א. האיסור להכניס סכין לבית הכנסת "לפי שהתפילה מארכת ימיו של אדם והסכין מקצרם"
במסכת סנהדרין (1א) מבואר האיסור להיכנס לבית המדרש בכלי זיין. אך ראה זה פלא, דין זה לא הוזכר כלל בדברי הרמב"ם, הרי"ף, הרא"ש, וגם לא הובא להלכה בטור ובשולחן ערוך – למרות שלכאורה לא מצאנו עליו חולק בגמרא, וצ"ע מדוע השמיטוהו הפוסקים.
התימה רבה ביותר, היות ומרן הבית יוסף (1ב) הביא את דברי רבי אהרן הכהן מלוניל בספרו ארחות חיים בשם מהר"ם מרוטנבורג: "שאסור להיכנס לבית הכנסת בסכין ארוך, לפי שהתפילה מארכת ימיו של אדם והסכין מקצרם". וקבעם להלכה בשלחן ערוך (1ג) "ויש אוסרים להיכנס בו [לבית הכנסת] בסכין ארוך או בראש מגולה" [בשו"ת ציץ אליעזר (1ד) ביאר את לשון מרן השו"ע "ויש אוסרים", למרות שלא מצאנו חולק בדין זה: "נראה דלא כוון לומר דיש פלוגתא בזה, אלא כזה הוא הכלל שלו, דכל מקום שמצא דין שאינו נזכר גם כן בשאר פוסקים, כותב כלשון הזה"]. ואמנם הגר"א, ציין בהגהותיו על השו"ע (שם) את המקורות לדינו של הארחות חיים מדברי המשנה במסכת מדות והגמרא במסכת ברכות [ובספר ברכת אליהו (על ביאור הגר"א, שם) הסביר את כוונת הגר"א].
והשאלה המתבקשת, מדוע הארחות חיים הטעים את האיסור להכניס סכין לבית הכנסת רק בגלל "שהתפילה מארכת ימיו של אדם והסכין מקצרם", ולא כתב מקור לאיסור מגמרא מפורשת בסנהדרין שבה נלמד האיסור להכניס כלי זיין לבית המדרש מפסוק [בספר חשוקי חמד (5א) הביא קושיא זו בשם מהר"ץ חיות, ותירץ "שהגמרא מיירי ברומח, שבא רק להרוג, והשלחן ערוך מיירי בסכין, שעשוי גם לדברים טובים, כגון לחתוך לחם, ואף על פי כן אין להיכנס בו לבית הכנסת בשעת התפילה, כיון שברזל מקצר ימיו של אדם].
ב. מקומה של החרב בבית המדרש – סוגיות הש"ס ודברי הפוסקים
והנה דברי הגמרא בסנהדרין (1א) לאסור להכניס כלי זיין לבית המדרש, לכאורה עומדים בסתירה מוחלטת למבואר בסוגיות הש"ס שלא נמנעו מלהכניס חרב לבית המדרש:
• במסכת שבת (2א) הוזכר היום שבו עלו חכמים לבקר את חנניה בן חזקיה בן גוריון, ואז "נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום". ובסוגיית הגמרא (2ב) מסופר מה עשו באותו היום: "נעצו חרב בבית המדרש. אמרו, הנכנס יכנס והיוצא אל יצא".
• במסכת יבמות (2ג) מובא: "וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ (שמואל ב יז, כה), וכתיב (דברי הימים א ב, יז) יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי, אמר רבא מלמד שחגר חרבו כישמעאל, ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב. כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית".
• במסכת סנהדרין (2ד) מובא: "וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן (ישעיה י, כז), אמר רבי יצחק נפחא, חובַּל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו, שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מה עשה [חזקיהו], נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר, כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו".
רבי ראובן מרגליות כתב בספרו מרגליות הים (2ה) ליישב את הסתירה בין הגמרות: "רק בבית המדרש אסור, אבל על הפתח שרי". כלומר, בגמרא בסנהדרין (2ד) נאסר להכניס כלי זיין לתוך בית המדרש, ואילו חזקיהו נעץ חרב "על פתח בית המדרש". וצריך לומר שגם בגמרא בשבת וביבמות, החרב היתה בפתח בית המדרש, ולא בתוכו. אולם בשו"ת בני בנים (2ו) הקשה על תירוצו מהנוסח שבו הובא הסיפור על עמשא בן יתר, בדברי המדרש (רות רבה ד, א) "חגר חרבו כישמעאלי, ונעץ החרב באמצע בית המדרש". ומפורש איפוא, שנעיצת החרב היתה באמצע בית המדרש, ולא רק בפתחו. ולדעתו, יתכן שהאיסור להכניס חרב לבית המדרש הוא תקנת חכמים מאוחרת, ו"ובימי יתר הישמעאלי עדיין לא גזרו". ובהמשך דבריו הוסיף: "ואולי בימי חורבן בית שני גזרו שלא להיכנס בכלי זיין לבית המדרש, כיון שהבריונים היו הורגים כל מי שלא הסכים לדעתם".
