א. מהפסוק (1) "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם", למדו חז"ל במסכת סנהדרין (1) כי "אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצוה לכתוב משלו". ולא נתפרש בדברי הגמרא מהו יסוד המצוה, האם החיוב לכתוב ספר תורה, או שיהיה לו ספר תורה, ונפקא מינה לכמה עניינים, כדלהלן.
עוד אמרו בגמרא (1) מנחות ל, א) "הלוקח ספר תורה מן השוק, כחוטף מצוה מן השוק. כתבו, מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני. אמר רב ששת, אם הגיה אפילו אות אחת, מעלה עליו כאילו כתבו". ופירש רש"י: "כחוטף מצוה, ומצוה עבד". ומתבאר בדבריו, שגם אם לא כתב את ספר התורה בעצמו, אלא קנה אותו מוכן מסופר סת"ם שכתבו, מקיים את מצות כתיבת ספר תורה, אך אין זה מצוה מן המובחר [כמשמעות לשון הגמרא "חוטף" מצוה, שמקיים את המצוה אך אין זה מצוה מן המובחר]. וכתב המנחת חינוך (5) אות ב) כי מדברי הרמב"ם בהלכות ספר תורה (2) משמע שלא יצא ידי חובה, שהרי כתב "ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבים לו", ולא כתב שאם אינו יודע לכתוב "יקנה". וכן פסק הרמ"א (4) "לקח ספר תורה ולא הגיה בו דבר, הוי כחוטף מצוה מן השוק ואינו יוצא בזה". וכתב בפתחי תשובה (שם ס"ק ט) "והגר"א זצ"ל פסק כדעת רש"י דיוצא בזה, וצ"ב במה נחלקו.
ב. בביאור גדר מצות כתיבת ספר תורה כתב מו"ר הגרש"ז ברוידא, ראש ישיבת חברון, בספרו שם דרך (8) בהקדם בירור חיוב נשים במצות כתיבת ספר תורה, וגדר מצות כתיבת ספר תורה, אם הוא משום מצות תלמוד תורה.
מלשון הרמב"ם בהלכות ספר תורה (2) "מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו", משמע שהנשים אינן מחוייבות במצוה זו [ועי' בשם דרך (8) שציין לדברי הרמב"ם בסוף מנין מצות עשה, שמנה המצוות שנשים פטורות מהן, ובכללן מצוה י"ח שהיא מ"ע דכתיבת ספר תורה]. וכן מפורש בספר החינוך (2) "ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים שהן חייבין בתלמוד תורה, וכמו כן לכתוב אותה, ולא הנקבות".
ותמה השאגת אריה (6) סימן לה) מדוע נפטרו הנשים מחיוב מצוה זו, והלא זו אינה מצות עשה שהזמן גרמא.
והיה מקום לפרש על פי דברי ספר החינוך (2) שכתב כי שורש מצוה זו הוא תלמוד תורה, שנצטווינו "להיות לכל אחד ואחד מבני ישראל ספר תורה מוכן אצלו שיוכל לקרות בו תמיד ולא יצטרך ללכת אחריו לבית חברו, למען ילמד ליראה את ה', וידע וישכיל במצוותיו היקרות והחמודות מזהב ומפז רב". וכן מפורש בדברי הרא"ש בהלכות ספר תורה (1) "כי מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה". ומאחר וגדר מצות כתיבת ספר תורה הוא משום תלמוד תורה, שפיר נשים הפטורות מת"ת פטורות גם מכתיבת ס"ת [וכן מבאר בשם דרך (8)]. אולם השאגת אריה לא נקט כן, וכתב "דאפילו למה דמשמע מדברי הרא"ש דעיקר מצות כתיבת ס"ת הוא משום כדי ללמוד בה, מ"מ הא כתבו רבוותא דנשים מברכות ברכת התורה הואיל וחייבות ללמוד מצות הנוהגות בהן. ולדעת השאגת אריה "מצות כתיבת ס"ת לאו בתלמוד תורה תליא, ותרי מילי נינהו דלא שייכי אהדדי כלל" [כמבואר בסוף דבריו בסימן לה].
