א. במסכת אבות (1) נאמר: "הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם". ודברי המשנה צריכים ביאור, כי לכאורה מידה זו של "שלי שלי, שלך שלך, אינה נראית גרועה אלא ממוצעת, וכמו שאכן סובר חד מאן דאמר, שזו "מידה בינונית". ועל כן צריך ביאור מדוע סבור אידך מאן דאמר שזו "מידת סדום". כמו כן צריך להבין מדוע מידה זו שייכת לסדום, הרי נדמה כי אנשי סדום היו רעים וחטאים מאד, ולא רק במידה זו. ובפרט עונשם החמור של אנשי סדום, לכאורה לא מובן מדוע יצא הקצף על התנהגות במידת "שלי שלי, שלך שלך".
תמיהות אלו יישב בדבריו רבי יצחק עראמה בספרו עקידת יצחק (13), אך בטרם נבוא לפַן המוסרי הנלמד מפרשת סדום, נעסוק בפַן ההלכתי של מידת סדום, שהוא סוגיית זה נהנה וזה לא חסר.
ב. במסכת בבא בתרא (1) לומדים מפסוק שהבכור מקבל את שני החלקים המגיעים לו מדין הבכורה במקום אחד. ודנה הגמרא כאשא אדם קנה שדה בצד שדה אביו [או חמיו, עי"ש בתוספות], ובבואו לחלוק בירושה עם אחיו הוא ביקש לקבל את חלקו בשדה הסמוכה לשדותיו. בדין זה אמר רבה: "כגון זה כופין על מידת סדום". ופירש רש"י: "זה נהנה וזה לא חסר". וכן מפורש בתוספות [ד"ה כגון] שהפטור מתשלומין בזה נהנה וזה לא חסר הוא משום מידת סדום [ועי"ש בהמשך הסוגיא. ובתוד"ה כגון מתבאר כי נחלקו הראשונים האם דין 'כופין על מידת סדום' הוא מהתורה]. ובמדור 'ליקוטי רש"י' הביאו את פירושי רש"י במקומות נוספים בש"ס, וז"ל בעירובין: "דאפילו מידי דלא חסר ביה לא מהני לחבריה, שלי שלי". ובמסכת כתובות פירש"י: "זה נהנה וזה לא חסר, לא היו עושין טובה". ומתבאר כי הנהגה זו של "זה נהנה וזה לא חסר", שורשה באי רצון לעשות טובה לזולת, ולכן היא 'מידת סדום', כי בסדום אמרו "שלי שלי, שלך שלך", דהיינו לא רצו לעשות טובות לֵהנות אחרים.
והנה סוגיא ערוכה במסכת בבא קמא (2) בדין "זה נהנה וזה לא חסר". ומבואר בגמרא כי בזה לא נהנה וזה לא חסר, פשוט שפטור מלשלם. ובזה נהנה וזה חסר, ודאי שחייב [ובדין זה לא נהנה וזה חסר, מבואר בתוספות (כ, א ד"ה וזה) שפטור כיון שלא נהנה, ובביאור הגר"א ציין שלדעת הרי"ף חייב, ועי' ברא"ש (3) ובפני יהושע (3) מש"כ בזה].
ובדין זה נהנה וזה לא חסר [כגון בחצר שאינה עשויה להשכיר ואדם שדרכו לדור בשכירות] יש ספק, האם יכול לומר הנהנה "מה חיסרתיך", או שיאמר בעל החצר שישלם לו מה שנהנה [ומבואר בהמשך הסוגיא, שאם הנהנה גרם ל"שחרוריתא דאשייתא, שהשחיר את כתלי הבית וגרם לחסרון, הוא משלם על כל ההנאה]. דין זה אינו מוכרע בגמרא [רב כהנא א"ר יוחנן שפטור, ורבי אבהו א"ר יוחנן אמר שחייב].
ג. בדברי הראשונים בסוגיית זה נהנה וזה לא חסר מצאנו כמה חידושי הלכות בדין 'כופין על מידת סדום'.