בספר חשוקי חמד (5א) כתב, שבכל המקומות הללו היתר הכנסת החרב נבע מהצורך ללימוד התורה.
ג. הכנסת סכין מגולה או מכוסה לבית הכנסת
הפוסקים דנו, באלו תנאים מתאפשרת הכנסת סכין לבית הכנסת.
הט"ז (3א) דייק מלשון השו"ע "ויש אוסרים ליכנס בו בסכין ארוך", כי "משמע דבסכין שאינו ארוך, אין חשש זה שהסכין מקצר ימי אדם". והקשה על זה מפסק השו"ע בהלכות ברכת המזון (3ב) "נהגו לכסות הסכין בברכת המזון, לפי שברזל מקצר ימי האדם". הרי "דאף בכל סכין חשו לטעם זה דהסכין מקצר, ושני דברים אלו הם בבית יוסף בשם ארחות חיים, ותימה לי מאי שנא". ותירץ הט"ז, כי בבית כנסת האיסור הוא בעצם הכנסת הסכין לתוכו. אך מכיוון שלא רצו להטריח, שבכל פעם שנכנסים לבית הכנסת צריך להשאיר את הסכין בחוץ, נקבע שאסור להכניס רק סכין ארוך, שאין בו צורך כל כך. לעומת זאת, בברכת המזון אין איסור על הימצאות סכין בשעת הברכה, אלא צריך לכסותו. ולכן חובת הכיסוי היא בכל סכין, הן קצר והן ארוך.
אולם הפרי מגדים (3ג) חלק על הט"ז וסבר שגם לבית הכנסת מותר להכניס סכין מכוסה, כדינו של הסכין בברכת המזון שנהגו לכסותו. ואת החילוק בין סכין ארוך לסכין קצר, ביאר הפרי מגדים באופן אחר מציאותי – סכין ארוך בדרך כלל קשה לכסות ולהסתיר, ולכן אין להכניסו כלל. מה שאין כן סכין קטן, שניתן לכסותו, מותר להכניסו לבית הכנסת ולכסותו. ולפי דבריו נראה שמותר להכניס לבית הכנסת סכין ארוך מכוסה.
על פי דברי הפרי מגדים, ביאר בערוך השלחן (3ו) את פסק השלחן ערוך "ויש אוסרים להיכנס בו בסכין ארוך או בראש מגולה", ולכאורה לא מובן הקשר בין שתי הלכות אלו – הכנסת סכין לבית הכנסת והליכה בראש מגולה. וכתב ערוך השלחן: "ונראה כמי שאומר (אליה רבה; 3ד) דכך צריך לומר בסכין ארוך ובראש מגולה, כלומר כשעצם הסכין מגולה שאינו בכיס דכשהוא בכיס מותר. ולכן דווקא סכין ארוך, דסכין קצר יכול לטמון אותו תחת בגדיו או בכיסו". לפי הסבר זה, מרן השו"ע לא התכוון בהלכה זו לאיסור ללכת בגילוי ראש, אלא ל"גילוי ראשו" של הסכין. ואסר להכניס לבית הכנסת רק סכין "מגולה", אבל כשהסכין מכוסה – הן סכין ארוך והן קצר, אין מניעה מלהכניסם לבית הכנסת [כדין סכין בברכת המזון, שנהגו לכסותו].
וכן נראה מדברי המשנה ברורה (4א) שכתב: "ועיין באליה רבה שדעתו שאין להחמיר כי אם בסכין מגולה" [עוד כתב בביאור הלכה (שם ד"ה בסכין) כי למי שמותר לאכול בבית הכנסת, מותר גם להכניס סכין לצורך שימוש בו].
ד. כניסה עם כלי נשק – אקדח או רובה – לבית הכנסת
ממוצא הדברים שנתבארו, נדונו האופנים להתיר הכנסת כלי נשק אחרים לבית הכנסת – כדוגמת רובה או אקדח.