ולכן חידש השאגת אריה (7) סימן לו) שמעיקר הדין יש לפטור ממצות כתיבת ס"ת בזמן הזה, היות ואין אנו "בקיאים בחסרות ויתירות", ובזמן הזה חיוב כתיבת ספר תורה הוא בעצם מדרבנן בלבד "מטעם אחר, דאם לא כן היתה תורה משתכחת מישראל", וחיוב זה הוא "משום מצות תלמוד תורה כדי שלא ישתכח תורה מישראל". ועל פי זה כתב השאגת אריה "ומהאי טעמא יש לצדד קצת לפטור את הנשים בזמן הזה ממצות כתיבת ספר תורה לגמרי" [ועי' באבני נזר (8) במה שדן בדברי השאגת אריה].
והמנחת חינוך (5) אות ט) כתב שנשים פטורות ממצות כתיבת ספר תורה "כיון דנשים פסולות לכתוב ספר תורה, ואם כתבו נשים אין לו דין ספר תורה כלל, היאך נוכל לומר שחייבות במצוה זו, כיון דכתבנו דהמצוה היא הכתיבה, והם פסולות לכתיבה". אולם גם ביאור זה לא ניחא ליה להשאגת אריה (6), יעו' בדבריו.
ג. וביסוד השאלה האם גדר מצות כתיבת ספר תורה הוא משום מצות תלמוד תורה, כתב מו"ר הגרש"ז ברוידא, שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים האם החיוב לכתוב ספר תורה, או שיהיה לו ספר תורה.
המנחת חינוך (5) דייק מלשון הש"ס שהמצוה היא הכתיבה, ונלמדת מלשון התורה "כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת". וכתב שכן מורה פשטות לשון הרמב"ם בהלכות ספר תורה (2) "מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה. וכן מפורש בדבריו בספר המצות "שיהיה כל איש ממנו כותב ספר תורה לעצמו". ולפי זה ביאר המנחת חינוך, שהרמב"ם לשיטתו הנ"ל בדין "הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק", שלא יצא ידי חובת המצוה, מכיון שהמצוה היא הכתיבה.
אבל רש"י שכתב כי "הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק", שפיר "מצוה עבד", סובר שגדר מצות כתיבת ספר תורה הוא שיהיה לו ספר תורה. ודייק המנחת חינוך (אות ה) שכן דעת מחבר ספר החינוך (2) דכתב במפורש "נצטווינו להיות כל איש מישראל ספר תורה". והגר"א וייס הוסיף בספרו מנחת אשר (9) שכן דעת הרא"ש (1) שחידש כי בזמן הזה אין מצוה בכתיבת ס"ת, מכיון שאין לומדים מתוכו אלא מכניסים אותו לארון הקודש, ואין קוראים בו אלא קריאת התורה, והמצוה בזמן הזה היא בכתיבת חומשים וגמרות וכדו', כדי ללמד מתוכם את הדרך נלך בה ואת המעשה אשר יעשון. ומשמע איפוא מדבריו, שהמצוה אינה בכתיבה אלא במה שיש בידו ס"ת ללמוד בו.
ועוד הביא במנחת אשר (9) את דברי התורת חיים במסכת סנהדרין (4) בדין ס"ת שכתבו ונתנו לציבור או שנאבד ממנו, שאינו יוצא ידי חובתו, מאחר ששוב אין לו ס"ת. ובפתחי תשובה (3) ס"ק ג) הביא מבעל תורת נתנאל ועוד אחרונים שנחלקו על התורת חיים ונקטו להלכה שיוצא ידי חובה, והוכיחו כן מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים (2). ולפי המבואר גם בזה הרמב"ם לשיטתו, שעיקר המצוה בכתיבה [ועיי"ש במנחת אשר במה שביאר הגר"א וייס שהרמב"ם והרא"ש נחלקו בזה לשיטתם בעוד כמה עניינים].