בתוספות (בבא קמא כ, ב ד"ה הא; (2)) כתבו שאפילו למאן דאמר בסוגיא בבא בתרא (1) דמעלינן ליה כנכסיה דבר מריון ואין כופין על מידת סדום "שאני הכא שהיה יכול למונעו מתחילה לדור בביתו". והיינו שכל הדין 'כופין על מידת סדום' לא נאמר אלא לאחר שכבר דר שם [כדבריהם: אבל הכא כבר דר], שאז כשבעל הבית תובע ממנו ממון, אומרים לו שזה נהנה וזה לא חסר פטור, וכופין אותו על מידת סדום. אבל לכתחילה יכול בעל הבית למחות בו ולמונעו שלא יכנס לדור בביתו ולא אומרים בזה 'כופים על מידת סדום'. וכן מפורש בתוספות בבבא בתרא ((1); ד"ה כגון) "דפשיטא שיכול למחות בו שלא יכנס לדור בביתו אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דהוה זה נהנה וזה לא חסר". וכן דעת הגהות אשר"י (3).
ויסוד זה מבואר גם בדברי הרא"ה שהביא הנמוקי יוסף (3) שהבא להשתמש בנכס חברו, אפילו שלחברו אין שום נזק או הפרעה או חסרון כלשהו, אין כופין את חברו לתת לו להשתמש [כלשונו: "אבל להשתמש בשלו כלל לא אמרו" כופין על מידת סדום]. וכל דין הכפיה נאמר ונשנה רק באופן שאינו בא להשתמש משל חברו, אלא כגון שלחברו יש עליו שעבוד אורה והוא צריך לבנות שם ורוצה לסתום חלונות חברו ולפתוח לו חלונות במקום אחר, באופן זה שאינו משתמש בנכסי חברו כופין אותו, אבל כשבא להשתמש בנכסי חברו אין כופין.
והנה ברור כי לפי התוספות והרא"ה אין הבדל אם בעל החצר יכול להשכיר את חצרו ואינו רוצה, לבין אם אינו יכול כלל להשכיר, ובשני המקרים כיון שהאדם רוצה להכנס ולגור בחצר חברו ולהשתמש בדירתו, אי אפשר לכפות את בעל הדירה מדין 'כופין על מידת סדום' לאפשר לחברו להשתמש בנכסיו, כי כאמור, כאשר בא לכתחילה להשתמש בשל חברו אין כופין על מידת סדום.
אמנם המרדכי (3) הביא שיטות החולקות על דברי הראשונים הנ"ל. שיטת האבי עזרי היא, שבכל אופן בזה נהנה וזה לא חסר כופין על מידת סדום, ואפילו לכתחילה. והיינו שאין בעל הבית יכול למנוע מחברו שיכנס לגור בביתו בחינם באופן שאין הבית עומד להשכרה [וכמובן שהוא עצמו אינו גר שם ולא משתמש עם הבית כעת]. ואילו לדעת ה'יש מפרשים' דווקא באופן שאין בעל החצר יכול להשכיר את חצרו, כופין אותו לכתחילה, אבל באופן שאם היה רוצה היה היכול להרוויח [אלא שאינו רוצה] אין כופין להכניסו לגור בחינם, ורק אם כבר גר פטור מלשלם.
ד. להלכה: פסק השו"ע (4) וז"ל: "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו שאמר לו צא ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו צא, אם אותה חצר אינה עשויה לשכר אינו צריך להעלות לו שכר, אע"פ שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה אינו חסר". וזהו כמאן דאמר זה נהנה וזה לא חסר פטור. ועי' בסמ"ע (ס"ק יד) דהיינו משום שאין אומרים כופין על מידת סדום באופן שמוחה בו בהדיא, וכשיטת תוספות והרא"ה, שאין כופין לכתחילה לתת לו לדור. ומסתימת השו"ע משמע שמדובר בכל אופן, ולאו דווקא בחצר שיכול להשכירה, וכסתימת דברי התוספות והרא"ה. [וראה במה שפסק בספר משפטי התורה ((5); רבי צבי שפיץ, ירושלים תשס"ב) בנדון שימוש בבית מלון או בתחבורה ציבורית ללא תשלום, על פי המבואר בשיטות הראשונים וסתימת השו"ע, שבמקום שבעל הבית מודיע מראש שהוא מקפיד שלא ישתמשו בביתו שלא ברשות, צריך הנהנה לשלם – ולכן חייבים לשלם לבעל המלון על הלינה [אלא שבענין המחיר יש לפשר ביניהם, ראה שם הערה (2)] וכן צריך לשלם עבור הנסיעה בתחבורה הציבורית].
