א. בסוגיית הגמרא במסכת בקידושין (1) מובא חיוב "מורא" מאביו ואמו [בנוסף לדין כבוד, ודין מורא נלמד מהפסוק 'אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" – ויקרא יט, ג] "לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו". וצריך ביאור מהו גדר איסור "סותר את דבריו", והאיסור "להכריע" דברי אביו.

וראשית כל, יש להסתפק האם האיסור לסתור את דברי אביו נאמר בדברי תורה או בדברי חולין. רש"י פירש: "ולא מכריעו, אם היה אביו וחכם אחר חלוקים בדבר הלכה לא יאמר נראים דברי פלוני". ומשמע שגם איסור "לא יסתור את דבריו" הוא בדבר הלכה [וכן הביא בדעתו הבאר שבע – רבי יששכר בער איילינבורג, אב"ד באיטליה, תלמיד הסמ"ע ובעל הלבושים, נדפס בוונציה שנת שע"ד (5) – וכנראה הבין כן ממה ששני דינים אלו נאמרו ביחד]. אולם בתוספות ר"י הזקן כתב "סותר, חולק עליו". ומסתימת דבריו נראה שאיסור סתירת דברי אביו נאמר גם על מילי דעלמא, ולא רק בדברי תורה – ולהלן נביא דברי האחרונים והפוסקים בנדון זה.

אמנם עיקר האיסור לסתור את דברי אביו בדברי תורה טעון בירור – שהרי דרכה של תורה מאז ומעולם בויכוח סוער בין הלומדים, זה מקשה וזה מפרק, זה בונה וזה סותר, ומפורש אמרו במסכת קידושין (1) "אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר את והב בסופה, אל תקרי בסוּפה, אלא בסוֹפה". משמע איפוא, כי מותר לבן לסתור את דברי אביו בלהט הלימוד. ובפרט שידוע כבר מזמן התנאים ובתקופת הראשונים ועד זמנינו, שחולקים הבנים על דברי אבותיהם בפסקי הלכה, וכפי שהביאו לכך דוגמאות בתרומת הדשן (4) ובבאר שבע (5) וכדבריו של הרא"ש בתשובותיו [הובא בבאר שבע] "מי לנו גדול כרש"י ז"ל שהאיר עיני הגולה בפירושו, ונחלקו עליו בהרבה מקומות יוצאי ירכו רבנו תם ור"י, וסתרו דבריו, כי תורת אמת היא, ואין מחניפים לשום אדם". וצ"ע.

עוד מצינו בדברי הגמרא (1) שאם היה אביו עובר על דברי תורה, אל יאמר לו "אבא עברת על דברי תורה", אלא מעיר לו בדרך כבוד "אבא כתוב בתורה כך וכך", ומתוך שיזכירו יבין מעצמו ולא יתבייש [ובתוספות ר"י הזקן הביא בשם הר"ח והר"מ שפירשו, שאומר לו כשואל ולא כמזהיר]. ומובא שם בסוגיא, שכאשר אביו אומר שמועה [דברי תורה] בטעות, אל יאמר לאביו "אל תאמר כך" [כפי שמסופר בגמרא על רב יחזקאל ובנו רב יהודה].

דינים אלו הובאו להלכה בטור (2) ובשו"ע (3).

* * *

כעת נפנה לדון בפרטי הדברים:

ב. האיסור "להכריע" דבריו – עי' בפירוש רש"י הנ"ל, והטור (2) הביא פירוש הרמ"ה שאפילו לומר "נראים דברי אבא", אסור. ובשו"ע (3) פסק כהרמ"ה [ודבר זה מצוי מאד, שבני אדם מתווכחים ביניהם שאביו או אמו אומרים את דעתם והבן מאשר שאכן הוריו צודקים, וראה על כך להלן בספר יושר הורי (8) ס"ק יח].

ג. לסתור דבריו ולהכריעו שלא בפניו – בלשון השו"ע (3) כתב: "לא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו בפניו", והט"ז (ס"ק ג) דייק מכך, שאיסורים אלו נאמרו רק בפני אביו, וכן נקט בביאור הגר"א, וראייתם מדברי התנאים והראשונים שחלקו על אבותיהם, ועל כרחך צריך לומר שהיה זה שלא בפניהם. אמנם לדעת הש"ך (ס"ק ב) איסורים אלו הם גם שלא בפניו, יעו' בדבריו.

ד. לסתור דבריו כשיש לבן ראיות גמורות – בפרישה (2) כתב שרשאי. וכן מפורש בתרומת הדשן (4). וראייתם מדברי התנאים והראשונים שחלקו על אבותיהם, ועל כרחך צריך לומר בגלל שהביאו "ראיות גמורות" לדבריהם. [דברי תרומת הדשן נפסקו בשו"ע בהלכות כבוד רבו (4) והדברים קל וחומר, שהרי נפסק שם (סע' א) כי חייב אדם בכבוד רבו ויראתו יותר מבשל אביו, ועל רבו פסק הרמ"א (סע' ג) שמותר לחלוק אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו, ואם כן, כל שכן שרשאי לחלוק על אביו כשיש לו ראיות והוכחות לדבריו].