בשו"ת ציץ אליעזר (4ב) כתב על פי דברי הפוסקים שהובאו לעיל: "נלמד מזה איפוא גם בנוגע לכלי זיין, דכל שהוא מכוסה מותר. ואם כן אקדח שנתון תמיד בנרתיקו, צריך להיות מותר להיכנס בו לבית הכנסת בכל גוונא. וגם רובה אם יכסהו כולו במעיל עליון או בטלית, צריך גם כן להיות מותר". בהמשך הביא את דברי המור וקציעה (3ה) "דכיסוי מועיל רק בגוונא דכשהוא מכוסה אינו בולט ונראה כלל. אבל כל שגם אחרי שמכסים אותו הוא נרגש ומכירים בו, לא מהני אפילו אם הוא מכוסה בעצם". והסיק: "לפי זה, לא יהני ברובה כיסוי כנ"ל, בהיות שנרגש מתחת לכיסויו. וכן לא יהני באקדח מה שהוא נתון בנרתיקו, אלא צריכים גם לכסותו בבגד, באופן שלא יהא נראה ונרגש כלל". ומבואר בדבריו שה"נרתיק" הרגיל המיוחד להניח בו את האקדח, אינו נחשב כיסוי המתיר את הכנסת האקדח לבית הכנסת. וכמו כן, כשרוצים להכניס רובה לבית כנסת, צריך לכסותו בכיסוי שיסתיר אותו לחלוטין [וראה במה שכתב בבירור סברא זו בספר מאיר עוז (8ד). ובספר חשוקי חמד (5א) כתב, שאם אי אפשר להשאיר את הנשק מחוץ לבית הכנסת, מותר להכניסו לבית כנסת שנבנה "על תנאי"].
ה. איסור נשיאת נשק בתפילה – מהלכות בית הכנסת או מדיני התפילה
בעיקר האיסור להיכנס לבית הכנסת עם סכין, יש לחקור, האם יסודו בדיני התפילה – שאין להתפלל עם סכין, כי תפילה מארכת ימיו של אדם והסכין מקצרם. או מהלכות בית הכנסת – שהוא מקום התפילה המאריכה ימי אדם, ולכן אין להכניס בו סכין המקצרת חיים. נפקא מינא, האם גם בתפילה שלא בבית הכנסת, אסור לשאת כלי נשק.
בשו"ת יחוה דעת (6ב) הביא את דברי הארחות חיים (1ב) שאסר להכניס סכין לבית הכנסת, וכתב: "לכאורה משמע שגם כשמתפלל בביתו אסור לו לשאת סכין ארוך, שהרי תלה הטעם בתפילה שמארכת ימיו של אדם, ולא אמר משום שבית הכנסת מסוגל לאריכות ימים, כמבואר בברכות (ח, א). אם כן גם כשמתפלל בביתו, יש להקפיד על כך". ומבואר מדברי הארחות חיים – המקור הראשון לאיסור להכניס סכין לבית הכנסת, מוכח איפוא, כי איסור זה הוא מדיני התפילה.
אולם יש להקשות על הבנה זו, ממיקומה של ההלכה בשלחן ערוך בהלכות בית הכנסת, כפי שהעיר הגר"ע יוסף בהמשך דבריו. ומתוך כך הסיק: "אלא ודאי דמשמע ליה שדברי מהר"ם אלו אינם אלא בבית הכנסת, שיש בזה גם כן משום קדושת בית הכנסת וכבודו. וכמו שמסיים שם עוד, שגם להיכנס בכיסו שנותן בו מעות אסור, כדאיתא (ברכות נד, א; יבמות ו, א) לא יכנס אדם להר הבית באפונדתו, שזה בוודאי משום קדושת המקום. וכן ראיתי להגאון רבי יהודה עייאש בספר מטה יהודה (סימן קנא) שכתב, שאם מתפלל בביתו והסכין תחוב בחגורתו אשר במתניו מותר, ואפילו בסכין ארוך. שלא אסרו אלא בבית הכנסת, שיש בו שני טעמים לאיסור, האחד שהסכין מקצר, והשני משום כבוד בית הכנסת".
לסברא זו הסכים להלכה הגרי"ש אלישיב, כפי שהביא בשמו, רבי אברהם שרמן, בספר ארץ בנימין (6ג).
