לא תגורו מפני איש

 

א. מאימתי חל על הדיין לאו ד"לא תגורו"?

בדבריו של משה רבינו בפתיחת ספר "משנה תורה" (1א) נמצאת האזהרה "לא תגורו מפני איש". על פי אזהרה זו אסור לו לדיין בבואו לדון, לפחד מבעלי הדין. וכתב ב"ספר החינוך" (1ג) כי "שורש מצוה זו השכל מעיד עליו".

בדברי הגמרא בסנהדרין (1ב) מבואר שהאיסור לדיין להסתלק מן הדין, אמור רק משעה שישמעו הטענות והדיין יודע להיכן הדין נוטה ולא קודם לכן. "שנים שבאו לדין, אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע דבריהם או משתשמע דבריהן ואין אתה יודע להיכן דין נוטה – אתה רשאי לומר להם: אין אני נזקק לכם, שמא נתחייב חזק ונמצא חזק רודפו. משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה – אי אתה יכול לומר להן: איני נזקק לכם, שנאמר: "לא תגורו מפני איש".

עוד משמע בגמרא, שרק כאשר "אחד רך ואחד קשה", יכול הדיין להימנע מלדון. אבל כששני הבעלי דין קשים, חייב הדיין לדון ואינו יכול לומר איני נזקק לכם. וביאר בהגהות אשרי (1ד) את הטעם לכך. "מפרש ריב"א והרשב"א, שאם שניהם חזקים אפילו קודם שישמע הטענות חייב להיטפל בדינם, דמצות עשה היא "בצדק תשפוט עמיתך".

החילוק האמור בגמרא צריך ביאור. מדוע הלאו "לא תגורו מפני איש" נאמר רק כשהדיין יודע להיכן הדין נוטה, הרי גם קודם לכן קיים העשה "בצדק תשפוט עמיתיך", כמבואר לעיל במקרה של "שניהם קשים", שאינו רשאי להסתלק אף קודם שישמע הטענות.

הלבוש (1ה) כתב שהבחנה זו מוכחת מלשון הפסוק "לא תגורו". שהוא לשון כניסה ואסיפה [ראה רש"י לעיל (1א) בפירושו השני]. ורק "אחר שיודע להיכן הדין נוטה שייך לומר לשון אסיפה ולא קודם לכן".

מרן השולחן ערוך פסק להלכה (2א) את דין הגמרא דלעיל, וכתב עליו הסמ"ע בס"ק ב שאין צריך לאריכות שבביאור הלבוש דלעיל, וטעם החילוק הוא משום שלשון הפסוק הוא "לא תגורו מפני איש.. כי המשפט לאלוקים הוא". ומאחר ש"עיקר המשפט הוא שעת גמר דין", הרי כל זמן שאין הדיין יודע להיכן הדין נוטה לא חל עליו דין "לא תגורו".

הט"ז (שם) הקשה ודחה את ביאור הסמ"ע, וביאר באופן אחר. לדעתו, "לא תגורו" נאמר רק על דיין. וכל זמן שאינו יודע להיכן הדין נוטה, אינו נחשב "דיין", אלא הוא ככל האדם. אבל דיין קבוע שהוא מומחה לרבים, חל עליו "לא תגורו" בכל גווני.

[ראה בספר "בנין אב" (2ב) שביאר את דברי הסמ"ע והט"ז, שנחלקו במהות איסור "לא תגורו". אם הלכה היא בבין אדם לחבירו או הלכה בבין אדם למקום].

 

ב. עד כמה מחוייב הדיין לסכן את עצמו מדין "לא תגורו"?

מלשון הספרי (3א) נראה שאיסור לא תגורו, שאין לדיין להסתלק מן הדין גם כשלפניו בעל דין קשה, נאמר אפילו במצבים קשים ומסוכנים לו ביותר. "שמא תאמר: מתירא אני מפלוני שמא יהרוג את בני או שמא ידליק את גדישי, ת"ל לא תגורו".

כדבריו נראה בדברי הרמב"ם (3ב) "שניים שבאו לפניך לדין, אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם, שנאמר "לא תגורו", שלא תאמר איש פלוני רשע הוא, שמא יהרוג את בני, שמא ידליק את גדישי, ואם היה ממונה לרבים חייב להיזקק להם".

ברם, הב"ח (3ג) פירש שנחלקו בזה רש"י ותוספות בגמרא סנהדרין דלעיל. דעת רש"י "פשיטא דבבעל דין רשע יכול להסתלק אף לאחר שיודע היאך הדין נוטה, דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש וספק סכנה". ואילו דעת תוספות והרמב"ם שעל הדיין לפסוק אף במקום סכנה. ופסק הב"ח כרש"י, "נראה לי פירוש רש"י עיקר, בחשש סכנת נפשות והיזק ממון לא איירי קרא". [ראה להלן בדברי השבות יעקב (5א) שחלק עליו בענין סכנת ממון]

 

 

 

ג. איסור "לא תגורו" במקום סכנה ופיקוח נפש

דברי הספרי צריכים עיון, מדוע שונה איסור "לא תגורו" משאר איסורים שבתורה הנדחים מפני סכנה ופיקוח נפש, מלבד ג' עבירות החמורות. [אכן, לדברי הב"ח הנ"ל, אין אזהרת "לא תגורו" נאמרה בדיין העומד בסכנת נפשות, אלא היא אזהרה "שלא להכניס דבריך מפני בעל מריבה"].

מצאנו בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים דרכים שונות לביאור הדברים.

