כשרות ויסקי שעבר עליו הפסח

תהליך יצור משקה ה'ויסקי' [המכיל שׂעורים] והתיישנותו [לעיתים במשך כמה שנים] בתחומי מפעלי היצור, מעורר את השאלות: מה דינם של ויסקי המיוצר במפעל הנמצא בבעלות יהודי שלא מכר חמץ כדין, והמשקה שהה בחביות בפסח, ושל ויסקי שנקנה בחנויות שבעליהם לא מכרו חמץ – האם מותר לשתותם לאחר הפסח. והאם מותר לכתחילה לקנות ויסקי במקומות אלו [ראה פרטים והסבר תהליך הפקת הויסקי בספר רץ כצבי (12)]. כמו כן יש להשיב על שאלה מצויה: מה הדין כאשר שכח למכור ב"מכירת חמץ" בקבוקי ויסקי שערכם רב, האם חייב בביעורם, או שמותר לשתותם.

ועוד נדון בשאלה מצויה נוספת, האם מותר לקנות ויסקי בחנות ה'דיוטי פרי' בנמל התעופב בן גוריות בישראל, אשר חמצה נמכר לנכרי, אך מכירתו נמשכת גם בפסח.

"זיעת" משקה חמץ

א. לבירור הדברים, נעיין תחילה בדין "זיעת" משקה חמץ – האם חייבים בביעורה לפני הפסח.

במשנה הראשונה בפרק שלישי של מסכת פסחים (3) נמנו המאכלים והמשקאות שמעורב בהם חמץ: "ואלו עוברין [לפי רש"י, באיסור בל יראה. ולפי רבנו תם באיסור אכילה, אבל אין איסור בל יראה], כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי". ומבואר בגמרא כי "שיכר המדי" אינו חמץ בעצם אלא משקה שניתנו בו מֵי שעורים שהחמיצו. וכתב הרא"ש (1) שגם לדעת רבנו תם שאין איסור בל יראה בהחזקת שכר, זהו רק בשכר "המדי", שניתנו בו רק מעט שעורים, אבל בשכר שעיקרו משעורים, אכן יש איסור בל יראה. ולכן אסור להשהות "שכר שלנו שעיקרו משעורים". וכן נפסק להלכה בשו"ע (3) או"ח סי' תמב סע' ה) "שכר שעושים מחיטים ושעורים חייבים לבערו". וכתב המשנה ברורה (3) ס"ק כד) "ועובר משום בל יראה אם לא ביערו, וגם יש בו כרת בשתייתו, אם איכא כזית בכדי אכילת פרס. ואפילו אי לית ביה שיעור זה, על כל פנים טעם חמץ יש בו, וקיימא לן טעם כעיקר דאורייתא".

והנה, בתהליך ה"זיקוק" של הויסקי, הלֶתֶת מורתח בחום רב, וכתוצאה מההרתחה, אֵדי האלכוהול נלכדים ומקוררים בצינורות מפותלים, ולאחר מכן שבים להיות נוזל. פירוש הדבר, כי בשונה משכר שהוא משקה שמעורב בו חמץ [ודינו כתערובת חמץ], משקה הויסקי אינו המים שעירבו בהם שעורים, אלא אדים שיצאו מחימום מים שעירבו בהם שעורים – המוגדרים בהלכה כ"זיעה", וכפי שכתב רבי יעקב אריאל [רבה של רמת גן] בשו"ת באהלה של תורה (7) "הויסקי המשובח עשוי מאדים העולים מתסיסת דגן. זיעה זו הנוצרת מאֵדים, שונה מזיעה של שכר היוצא מהפרי עצמו. נוזל היוצא מהדגן עצמו הוא בעצם חלק מהדגן, ואילו אנו דנים באֵדים העולים מהתסיסה ומתעבים אחר כך".

ומעתה יש לברר, האם "זיעת" הפרי נחשבת כעיקרו, או לא. ובנדון דידן, האם משקה המופק מ"זיעת" חמץ, אסור בבל יראה ובל ימצא, ויש חובה לבערו, או שמא אין זה אסור בבל יראה ובל ימצא.