אולם הרמ"א העתיק להלכה את דברי ה'יש מפרשים' שהביא המרדכי, וז"ל: ודוקא שכבר דר בו, אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו, אע"פ דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, הני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות, אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל החצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצרו היה יכול אלא שאינו רוצה, אין כופין אותו לעשות בחנם".
אמנם בפתחי תשובה הביא מתשובת הנודע ביהודה שכתב על דברי הרמ"א, כי זהו רק לשיטת הרמב"ם הסובר לענין חלוקה שכופין על מידת סדום לית לבעל המיצר על מיצרו, אבל לשיטת הרא"ש פשיטא שאין כופין על מידת סדום בכל גווני, ואף כשאין יכול להרוויח כלום [דברי הנודע ביהודה הובאו בשו"ת עטרת פז ((11); רבי פנחס זביחי, דיין בבד"ץ בית יוסף בירושלים) עי"ש].
לפיכך להלכה למעשה: בכל הנדונים המסועפים בהלכות אלו, נוקטים פוסקי הלכה, שמאחר וזהו ספיקא דדינא, הרי שלעולם אי אפשר להוציא מהמוחזק, דהיינו אי אפשר לכפות את המוחזק ליתן לחברו להשתמש בשלו, כי המוחזק יכול לומר 'קים לי' כהפוסקים שאומרים שאין דין כופין.
ראה תמצית הדברים שנתבארו עד עתה, בספר עמק משפט ((6); רבי יעקב כהן, דיין בבית הדין של הגר"נ קרליץ, בני ברק) ובספר משכן שלום ((8); רבי שלום מרדכי סגל, דיין בבית הדין של הגר"נ קרליץ, בני ברק).
* * *
עתה נבוא לדון בנדונים מעשיים בהלכה זו של 'כופין על מידת סדום'.
ה. בספר עמק המשפט (7) ביאר את יסוד ההלכה של 'כופין על מידת סדום', על פי דברי רבי שמעון שקופ שכתב "דלכתחילה ליכא כפיה, משום דאם יכופוהו נוטלים ממנו שליטת ביתו, ועל זה קפדי רוב אינשי, ולא חשיב מידת סדום בדבר שקפדי רוב אינשי". והיינו שעצם הדבר שבעל הבית מתנגד ואינו רוצה שיכנסו לדירתו, ואדם זר נכנס בניגוד לרצונו ושלא בהסכמתו, זה גופא נחשב ל"נטילת שליטתו" ובעלותו על ממונו, ואין לך חסר גדול מזה, מכיון שבבעלותו בית ואינו רוצה שיכנסו אליו, ואם כן זכותו לעשות כן מתוקף עצם היותו בעל הבית. וזהו ביאור שיטת התוספות והרא"ה, שלעולם אין כופין אדם לתת לחבירו להשתמש בשלו בעל כרחו ובניגוד לרצונו, כי אין להפקיע ממנו את שליטתו על נכסיו, ולכן אין בזה שום הבדל בין יכול להרוויח או לא, כי לא זהו המודד והקובע, אלא עצם השימוש בדבר שלו בניגוד לרצונו מחשיבו כ"חסר" [ורק אם כבר דר שם שלא בידיעתו ולא מיחה בו, הרי בעצם הדיור לא היה חסר כיון שלא מחה ולא היה בניגוד לרצונו, אלא אחר כן כשנודע לו הוא דורש תשלום, ותביעת התשלום היא כבר ככל תביעת ממון רגילה שאנו אומרים שאם זה לא חסר כופין על מדת סדום ואינו צריך לשלם].
לאור הגדרה זו פשוט שאין להתייחס לכל שגעון או קפידה מיוחדת של כל אדם באשר הוא [וכדברי הגר"ש שקופ: "וע"ז קפדי רוב אינשי"], כי לא כל קפידה ושגעון של אדם בשימוש בשלו מהווה פגיעה ונטילת בעלותו, שנאמר על זה שהוא נחשב כ"חסר", שהרי התורה קבעה שכופין על מדת סדום בזה נהנה וזה לא חסר, ואין כל מחאה של אדם קפדן במיוחד יכולה להחשיב מצב מסוים כזה כ"חסר". אלא מסתכלים על שימוש גמור שרוב בני אדם מקפידים על כגון זה, ובזה השתמשות בניגוד לרצונו נחשבת כ"חסר". קיצור הדברים, לא כל אי הסכמה של אדם קפדן הוי נטילת בעלות ושליטה.
