למרות שאיסור התורה 'לא תחמוד' ידוע לכל, קשה מאד לעמוד על פרטיו מאחר וכמעט לא נזכרו דיני לאו זה בגמרא. גם האיסור 'לא תתאוה" אינו ידוע כל כך. בשיעור זה נברר דיני לאווים אלו.

א. בעשרת הדברות בפרשת יתרו נאמר: "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וגו' וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ". ובפרשת ואתחנן נאמר: "וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ וגו' וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ". בדברי הרמב"ם (2) והשו"ע (3) מפורש שהם שני לאווים נפרדים: 'לֹא תַחְמֹד' ו'לֹא תִתְאַוֶּה'. ויש לברר גדרם של שני הלאוים, ומה ההבדל ביניהם.

תחילה נברר את גדר איסור 'לֹא תִתְאַוֶּה'. הרמב"ם והשו"ע כתבו: "כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו, כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה ונפתה לבו בדבר, עבר בלא תעשה שנאמר לא תתאוה, ואין תאוה אלא בלב בלבד".

מכל מקום מבואר בדברי הפוסקים [ערוך השלחן חו"מ סימן שנט סע' ח (3), ובספר יהודה יעלה המובא בשדי חמד (6)] שאינו עובר בתאוות לבו בלבד, אלא אם כן מחשב בלבו איך להשיג החפץ מחברו, ורק כאשר גמר בלבו והחליט שגם יעשה השתדלות גדולה והפצרה מרובה כדי להשיג החפץ, עובר בלאו זה. אך כל עוד אינו מהרהר ומחשב איך יקנה החפץ ההוא אינו עובר ב'לא תתאוה' [ורק ממידת חסידות יש להימנע גם מכך, עי' בערוך השלחן סע' ח; (3)].

סיכום דיני איסור 'לא תתאוה', יעו' בספר 'לרעך כמוך' [(3); דיני לא תחמוד, הרב דוד אריאב, ירושלים].

ב. עתה נברר את גדר איסור 'לֹא תַחְמֹד'. והנה נחלקו הראשונים האם עובר ב'לא תחמוד' גם כששילם את דמי החפץ, והאם עובר כשהמוכר נתרצה והסכים למכירה.

הגמרא בבבא מציעא (1) היא המקום היחיד בש"ס שמוזכר איסור 'לא תחמוד', ושם נאמר "לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע", ונחלקו הראשונים האם כן הוא האמת, שאיסור 'לא תחמוד הוא רק כשלוקח את החפץ ללא תשלום, וג' שיטות מצינו בזה:

[א] התוספות בבא מציעא והתוספות בסנהדרין (1) בתירוצם הראשון סוברים שאכן אינו עובר ב'לא תחמוד' אלא כשלקח חפץ בלא נתינת דמים, אבל אם נתן את דמיו אינו עובר בלאו זה. ומה שאמרו בגמרא "לא תחמוד בלא דמי משמע להו לאינשי", כן הוא האמת לפי שיטה זו.

[ב] התוספות בסנהדרין בתירוצם השני, וכן הרמב"ם והראב"ד (2) סוברים שגם בנתן דמים עובר בלא תחמוד. ומה שאמרו בגמרא, רק "לאינשי משמע להו", ולכן אין הם נפסלים לעדות, אך אין זו האמת, אלא גם כשנתן דמים עובר. [ג] אותם ראשונים הסוברים שגם בנתינת דמים עובר ב'לא תחמוד' נחלקו לב' סיעות. יש שנקטו שעובר רק כשהמוכר לא הסכים למכירה, אבל אם הסכים אין הקונה עובר ב'לא תחמוד', כן היא דעת הראב"ד בהשגות. אבל הרב המגיד ביאר בדעת הרמב"ם, שגם כשאמר המוכר 'רוצה אני' והסכים למכירה, עובר הקונה ב'לא תחמוד' [ועי' בספר 'לרעך כמוך' ((4); בהערה ח) ביאור שורש מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בשם הסטייפלער בספרו ברכת פרץ].

סיכום השיטות – ספר 'לרעך כמוך' (4), ובמאמרו של הרב ישראל פרידמן בקובץ אור ישראל (5).

ג. כתב הרמב"ם: "כל החומד ביתו וכליו של חברו וכו' והפציר בו עד שלקחו ממנו, עובר בלא תחמוד". וצריך עיון מהו שיעור ה'הפצרה' שמתחייב ב'לא תחמוד'. והרב בצלאל שטרן [אב"ד מלבורן] ביאר בשו"ת בצל החכמה ((8); אות ט) שהאיסור קיים רק כאשר מפציר ודוחק בבעל החפץ שלוש פעמים. ועי' פרטי דין זה בספר 'לרעך כמוך' ((4); סע' ו), ובמה שכתב כי מותר לשאול את חברו אם הוא מעוניין למכור חפץ מסויים, ואין בזה 'לא תחמוד'.

אולם כל זה ב"סתם אדם", אבל באדם נכבד וחשוב שהמוכר אינו יכול לסרב לו, עובר אפילו אם ביקש ממנו פעם אחת, כמפורש בדברי רבנו יונה בספרו שערי תשובה ((7); שער ג אות מג) "והחומד לקחת כל חפץ והוא איש נכבד, שאם ישאל שאלה אור פניו לא יפילון אסור לשאול מעם רעהו". והיינו שכבר בפעם הראשונה מרגיש הנתבע כאילו מפצירים בו מאחר שאינו יכול לסרב לבקשת האיש נכבד, ולכן עובר ב'לא תחמוד'.