ואמנם בדין יין נסך כתב הריב"ש (4) כי "זיעה היוצאת מן המשקין החמין, הרי הוא כמשקין עצמן, וכדתנן (מכשירין פ"ב מ"ב) מרחץ טמא, זיעתה טמאה. ובנדון זה, גם כן המים היוצאים מן היין כיין עצמו הן, ואסורים בהנאה" [וכדבריו נפסק בשו"ע (יו"ד סי' קכג סעי' כד) "יין שרוף שעושין מיין נסך, אע"פ שאינו רק זיעה מן הנסך, הרי הוא כאיסור עצמו"]. ועל פי דבריו פסק החכם צבי (4) שזיעת משקה היוצא מחמץ, אסורה בשתיה ובהנאה, כדין חמץ עצמו.  וכן פסק השו"ע הרב (4) "זיעה היוצאת מחמץ, הרי היא כעצמו של חמץ". ולפי דבריהם, כל סוגי המשקאות החריפים המיוצרים בתהליך זיקוק ואידוי השעורים, הינם "זיעת" חמץ האסורה בשתיה ובהנאה, וחייבים לבערם לפני הפסח.

דיני חמץ שעבר עליו הפסח – דין המשקאות החריפים לאחר הפסח

ב. בסוגיית הגמרא במסכת פסחים (1) כח, א- כט, א) נתבאר דין חמץ שעבר עליו הפסח, אשר נאסר בהנאה, משום קנס שקנסוהו רבנן על שעבר עליו  בבל יראה ובל ימצא, ובדברי הרמב"ם (1) והרמב"ן (1) נתבאר כי חמץ שעבר עליו הפסח נאסר בהנאה אפילו הניחו בשוגג או באונס. אך אם נמכר מבעוד מועד לנכרי, מותר, וכפי שנפסק בשו"ע (3).

ולפי זה, לכאורה יי"ש, שכר וויסקי, שדינם כחמץ גמור, אשר עבר עליו הפסח, נאסרו בהנאה. ואם כן, ויסקי שיוצר במפעל הנמצא בבעלות יהודי שלא מכר חמץ כדין [והמשקה שהה בחביות בפסח], או ויסקי שנקנה בחנויות שבעליהם לא מכרו חמץ, נאסרו בהנאה כדין חמץ שעבר עליו הפסח.

אמנם מצאנו בדברי הפוסקים כמה סברות להיתרא:

• מפאת חריפות היי"ש אין שותים את החמץ בתוך כדי אכילת פרס – על הוראת השו"ע הרב (4) הובאה הגה"ה [מאחיו של האדמו"ר הזקן, מהרי"ל], שכתב להתיר הנאה מיי"ש שלא נמכר בפסח, מכיון שחמץ שאינו ראוי לאכילה בשיעור של כזית תוך כדי אכילת פרס, אינו נאסר בהנאה מהתורה אלא מדרבנן. ומאחר ובדרך כלל שותים משקאות חריפים בלגימות קטנות, ואין הנאה משתיית כזית חמץ בתוך כדי אכילת פרס, היי"ש לא נאסר בהנאה מהתורה אלא מדרבנן, וכן לא נאסר בהנאה לאחר הפסח, שהרי חכמים קנסו רק חמץ האסור מדאורייתא.

עם זאת, היתר זה נאמר בשני תנאים: [א] החמץ לא ניתן במשקה למטרת "טעם", אלא למטרת חריפות וחמיצות בעלמא, והחמץ אינו נותן טעם בתערובת. [ב] מדובר במקום הפסד "גדול מאד".

ואמנם השדי חמד (5) נשאל על ידי אלמנה ששכחה לבטל ולמכור את היי"ש שהיה ברשותה קודם הפסח, האם חייבת לבערו. השדי חמד שלח את השאלה אל המלבי"ם לשמוע את חוות דעתו, ובתשובתו הסתמך המלבי"ם על ההיתר המבואר בדברי אחי השו"ע הרב הנ"ל "שחידש היתר ביי"ש שעבר עליו הפסח, ודבריו חדשים ונכונים, בשגם הוא הפסד מרובה", יעו"ש בדבריו.

