוש המלות שמוציא מפיו", בדברי הגמרא במסכת ברכות (1) "ולא יזרוק ברכה בפיו".

והמקור לדברי הטור בענין כוונת השמות, ציין הגר"א לדברי רבנו יונה בספר היראה (2) שכתב בענין הכוונה בקריאת שמע "ובכל אחד ואחד משלוש השמות האמורים בפסוק הראשון יאריך, עד שיחשוב היה הווה ויהיה [והיינו כוונת הכתיבה]". ובהמשך דבריו שם כתב: "וכל פעם בהזכירו שם המיוחד יחשוב בו פירוש קריאתו שהוא אדון כל". ונקט הגר"א שבכל מקום שמזכירים שם הוי"ה צריך לכוון רק את כוונת הקריאה, זולת בקריאת שמע שצריך לכוון גם את כוונת הכתיבה וגם את כוונת הקריאה "ששם ג' השמות מורים על היה הווה ויהיה".

המשנה ברורה (3) ס"ק ג) העתיק להלכה את דבריו: "בביאור הגר"א כתב דלפי עומק הדין אין צריך לכוון אלא פירוש קריאתו, דבכל מקום הולכים אחר הקריאה, אף שיש בהכתיבה סודות גדולות. לבד בקריאת שמע שם צריך לכוון גם כן שהיה הווה ויהיה, עי"ש. ובמקום שנכתב [שם השם] באל"ף דל"ת, לכו"ע אין צריך לכוון אלא שהוא אדון הכל". ודברי הגר"א לכאורה לא מובנים, מאיזה טעם נשתנו שמות הקודש בקריאת שמע שהם מורים על כוונת "היה הווה ויהיה", אחרת מכל שאר השמות. ובקובץ כגוונא (4)-(5) נתבאר כי כוונת הגר"א, שיש כוונה כללית בפסוק הראשון של קריאת שמע, שמאחדת את כל שלוש השמות [הוי"ה, אלוקינו, הוי"ה] למהלך אחד של היה הווה ויהיה.

ב. הגר"א ציין את המקור לפירושי שם הוי"ה בקריאתו ובכתיבתו, בסוגיית הגמרא במסכת פסחים (1) בביאור חז"ל לפסוק "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהֹוָד אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד", והקשו: "אטו האידנא לאו אחד הוא" – האם בזמן הזה אי אפשר לומר ש"השם אחד" ותירצו: א"ר נחמן בר יצחק לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד, נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י". כלומר, בימי העולם הזה שם הוי"ה אינו נקרא ככתיבתו, אלא נכתב בהוי"ה ונקרא באדנו"ת. ורק לעתיד לבוא יהיה "השם אחד ושמו אחד", דהיינו הקריאה והכתיבה יהיו "אחד" בהוי"ה.

עוד מבואר שם: "לא כעולם הזה העולם הבא העולם הזה על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, לעולם הבא כולו הטוב והמטיב".

וביאר הצל"ח (1) כי שם אדנו"ת מורה על מידת הדין "כי הוא אדון והכל עבדיו, וזה מורה על מלכותו, כי אין מלך בלא עם שהם עבדיו, וזה מורה על מידת הדין". לעומת זאת, שם הוי"ה מורה על עצם מידת הרחמים, שהקב"ה היה הווה ויהיה תמיד ברחמים גמורים, גם אם יחטאו. ולכן בעולם הזה שלא זוכים לראות את עצם מידת הרחמים, אלא את מידת הדין, נכתב השם בהוי"ה אבל נקרא באדנו"ת – כי זה מה שאנחנו רואים בעינינו. ורק לעתיד לבוא, כאשר יתגלה למפרע ש"כל מאן דעביד רחמא לטב עביד", וכל הרעות שהיו בימי העולם הזה נעשו במידת הרחמים לטובתינו – יהיה "השם אחד ושמו אחד", שהשם לא רק יכתב בהוי"ה אלא גם יקרא הוי"ה.

ויש להבין האם ב"עולם הזה", שם הקריאה שונה משם הכתיבה, או ששניהם דבר אחד, וצ"ע.

ואמנם בעיקר דברי השו"ע תמה הגר"א (3), מדוע בכוונת השמות יש צורך לכוון על כתיבתו, והרי "בכל מקום", דהיינו בכל ה"קרי והכתיב" בתורה, הולכים אחר הקריאה בלבד, וצ"ע [ושאני קריאת שמע לדרכו של הגר"א, כנ"ל].

והדברים מבוארים על פי יסודו של הגרי"ז מבריסק (4) שכתב בביאור דברי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (4) שקריאת שם אדנו"ת היא היא קריאת שם הוי"ה, ובאמת אין כאן קרי וכתיב, אלא צורת הקריאה של שם הוי"ה היא באדנו"ת. ובעומק כוונתו ביאר מו"ר הגר"ד כהן [ראש ישיבת חברון] בספרו ימי הפורים (11) על פי דברי הצל"ח בפסחים (1) כי גם ההנהגה בשם אדנו"ת שהיא הנהגה של דין ומשפט, מובילה בהעלם לחסד גמור של הקב"ה, שעל זה מורה שם הוי"ה, אשר יתגלה רק לעתיד לבוא. וזהו השורש והיסוד לדברי הגרי"ז, שבשם הקריאה של אדנו"ת יש קריאה לשם הוי"ה, כי מציאותו של שם הוי"ה בהעלם בהנהגת הבריאה נמצא בשם אדנו"ת, ולעתיד לבוא יתגלה שגם ההנהגה שהיתה בשם אדנו"ת היא בעצם שם הוי"ה [להשלמת הדברים ראה גם בדברי הגרי"ז על התורה (4) בביאור הפסוק (שמות ג, טו) "זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר", המבואר בגמרא בפסחים (1) יעו"ש].