וראה במאמרו של הרב ישראל פרידמן (5) פרטים נוספים בדין זה, ובמה שדן האם כשחומד שיהיה לו חפץ כדוגמת חפץ של חברו, ואינו חומד לקחת חפץ של חברו – עובר ב'לא תחמוד' [ועי"ש במה שהביא משו"ת דברי יציב שכתב "כשרוצה להיות עשיר כפלוני לא הוי בכלל  הלאו, ורק כשחלות החמדה הוא על חפצו של חברו אז הוי האיסור"].

ד. בירורי הלכה בדין 'לא תחמוד'

• כאשר חומד חכמתו של חברו – ערוך השלחן ((3); חו"מ סימן שנט סע' י).
• חמדה במשרה של אחר – ספר 'לרעך כמוך' (5).
• בדברים שערכם פחות משוה פרוטה – כתב המנחת חינוך (6) שאינו עובר בלאו, אלא שהדבר אסור משום שחצי שיעור אסור מהתורה [וראה דוגמא לדין זה בספר 'לרעך כמוך'; (6)]. ובשדי חמד (6) הביא את דברי המנחת חינוך, ומה שהסתפק לפי זה הבן איש חי בספרו 'רב ברכות' – באם חמד דבר שיש בו שוה פרוטה אבל הוא בשותפות משני בני אדם, אם עובר בלאו זה, או לא "מי אזלינן בתר דידיה או בתר הבעלים".
• חומד מגוי – המנחת חינוך (6) כתב שאינו עובר.
• חימוד דברים שכורים – בשדי חמד (6) הביא מחלוקת הפוסקים אם עובר ב'לא תחמוד'.
• חמדה בחפץ שמצוי לקנותו – בספר 'לרעך כמוך' (6) הביא את חידושו של האדמו"ר ה'אמרי אמת' מגור, שאיסור 'לא תחמוד' שייך רק בחפץ שאינו מצוי, ועי"ש מה שדן בדבריו, ובמה שכתב על דבריו בשו"ת בצל החכמה (7).

ה. 'לא תחמוד' במתנה

כתב רבנו יונה בספרו שערי תשובה ((7); שער ג אות מג) וז"ל: "והחומד לקחת כל חפץ והוא איש נכבד, שאם ישאל שאלה אור פניו לא יפילון אסור לשאול מעם רעהו מקח או מתת, בלתי אם ידע כי נתון יתן לו בנפש חפצה ולא ירע לבבו בתתו לו". ומפורש בדבריו שיש איסור 'לא תחמוד' גם במתנה.

ומתוך כך כתב החפץ חיים בחתימת ספר שמירת הלשון (7) לעורר על המכשלה המצויה כאשר מחותן אחד מפציר ברעהו שיוסיף עוד לנדוניה [לאחר שכבר כתבו את תנאים] שלכאורה עובר ב"לא תחמד". וכעין זה כתב החפץ חיים ב'ספר המצות הקצר' וז"ל: "ומצוי זה בחתן שמכביד על חותנו קדם החתונה, שיתן לו דבר פלוני ופלוני, מה שלא התנו על זה בשעת כתיבת התנאים, ואף על פי שחותנו ממלא מבקשו, עובר החתן על לאו זה דלא תחמד".

ובשו"ת בצל החכמה ((8) (7); בפרט באות יא) לימד זכות על החתנים, שדעת רבנו יונה יחידאה היא, ולכן במתנה אין איסור דאורייתא של 'לא תחמוד', והקפידא היא רק ממידת חסידות.

ו. רבי ישראל יעקב פישר [ראב"ד בד"ץ העדה החרדית] נשאל בשו"ת אבן ישראל (8) האם אדם מחוייב לתרום כליה לאחיו או אחותו, ובפרט כאשר הוריו לוחצים עליו שיעשה כן. ובתוך דבריו הוא דן האם אסור לההורים ללחוץ על בנם משום שעוברים על איסור 'לא תחמוד'. והוא מחדש חידוש גדול, שאין איסור 'לא תחמוד' בדבר שאינו נראה לעין, וכמו כן הוא מחדש שאין איסור 'לא תחמוד' בחומד דבר כדי ליתנו לאחרים [ועל פי דבריו כתב, שמסתבר שכוונת החפץ חיים היתה שלוחץ על דברים הנמצאים בבית חותנו, אבל הלוחץ על חותנו שיתן לו עוד כסף  שיוכל לקנות עוד חפץ, לא מסתבר שיעבור על 'לא תחמוד', אלא שאין זה דבר ישר].

ז. 'לא תחמוד' בחומד חפץ חברו לצורך קיום מצוה –בשו"ת בצל החכמה (8) מחלק את השאלה לשני סוגים: חומד בחפץ של חול לקיום מצוה, כגון שופר מהודר או מצות מהודרות של חברו, או חומד דברים שבקדושה שאי אפשר להשתמש בהם אלא לצורך מצוה, כגון ספרי תורה, תפילין ומזוזות. ומסקנתו שעובר בשני הסוגים ב'לא תחמוד'.

ח. כתב בספר חסידים (9) שבכלל איסור 'לא תחמוד', שאסור לאדם ליפות עצמו כדי שישר בעיני אשת רעהו, וכן שלא ישבח אשה יפה בפני חברו, שמא יגרר אחריה.

ט. דברי חז"ל והראשונים בגנות מידת החמדה, והדרכים למנוע מידה זו (9) – רבנו בחיי בספרו כד הקמח, ספר החינוך, אבן עזרא והרמב"ן המובאים בספרו של הגרש"ז ברוידא [ראש ישיבת חברון] שם דרך על התורה.

ויהי רצון שנזכה להבטחת חז"ל (תנא דבי אליהו; מובא בסוף מאמרו של הרב פרידמן; (5)) "אם קיימתם לא תחמוד בית רעך נתקיים בכם לא יחמוד איש את ארצך".