ה. לסתור דבריו בדרך פלפול ולא כהחלטה – הפתחי תשובה על גליון השו"ע (3) הביא מספר עצמות יוסף כי הבן והאב יכולים להקשות ולתרץ ולהסיק מסקנות ההלכה, ואין בזה משום סותר את דבריו. וכן מבואר בדברי ערוך השלחן (4) והבן איש חי (4) שבקושיות על דברי אביו בפלפולו עמו, אין איסור. ולמדו כן ממה שמצינו בש"ס בנים שסתרו דברי אבותיהם, והיינו דברי הגמרא "האב ובנו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה", דהיינו בדרך פלפולם בלימוד. וכן נקט החזון איש (5) כי דווקא בלשון החלטה אסור, אבל לטעון בסברא ולהקשות מותר, שהרי מאז ומעולם כל התלמידים דנו בפני רבם וסתרו דבריהם. [ועוד כתב החזון איש, שלא מסתבר כי מחלו האבות לבניהם [כדברי הגמרא בקידושין (1) – האב שמחל על כבודו, כבודו מחול], שאין ראוי לעשות כן בקביעות].

ו. סתירת דברי אביו בדברי חולין – ערוך השלחן (4) בסע' י"ג הסתפק בדבר, ומצד אחד רצה לומר כי דווקא בדברי תורה יש העדר כבוד כשסותר דברי אביו, ולא במילי דעלמא. אך מאידך, אדרבה, כיון שאפילו בדברי תורה אסור, כל שכן בדברי חולין, והוא מכריע כצד זה. וכן דעת החיי אדם (4) שאיסור "לא יסתור דבריו ולא מכריעו" נאמר בדבר הלכה ובשאר עניינים. וכן מתבאר בספר המקנה על מסכת קידושן (6) [רבי פנחס הלוי הורביץ, בעל ספר ה'פלאה'] שלמד כן מדברי המהרי"ק שנפסק ברמ"א (6).

וכבר נתבאר לעיל [אות א] שנחלקו בזה רש"י ור"י הזקן בגמרא בקידושין (1).

והנה בענין זה ציין רעק"א בגליון השו"ע (3) לדברי הבאר שבע (5) שמכח המבואר בסוגיות הש"ס שנחלקו תנאים על אבותיהם, וכן דרכה של תורה בכל הדורות, פירש את דברי הברייתא "לא יסתור את דבריו", אך ורק לענין דברי חולין. שכן בדברי תורה, אין כלל איסור לסתור דברי אביו [וכבר העיר בשו"ת שבט הלוי (5) שנחלקו על הבאר שבע כל הראשונים].

ונדון זה מעשי ביותר כאשר בן עובד לפרנסתו עם אביו, ומעשים בכל יום שמתגלעים ביניהם חילוקי דעות על רקע עסקי, וצריך זהירות רבה מה יעשה הבן ולא יחטא בסתירת דברי אביו, ראה בספר יושר הורי (7).

ז. האם שייך איסור סתירת דברי אביו באי קיום צוואת האב לאחר מיתה – בדברי שו"ת רבי עקיבא אייגר (6) רצה לדון על פי דעת הט"ז (3) שאין איסור לסתור דברי אביו שלא בפניו, שלפי זה לאחר מיתה הרי זה כ"לא בפניו", ואם כן באי קיום צוואת אביו אין איסור "לא יסתור את דבריו". אך למעשה הכריע רעק"א, שלא לקיים צוואת אביו הוא ענין אחר, ושייך בכל ענין, ואף שלא בפניו, והוא הדין לאחר מיתה. וראה בספר ילקוט יוסף (6) מה שהביא דברי הפוסקים בענין זה.

ח. בן המעוניין להזמין רופא לאביו שאינו חש בטוב כאשר אביו אינו חפץ בדבר – ראה בספר אבני זכרון ((7); פסקי הלכות מרבי יצחק זילברשטיין, רבה של רמת אלחנן בבני ברק) שדן האם יש לחשוש בזה לאיסור סתירת דברי אביו, ומה הן העצות לנהוג כהלכה.

ט. פרטים נוספים בדיני איסור סתירת דברי אביו, ראה בספר יושר הורי ((8)(7).

• אב שניגן שיר בצורה לא נכונה, כיצד ינהג הבן ((7) בהערה).
• אב הקורא בספר לפני בנו ודילג תיבה, מה יעשה הבן (8).
• אב המוכיח את בנו בטעות, האם מותר להפסיקו באמצע דבריו (8). 

י. סיכום האופנים שמותר לבן לסתור את דברי אביו – בדברי תורה ובדברי חולין, ראה בספר כבוד הורים כהלכתו (9) ובספר יושר הורי (9). 

יא. נסיים בדבריו הנפלאים של רבי חיים מוולוז'ין בספרו רוח חיים (9) כיצד יש לנהוג בעוז ובתוקף במלחמתה של תורה, ובד בבד לעשות כן מתוך ענוה ושפלות רוח ולא בגבהות לב ובגאווה.

 [*] שיעור זה נכתב על פי ספר יושר הורַי (7) – בירורים בהלכות כבוד אב ואם, מאת רבי ישראל יוסף הכהן רפפורט, ב"ב, תשס"ח.