• דעת הפוסקים שהתירו משקה המופק מ"זיעת" חמץ – לעיל הובאו דברי החכם צבי (4) ושו"ע הרב (4), שהסיקו מדברי הריב"ש (4), שכשם שזיעה היוצאת מיין נסך דינה כיין עצמו, כך גם זיעה היוצאת ממשקה המיוצר מחמץ, דינה כחמץ עצמו. אולם לעומתם, המשכנות יעקב (4) כתב שאין ללמוד מדברי הריב"ש שנאמרו בהלכות יין נסך, שהוא מאיסורי ע"ז שאפרם אסור, ולכן גם הזיעה היוצאת מיין נסך אסורה – לשאר איסורי אכילה, וחמץ בכללם, שאפרם מותר, ולכן הזיעה היוצאת מהם מותרת, ובפרט מעצם העובדה שהאיסורים השתנו והפכו למים "ואין כאן לא טעם האיסור, ולא ריחו וממשו, ופנים חדשות באו לכאן".
• זיעה היוצאת מדבר מותר – הציץ אליעזר [הובא בשו"ת באהלה של תורה (7)] כתב שאין ללמוד מתשובת הריב"ש הוראה כללית בדין זיעה, שהזיעה נחשבת כדבר שממנו יצאה הזיעה, מכיון שהריב"ש חידש הלכה בדברים אסורים, שהזיעה היוצאת מהאיסור, אסורה כדבר האסור. אבל כשהזיעה יצאה מדבר מותר, כגון זיעה שיצאה מחָלַב, אין הזיעה נחשבת חלב, ולכן אין איסור בשתיית הזיעה עם בשר.

ועל פי דברי הציץ אליעזר, כתב בשו"ת באהלה של תורה (7) שגם במשקה הויסקי מופק מזיעת חמץ לפני הפסח, יש לומר שהזיעה יצאה מדבר מותר, ולכן אינה נחשבת כחמץ האסור בהנאה לאחר הפסח. וצירף סברא זו להתיר לאשה שביקשה מבנה למכור את חמצה, אך בנה לא מכר את החמץ, להשתמש בבקבוקי ויסקי רבים שהיו בביתה, בשמחת נישואי בתה "מכיון שהיא רצתה באמת למכור את החמץ לגוי וסמכה על בנה שימכרנו, ומדובר איפוא בטעות שבתום לב שהיא כאנוסה. ומדובר בהפסד מרובה ובעגמת נפש גדולה שעלולה לפגוע בשמחת כלה, יש להקל". ומכל מקום סיים: "וכדי שבכל זאת לא תהנה לגמרי מחשש חמץ שעבר עליו הפסח, ראוי שתתן סכום מכובד לצדקה".

• ספק חמץ שעבר עליו הפסח – בסוגיית הגמרא בפסחים (1) לא, א) נתבאר דין ספק חמץ שעבר עליו הפסח, ולהלכה פסק המשנ"ב (3) סי' תמט ס"ק ה) "חמץ שנמצא אחר הפסח, ולא ידעינן אם של עכו"ם הוא או של ישראל הוא, יש דעות בין אחרונים, יש שכתבו דמותר בהנאה ואסור באכילה, ויש שמקילים ואומרים דגם באכילה מותר, כשאר ספיקא דרבנן דלקולא". ולפי זה, בקניית חמץ לאחר הפסח שיש ספק אם נמכר כדין, ואין אומדנא או רגלים לדבר שלא נמכר, במקום הצורך יש להקל אף באכילה, ויש מקילים בהנאה – ראה בספר משפט המכירה (11) סע' א). אך אין לקנות מוצרי חמץ מבעל חנות שבוודאי לא מכר חמצו קודם הפסח, ואפילו אם אומר שמכר חמצו קודם הפסח, אין לסמוך על דיבורו במקום שהרבנות מאשרת את המכירה, ולו אין תעודה שכזו, כפי שנפסק בשו"ת יחוה דעת (8).