וראה בסיכום פירוש הכוונה המעכבת בפסוק הראשון של קריאת שמע – לכתחילה ובדיעבד, ומה יעשה אם לא כיוון כהוגן, בתשובתו המפורטת של האגרות משה (7).

ג. בלשון השו"ע והמשנה ברורה לא נתבאר מקום כוונת השמות – קודם אמירתם או בשעת אמירתם. אמנם בפירוש רבנו בחיי על התורה (2) מפורש, שהכוונה נצרכת קודם הזכרת השם, כדבריו: "צריך המברך כשהוא מברך את ה' שיתבונן תחילה בלבו בפירוש אותיות השם ובמה שהן מורות ולכוון בהם במחשבתו, ואחר כך יברך את השם ויזכירנו בפיו, ועם זה יקבל שכרו משלם ויחיה חיי עד. זכר לדבר מה שכתוב (תהלים קמה, א) אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹקַי הַמֶּלֶךְ וַאֲבָרְכָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד, יאמר ארוממך תחילה במחשבתי ובכוונת הלב ואחר כך ואברכה". וצ"ב מדוע צריך לכוון קודם אמירת השם, ואין די בכוונה בשעת אמירתו, כדין כל כוונה במצוה שהיא בשעת עשייתה.

הפוסקים האחרונים הזכירו חידוש גדול, והוא "אמירת תנאי" בכל בוקר, שכל השמות שיוזכרו במהלך היום יהיו בכוונת קריאתם וכתיבתם. כדברי רבי יחיאל מיכל רבינוביץ [רב העיר סלוצק ומחבר הספר אפיקי ים (3)] שכתב: "ענין גדול להתנות, כשאזכיר בכל היום שם השם ברוך הוא, כוונתו שהוא אדון הכל, ובמקום שנכתב שם הוי"ה ב"ה, כוונתי שהוא אדון הכל והוא היה הווה ויהיה. וכשאזכיר שם אלקים ב"ה, כוונתי שהוא שליט בכל העולמות כולם ותקיף ובעל כל הכוחות כולם". "תנאי" זה מודפס בסידור התפילה (3) בשמו של הגאון האשל אברהם מבוטשאטש [וראה בספר טעמי המנהגים (3)  שהביא בשם הרה"ק מאפטא זצ"ל שתיקנו לומר "אדון עולם" קודם התפילה "כי הוא מוסר מודעה שעל כוונה זו יזכור השמות", יעו"ש בדבריו הנפלאים]. וענין זה צ"ב היאך מצינו תנאי על "כוונה".

ובביאור הדברים כתב הרב ישי לסר בקובץ כגוונא (6) שהצורך לכוון בכתיבת שם הוי"ה, אין יסודו מדין "פירוש המילים", אלא מדין "יראת השם", שכשמזכיר שמו יתברך, צריך להשיב אל לבו את רוממות השי"ת גדולתו ונראותיו, וכמו שכתב רבנו יונה בספרו שערי תשובה (ש"ג אות סא) "דע כי ההפסד והאבדון המצוי בנפשות העם הלא הוא על שפת הלשון, כי הם מזכירים שם שמים לבטלה וגם מזכירים בלא מורא".

ועל פי זה מבוארים היטב דברי רבנו בחיי (2) לכוון בשם הוי"ה קודם אמירתו, כי זהו משום יראת רוממותו. וכן מתבאר לפי זה שהכוונה היא רק בברכות ולא באמירת "שנים מקרא ואחת תרגום", כמבואר בשו"ת שבט הלוי (8).

וכן ביאר לפי זה את ה"תנאי" על כוונת השמות, שמועיל להשריש את "יראת השם" בהזכרת השמות [להשלמת היריעה בנדון "תנאי" בכל בוקר על כוונת השמות, ראה בדברי הגרש"ז אויערבך המובאים בספר הליכות שלמה (9) ובקובץ בית אהרן וישראל במש"כ האם אמירת השמות ב"תנאי" היא בשם ומלכות. סיכום – פסקי תשובות (10) אות א].

• • •
• הזהירות בביטוי שם אדנ"י במדוייק – משנה ברורה (3) ס"ק ב) ובפסקי תשובות (10) אות ו).
• ביאורים והערות בענין כוונת השמות – ראה במאמרו של הרב דויד יצחקי (9).
• ציור שם הוי"ה מול עיניו כאשר מזכירו – פסקי תשובות (10) אות ה).
• הכוונה בשאר שמות הקודש "א-ל", "שד-י", "צבאו-ת" – פסקי תשובות (10) אות א).
• האיסור "להגות את השם באותיותיו" – ראה בדברי גמרא במסכת עבודה זרה (2) ובדברי התוספות בסוכה (2) באיזה "שם" מדובר. ובמה שכתב בספר מאיר עוז (8) בהגדרת האיסור ועונשו, וכיצד מותר לאומרו. ועיין עוד בפסקי תשובות 10) במש"כ בנדון הרהור בשם הוי"ה ככתיבתו.
• • •
• "שמות" הקב"ה הם "הנהגות" והזכרתם גורמת לשפע – דברי הגר"ד כהן, ראש ישיבת חברון (12)-(13) בביאור ענין שמותיו של הקב"ה על פי דברי חז"ל והרמח"ל.