ד. וממוצא הדברים ביאר מו"ר הגרש"ז ברוידא (8) כי מחלוקת הראשונים האם החיוב לכתוב ספר תורה, או שיהיה לו ספר תורה, תלויה בשאלה מהו גדר המצוה "דאם גדר מצות הכתיבה הוא משום תלמוד תורה, מסתבר שעניינה שיהיה ס"ת בביתו תמיד. והגר"א נקט שעיקר מצוה זו משום תלמוד תורה, כנ"ל, ולכן פסק כדעת רש"י דהקונה ספר תורה יצא ידי חובה, ודלא כהרמ"א, יעו"ש בפתחי תשובה (ס"ק ט) דבפשטות הא בהא תליא. ולפי טעם זה מסתבר שגם אם היה לו ס"ת ונאבד חייב שוב לכתוב, כדי שיהיה לו ללמוד ממנו".
ועי' בדבריו שהוסיף ותלה בזה את מחלוקת האחרונים האם בשותפות יוצאים ידי חובת קיום מצות כתיבת ס"ת [יעו' בחידושי רעק"א על גליון השו"ע (3), ובפתחי תשובה (3) שם ס"ק א, ובמנחת חינוך (5) אות ז] "דאם המצוה מדין ת"ת טפי מסתבר שמחוייב שיהיה לו בעצמו, משא"כ אם החיוב הוא הכתיבה, מהני גם בשותפות שנחשב הס"ת כנכתב על ידי שניהם".
אמנם הגר"א וייס הקשה על מהלך הדברים הנ"ל בביאור מחלוקת הרמב"ם והרא"ש [שנחלקו אם המצוה היא בכתיבה או שיהיה לו ס"ת], מדיוק לשון הרמב"ם שהמצוה היא לא רק בכתיבה, וכן דקדק מדברי הרא"ש שהביא את לשון הרמב"ם. ולכן ביאר שגם לדעת הרמב"ם מהות מצות כתיבת ס"ת היא כדי שיהיה לו ס"ת ללמוד בו, אלא שמכל מקום עליו לעשות מעשה כדי לקיים המצוה. ולכן היורש ס"ת לא קיים המצוה כיון שלא עשה כל מעשה, אולם ע"י קנין שפיר יצא ידי חובה, כיון שעשה מעשה. ומבוארת שיטת הרמב"ם שפטר נשים מחיוב המצוה, כיון שסוף סוף עיקר המצוה הוא מגדרי תלמוד תורה, אשר נשים פטורות הימנה.
ה. כאמור לעיל, בדברי הרא"ש (1) מבואר קיום מצות כתיבת ס"ת הוא בכתיבת "חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהן, הוא ובניו, כי מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה, דכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, ועל ידי הגמרא ופירושה ידע פירוש המצות והדינין על בוריים לכן הן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם". ודברים אלו נפסקו להלכה בשו"ע (4) סעיף ב). ועי"ש בט"ז והש"ך שהביאו את מחלוקת הבית יוסף והדרישה, האם לפי הרא"ש אין מצוה בכתיבת ס"ת בזמן הזה, או שיש מצוה גם בכתיבת ספרי תורה, וגם בכתיבת חומשים וגמרות.
וראה סיכום הדברים להלכה ולמעשה בספר תורת הלוי (13) פסקי הגר"ש ואזנר בהלכות סת"ם, סע' כא-כג), ובמש"כ הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (10) בנדון הכנסת ספר תורה לבית הכנסת, או הדפסת ספר הלכה שחיבר תלמיד חכם, איזו מצוה קודמת.
סיכום הלכות מצות כתיבת ספר תורה – תורת הלוי (11)-(12), ובמבואר שם כיצד ינהג המקדיש ספר תורה לבית הכנסת כדי לקיים המצוה כראוי, ובנדון ספר תורה שאם יכתוב בעצמו יהיה פחות מהודר מאשר אם ישלם לסופר שיכתוב בכתב יותר מהודר, מה עדיף.