לאור הצדדים הנ"ל להקל בנדון זיעת חמץ, יתכן איפוא, כי בדיעבד, ויסקי שכבר נקנה במקום שלא מכרו את החמץ, נחשב "ספק חמץ שעבר עליו הפסח" אשר יש להתירו בהנאה מדין "ספק דרבנן לקולא", וההיתר לשתות את הויסקי תלוי במחלוקת האחרונים האם ספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר גם באכילה, או לא.

ענף ב' –  קניית ויסקי בחנות ה'דיוטי פרי' בנתב"ג בישראל

ג. רבים קונים משקאות ויסקי בחנות ה'דיוטי פרי' במתחם בנמל התעופה בן גוריון בישראל, הנמצאת בבעלות יהודים ופתוחה גם בימי חג הפסח, וכל מוצרי החמץ למיניהם נמכרים בה ללא כל הגבלה בריש גלי. ומאחר ונתבאר לעיל כי לכתחילה אין לקנות משקאות חריפים שלא נמכרו במכירת חמץ, יש לדון:

• במידה והחמץ לא נמכר – האם ניתן למוכרו עבור אחרים שלא בידיעתם מדין "זכין לאדם שלא בפניו".
• במידה והחמץ נמכר – מה תוקפה של "מכירת" חמץ כאשר ממשיכים למכור את חמץ בפסח – האם החמץ שנשאר בחנות נאסר בהנאה, כדין חמץ שעבר עליו הפסח. ונבוא לדון בזה על ראשון ראשון:

מכירת החמץ עבור מי ששכח למכור חמץ

ד. הפוסקים האריכו בנדון מכירת חמץ עבור מי שאינם מוכרים את חמצם בפסח אם מחמת אונס, ואם מחמת חוסר הכרתם בחומרת האיסור שלא בידיעתם מדין "זכין לו לאדם שלא בפניו" – ראה בשדי חמד (5), ובספרו של רבי עובדיה יוסף טולידאנו, משפט המכירה (10), וסיכום הדעות בפסקי תשובות (9) אות כא).

ובאמת במקרה של שכחה יש פוסקים שהתירו להסתמך על מכירת הרב מרא דאתרא עבורו, כפי שפסק רבי חיים דוד הלוי, רבה של תל אביב, בשו"ת עשה לך רב (8), ובפרט אם ביטל את החמץ אלא ששכח למוכרו, כדברי הפוסקים שהביא בספר משפט המכירה (11) סע' ג).

ובספר רץ כצבי (12) הביא מדברי הראשון לציון רבי שלמה משה עמאר, שכתב בתוך דבריו במאמר בנושא "מכירת חמץ של אדם שלא ביקש למכרו", כי למעשה: "כיון דאנן סהדי דניחא ליה לכל יהודי להינצל מעבירה חמורה כזו, ובפרט שאין לו שום הפסד כלל ועיקר, אם כן כולי עלמא יודו דאפשר גם לזכות מאדם ולמכור לגוי, כי זכות היא לו". ועל פי זה כתב כי בשנת תשס"ז סירבו בעלי ה'דיוטי פרי' למכור את החמץ בחנות בנתב"ג, בגלל רצונם המפורש להמשיך ולמכור את החמץ בפסח. וכדי להציל את קוני המשקאות החריפים [ושאר מוצרי החמץ] מלהיכשל באיסור חמץ שעבר עליו הפסח, צירף הרב עמאר את חנות ה'דיוטי פרי' למכירת החמץ שלו. ולמדים אנו מכך, כי לדעתו [וראה בדבריו שם, כי הגר"ע יוסף הסכים עמו בזה להלכה] יש תוקף למכירת חמץ, אפילו אם בעלי החנות ממשיכים למכור את החמץ בימי הפסח.