ומתוך כך מסיק לדינא, שמותר להוציא זיז על חצר חברו באופן שאין שום היזק ראיה או חשש חזקה, כיון ששימוש זה אינו מוגדר כהשתמשות גמורה בחצר חברו, אולם העמדת סולם וכניסה ויציאה בחצר חברו נחשבת כתשמיש גמור וקבוע, והיא כנטילת בעלותו ושליטתו, הנחשבת כ"חסר" ובזה אין כופין על מידת סדום.
וראה מה שדן שם עוד לפי הנ"ל, לענין בניית מרפסת מעל אויר שכנו כשאין לשכן שום היזק כתוצאה מכך, ובנדון העברת ארגזים וחומרי בניה דרך דירת או חצר שכנים, ובענין העמדת פיגומים במרפסת שכן בכדי לתמוך בבניית תוספת לדירתו.
ו. סוגיא זו של 'כופין על מידת סדום' מסתעפת לפרטים רבים בנדון שימוש של אחד הדיירים בשטח משותף ששאר השכנים לא משתמשים בו, כגון: הרחבת דירה על שטח משותף, בניה על חדר של דירה תחתונה וחצר גינה פרטית, הוצאת פיגום קבוע לצורך בניית סוכה, שכן הגר לבדו בקומה העליונה המעוניין לסגור את המדרגות והשטח העליון הסמוך לדירתו. על נושאים אלו ועוד, ראה במה שהרחיב בספר משכן שלום (8) (9).
ז. בשו"ת עטרת פז (11) (10) דן בנפקאמ מינה נוספת בדין 'זה נהנה וזה לא חסר', לענין הוספת דברים למשלוח חבילה בדואר באופן שלא התייקרה עלות המשלוח. ובתוך דבריו הביא את דברי החיד"א "אודות ראובן שהושיב תרנגולת עם עשרה ביצים שלו, ונכנס שמעון שלא בידיעתו והניח שם עוד חמשה ביצים ויצאו אפרוחים מהביצים. ועתה תובע שמעון מראובן חמשה אפרוחים שהם מביצים שלו" – מדין 'זה נהנה וזה לא חסר'.
ח. כידוע, על פי ההלכה, במקום שיש בנים, אין הבנות והאלמנה יורשות, אולם להבדיל, על פי החוק הן יורשות. ודנו הפוסקים האם ניתן לחייב אותן לוותר על חלקן בצו הירושה, מדין כפיה על מידת סדום, שהרי לכאורה אין להן הפסד מחתימתן, כי על פי ההלכה לא מגיע להן דבר, והרי זה בכלל 'זה נהנה וזה לא חסר'. ברם מאידך יש לומר, שאין שייך כאן 'כופין על מידת סדום', שכן אי אפשר לחייב אדם להיטיב עם חברו בעשיית מעשה בניגוד לרצונו, אפילו שהמעשה יועיל חברו. וראה ליקוט דברי הפוסקים בענין זה בספר המשפט בישראל (12).
* * *
ט. הטעם לחומר עונשם של אנשי סדום, והלקח שיש ללמוד מכך.
מתוך עיון בדברי הגמרא בסנהדרין (13) עולה שחטאם של אנשי סדום ועמורה נבע מחמת ארצם הפורייה ורוב השפע והטוב שהיו להם, וכתוצאה מכך צרה עינם באורחים ובעוברי דרכים שיחסרו את ממונם – מה שגרם להם לפתח לעצמם שיטת חיים ומערכת משפט השוללת מכל וכל את החסד והנתינה, ומחנכת בשיטה להשקפה של "שלי שלי, שלך שלך".
בזה מבאר רבי יצחק עראמה בספרו עקידת יצחק (13) את הרוע הנעוץ במידת סדום "שלי שלי שלך שלך", שכן ביחיד אמנם זו 'מידה בינונית', אך כאשר הדבר נעשה על ידי ציבור שלם הממסד את המידה הזו במערכת של מוסר וחוק, הרי זו 'מידת סדום' המהווה שורש פורה של רוע ואכזריות, ועל זה יצא הקצף הגדול בהפיכת ה' את עריהם עד ליסוד לדורי דורות.