אולם בשו"ת ציץ אליעזר (6א; אות יא) חלק "על דבר היתרו של המטה יהודה, להיות חגור בסכין ארוך כשמתפלל בביתו. דמדברי האורחות חיים משמע שהקפידה בזה הוא ביסודו מפני שהתפילה מארכת ימיו של אדם. והיינו שנימוק האיסור בזה הוא בגלל התפילה, וזה שייך איפוא גם כשמתפלל בביתו. וזה שנקט בית כנסת, יש לומר דאורחא דמילתא נקט, ששם הוא מקום תפילה". בהמשך דבריו חידש הציץ אליעזר, כי ממיקומה של הלכה זו בהלכות בית הכנסת, יש ללמוד "ששם אסור להיכנס אפילו שלא בשעת תפילה, ואפילו כניסה בעלמא שלא לשם תפילה בהיות והמקום מיוחד לתפילה". וסיים: "אבל בשעת תפילה ס"ל שפיר דאסור אפילו בכל מקום שנמצא, כי התפילה מארכת ימיו של אדם, ופשוט". וכדבריו נקט להלכה בשו"ת באר שרים (7א) – ראה בנימוקיו.
ו. סכינים וכלי נשק בתפילה ובבית הכנסת – הלכה למעשה
בשו"ת יחוה דעת (7ב) כתב בסיכום תשובתו: "נכון ורצוי מאוד שהחייל הנכנס לבית הכנסת להתפלל יכסה את נשקו תחת בגדיו, ולא יראה החוצה. ואם אי אפשר לו לכסותו, כגון רובה וכדומה, ויש צורך שישא נשקו עמו בגלל סיבה בטחונית וכיוצא בזה, יש להקל להיכנס עם הנשק לבית הכנסת לתפילה".
וראה גם בסיכום תשובת הציץ אליעזר (8א), ובספר מאיר עוז (8ד) בנדון הכנסת סכין לצורך אכילה או לימוד.
בספר צדקה ומשפט (8ב) כתב שיש להעדיף להתפלל ביחידות מאשר להיכנס לבית הכנסת עם כלי נשק, אולם בספר אבני ישפה (8ג) הביא בשם "גאון אחד" [הגרי"ש אלישיב] כי תפילה בציבור "מפורשת בש"ס", ולכן היא עדיפה.
ז. הכנסת כלי נשק לרחבת הכותל המערבי
בספר ילקוט יוסף (9א), ובספר הכותל המערבי (9ב).
• • •
ח. נשיאת כלי נשק על ידי אשה – איסור לא ילבש
בפרשת כי תצא (10א) מפורש איסור "לא ילבש", אשר לדעת חז"ל במסכת נזיר (10ג; הובא בתרגום אונקלוס שם) כולל איסור על אשה לשאת כלי נשק [רבי עקיבא אייגר בגליון הש"ס, ציין לדברי הילקוט שמעוני (10ו) כי יעל נמנעה מלהרוג את סיסרא בכלי נשק והשתמשה לצורך כך ביתד, כדי לא לעבור על איסור "לא ילבש" בשימוש בכלי נשק. ולכאורה נראה מזה, כי לנשים נאסר לאחוז בכלי נשק, אפילו באופן חד פעמי, וגם למטרת חיסול אוייבים].ט. נשיאת נשק להגנה עצמית במקומות מסוכנים
ומעתה יש לברר מה הדין כאשר אשה נמצאת במקום מסוכן, האם אז מותר לה לשאת נשק לצורך הגנה עצמית.
בשו"ת אגרות משה (11א) הביא את דברי השואל, שצידד להתיר את נשיאת האקדח, על פי מה שכתבו הט"ז והש"ך (10ז) בשם הב"ח, להתיר לאשה הלובשת בגדי איש כדי להגן מפני החמה או צינה, אולם דחה את דבריו. ומכל מקום למעשה התיר לנשים "לישא כלי זיין לא רק להצלה מהריגה ממש, אלא אף להינצל מהכאות בעלמא שבמלחמות קטנות אלו, הא נמצאות הנשים כאנשים בהכרח". וכן פסק הגר"ע יוסף בשו"ת יחוה דעת (11ב) להתיר למורות ולגננות לשאת נשק לצורך הגנה על תלמידיהן "ביישובי ספר", מחשש פיקוח נפש [ובניגוד לדעת האגרות משה, גם משום שנשיאת כלי נשק לצורך הגנה עצמית דומה ללבוש כלי גבר מפני צינה שאין בו איסור לא ילבש].י. שימוש בכלי נשק שלא בשעת מלחמה – עבודת אשה כמאבטחת
ספר רץ כצבי (12ב-13), וראה גם במה שכתב בנדון השתתפות נשים במלחמת מצוה, על פי המבואר בדברי האבן עזרא (10א) והרמב"ם בספר המצוות (10ב), בטעם איסור לא ילבש.