אולם השאלה המתבקשת היא, מדוע המשך מכירת החמץ בימי הפסח לא מהווה גילוי דעת שהמוכר כלל אינו מעוניין במכירה, וממילא המכירה מתבטלת. ועל כך השיב הרב עמאר: "מכיון שבסופו של דבר יבואו שמאים וחשבונאים ויעריכו ויבדקו הכל ואפשר גם לבדוק בפנקסי המכירות ולהתחשבן על זה, בודאי שהמכירה לא בטלה. ועוד עלה בדעתי, דאפשר להוסיף בשטר המכירה של אלו או באופן כולל, שאפילו ימכרו מן החמץ לא תתבטל המכירה, ויתחשבנו על זה בעת התשלום. ואפשר דאין צריך בזה, מאחר והוא מרשה למוכרים להשתמש גם בתוך החג בחמץ אם יצטרכו, ומאחר שאינו משלם אלא מה שישאר ואין לו שום הפסד, נראה דדי בזה".

ויש מקור לסברא זו, שהמשך מכירת החמץ אינו מבטל את המכירה, מדברי האגרות משה (6) או"ח ח"א סי' קמט) בנדון "חנוונים שמוכרים חמצם על ידי הרב כנהוג, והוא חשוד לעבור לסחור בחמץ בפסח ונוטל כל מה שצריך למכור בפסח מאלו החמץ שמכר ע"י הרב", ונשאלה השאלה האם מותר לכתוב שטר מכירת חמץ לחנווני הממשיך למכור בחנותו חמץ במשך ימי הפסח. וכמו כן, יש לשאול האם לאחר הפסח מותר לקנות חמץ מחנות זו. והשיב רבי משה כי "אין שייך לבטל קנין שכבר נעשה ואינו שוב בעלים על זה". ומסקנתו: "ולכן ברור ופשוט שהמכירה קיימת, וטוב עשה כתר"ה שהשתדל שימכרו חמצם". ומבואר בדבריו, שהמשך מכירת החמץ בפסח אינו מבטל את המכירה.

אמנם ראה בדברי הרץ כצבי (13) שהביא מדברי הרב יוחנן חיות, רבה של חברת התעופה 'אל על', שהעיד [כסלו תשע"ד] כי בעליה של החנות הגדולה של ה'דיוטי פרי בנתב"ג, אכן מוכרים חמץ במשרד רבנות העיר לוד, אולם כל מוצרי החמץ, ובכלל זה משקאות הוויסקי והוודקה נמכרים לאורך כל ימי חג הפסח ללא הפרעה לכל דורש. ולאור מצב זה, טען הרב חיות, כי הגר"ש ואזנר הורה לו באופן אישי, שאין כל תוקף למכירת החמץ הנעשית בחנות ה'דיוטי פרי', וכל החמץ הנמכר בחנות לאחר הפסח אסור בהנאה, ולכן אסור לקנות בחנות זו משקאות חריפים כל ימות השנה, מחשש ששהו במחסני החנות בימי הפסח, ועי"ש מה שדחה את הראיה מדברי האגרות משה לנדון דידן.

אמנם ברץ כצבי הביא מדברי הגרש"ז אויערבך בספר הליכות שלמה (6) שנקט כדבר פשוט וברור שחתימת ידיו של האדם על שטר מכירה מחייבת אותו באופן מוחלט, ושום דבר לא יוכל לבטל זאת. ולפיכך לכל מכירה שנעשתה כהלכה, והמוכר חתם על שטר המכירה כדת וכדין, יש תוקף מלא שאינו ניתן לערעור. ומעתה גם בנדון דידן, אפילו אם לאחר מכירת החמץ לנכרי, המוכר ממשיך למכור חמץ בחנותו, אולם גם מעשה זה אינו יכול לבטל את חתימת ידי המוכר את חמצו לנכרי, והמכירה שרירא וקיימת.

וראה בדברי הרץ כצבי (13) במה שדן על פי דברי שו"ת משנה הלכות (6) להוסיף סניף לקולא כאשר החמץ שעבר עליו הפסח נקנה ממומר, ובמה שדן האם מותר להסתמך לכתחילה על היתר "ספק דרבנן לקולא".