רבינו יונה בשערי תשובה (4א) כתב שבאזהרת "לא תגורו" נאמר שעלינו "להאמין שלא יקרנו נזק מצד משפט הצדק, כמו שאמרו רז"ל שלוחי מצוה אינם ניזוקים". [יש לדון בדברי השערי תשובה, אם עלינו להאמין שלעולם לא יקרה נזק, או שבמקום ש"שכיח הזיקא", כגון שהבעל דין יסכנו בודאות, לא יסמוך על כך, כדין "שלוח מצוה", ודו"ק]

יש שתירצו על פי מה שכתבו הראשונים בכמה מקומות, שבאיסורים שבין אדם לחבירו החמירו גם במקום פיקוח נפש. ראה בחידושי המאירי לבבא קמא (4ב) שכתב "אף על פי שבמקום פיקוח נפש הותרו האיסורין להתרפא בהם, דבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בו ביותר". [ראה להלן ( ) שהגרש"ז אוירבך תמה על ראיה זו]

וכן כתב הרמב"ן בחידושיו למסכת כתובות (4ג) : "לפי שנמצא בברייתא חיצונית, ג' דברים אין עומדים בפני פיקוח נפש, ע"ז וג"ע וש"ד, רבי מאיר אומר אף הגזל". נמצא איפוא, כיון שדיין שמונע עצמו מלפסוק, הרי הוא מפסיד אחרים, חייב לדון אפילו במקום סכנה.

[ובמהר"ם שיק (4ד) הביא טעם זה, וכתב שבשו"ע לא פסק כדברי הספרי "דלדינא לא ק"ל הכי". וראה עוד במה שכתב בשו"ת זקן אהרן (5ב) לקמן על תירוץ זה].

 

ד. איסור "לא תגורו" – במקום הפסד ממון לדיין

בשו"ת שבות יעקב (5א) דחה את דברי הב"ח הנ"ל, וכתב שאכן, ודאי שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, אבל בשביל היזק ממון אין לו לדיין להסתלק מן הדין ולעבור על מצות לא תעשה של "לא תגורו".

מאידך, בשו"ת זקן אהרן (5ב) כתב שלאו זה  ד"לא תגורו" שאני מכל לאוין שבתורה, כיון דעיקר האיסור הוא שלא להתיירא מפני איש, הרי כאילו פירשה התורה בהדיא דגם מפני איש שמאיים בהריגה אין להתיירא ממנו, ואיסור זה אינו רשאי לעבור אפילו במקום סכנה".

 

ה. הטיית דין במקום פיקוח נפש

מלבד הנדון האמור, אם על הדיין להמנע מלדון. דנו פוסקי זמננו אם מותר לדיין לעוות את הדין במקום שקיים חשש סכנה.

המהרש"ל בים של שלמה (6א) הוכיח מברייתא במסכת בבא קמא, שאסור לדיין לשנות מדברי תורה אף במקום סכנה, "ואם חס ושלום ישנה הדין הוא ככופר בתורת משה". משמע מדבריו שחייב הדיין למסור את נפשו ולא לעוות את דיני התורה, כגון לומר על הפטור שהוא חייב ולהיפך.

ברם, ב"ציץ אליעזר" (6ב) פסק להתיר להטות את הדין במקום פיקוח נפש, כי מאי שנא לאו זה משאר לאוים שנדחים משום פיקוח נפש.והוכיח כן מהגמרא בכתובות.

ובמנחת שלמה (6ג) דחה הגרש"ז אוירבך את ראית הציץ אליעזר, וחילק בין שינוי מדיני התורה, לבין עשיית פשרה ופסיקה שלא כהלכה. [עיין בדבריו שיישב את דברי הים של שלמה דלעיל].

 

ו. "לא תגורו" – דווקא בדיין או גם בורר מוסכם ושאר ממוני ציבור

בתשובות הפוסקים דנו, האם "בורר" שמינוהו בעלי הדין בהסכמה, יכול להסתלק לאחר שהתחיל בהליך בוררותו. או שגם עליו קיים לאו ד"לא תגורו".

בשו"ת מהר"י ברונא (7א) הכריע ש"לא אשכחן איסור בסילוק אלא גבי דין גמור ולא בפשרה", ונסמך על דברי ריב"א. לעומת זאת, בשו"ת מהרשד"ם (7ב) קבע, שהאיסור חל גם כאשר בעלי הדין הסכימו שקרוביהם יכריעו בסכסוך שביניהם.

וראה עוד בספר עיונים במשפט (7ג) שהביא מתשובות הפוסקים, שאף בשאר ממוני ציבור קיים לאו זה. [עיין לקמן בתוך דבריו של הגר"ע יוסף (9) שהוכיח מספר עין משפט דברים אחרים]

 

ז. "לא תגורו" – נושאים נוספים

[א] בענין מגיד שיעור שלומד הלכות על הסדר, והגיע להלכה שתגרום לשומעיו לתקפו, כתב הגר"י זילברשטיין (8א) לחקור אם יש בו חשש איסור "לא תגורו".

[ב] הובאו לעיל (4א) דברי רבינו יונה, שכתב על לאו זה "שהוזהרנו להאמין שלא יקרנו נזק" וכו'. ראה בספר "חבצלת השרון" (8ב) שנתן טעם לדברים.

 

ח. "לא תגורו" – סיכום – תשובת הגר"ע יוסף

בשו"ת יביע אומר (9) סיכם את הטעמים להקל ולא לדון במקרה בו הדיין נמצא בסכנת נפשות ממש. אך בנוגע למקרה בו הוא עצמו היה מעורב בסכנת נפשות מאחד משוחטי קהיר שהיה אצלו בדין, נטה להחמיר ולדונו, "פן ימצאוהו שוב בקלקלתו".