א. במסכת עבודה זרה (1) דרשו חז"ל שלושה איסורים הכלולים בציווי "לֹא תְחָנֵּם" האמור בפרשת ואתחנן (1):

[א] לא תתן להם חניה בקרקע. [ב] לא תתן להן חן. [ג] לא תתן להם מתנת חנם [יעו"ש ברש"י ד"ה תניא נמי, ובדברי הלבוש המובאים בספר לא תחנם (6) הערה ב) במה שביארו היאך כל ג' הלימודים מונחים במשמעות לשון הכתוב, ובמש"כ רבנו בחיי שלמדנו מכאן כמה גדול כח התורה, דתיבה אחת מתפרשת לכמה עניינים]. והנה הפסוק (1) נאמר בשבע האומות, וצ"ב האם איסור זה נאמר בכל אומות  העולם. וכן צ"ב האם האיסור נאמר בכל נכרי או רק בעובדי עבודה זרה.

וכתבו התוספות (1) ד"ה דאמר) "דמיירי בכולהו עכו"ם", כי "במתנת חנם ונתינת חן וחניה אין שום טעם לחלק בין שאר עכו"ם לז' עממים". ובדברי הרשב"א (3) מתבאר שנכרי שאינו עובד ע"ז אין בו איסור לא תחנם. וגם מדברי ספר החינוך (3) שכתב שאין נותנים מתנות חנם "דווקא למי שעובד ע"ז", משמע שאם אינו עובד ע"ז אין איסור. ולפי זה יוצא כי הישמעאלים שאינם נחשבים כעובדי ע"ז [היות והם מאמינים בבורא עולם], אין איסור לא תחנם.

אולם מרן הבית יוסף (4) נקט שאיסור לא תחנם נאמר בכל האומות, ודברי הטור "אסור ליתן מתנת חנם לעובד ע"ז", לא באו לאפוקי ישמעאלים אלא לאפוקי גר תושב [שקיבל על עצמו ז' מצוות בני נח] "אבל שאר גויים כולם דין אחד להם" [ועי"ש במש"כ הב"ח, שדברי הטור שובשו מחמת הצנזורה]. וכדבריו נקט לדינא הש"ך [(4) יו"ד סי' קנא ס"ק יח. וראה סיכום הדעות בספר לא תחנם (6) ובמה שדן (סע' ה) האם כשיש ספק אם הוא יהודי או נכרי, יש לחוש לאיסור לא תחנם].

ב. והנה בתוספתא (2) מובא כי במידה והנכרי "היה שכנו או אוהבו, הרי זה מותר, שאינו אלא כמוכרו לו". ומבואר שבכל נתינה לנכרי שאינה בחינם אלא יש כנגדה תמורה, אינה בגדר "מתנם חנם", אלא מכירה, המותרת כמובן. וצ"ב בגדרי ההיתר לתת מתנת חנם לנכרי שמכירו [ועי' בלשון רש"י בגמרא (1) "ולעובד כוכבים במכירה, אבל בחנם אסור ליתן לו שום מתנה", וצ"ע מה חידש רש"י הלא דבר פשוט הוא, ולקמן יבואר].

ובתוספות (1) ד"ה רבי יהודה) ביארו לפי התוספתא, את האמור במשנה במסכת חולין "שולח אדם ירך [של בהמה] לעכו"ם, שמדובר בנכרי המכירו. וכן את המסופר במסכת עירובין (2) על רבן גמליאל שאמר לנכרי "טול גלוסקא", ביארו תוספות "שאע"פ שלא היה מכירו כדמשמע התם, שאני התם שהיה מתלווה עמו בדרך" [וזו ה"תמורה" לנתינה].

ובהמשך דבריהם הקשו תוספות מדברי הגמרא בגיטין (3) סא, א) "מפרנסים עניי נכרים מפני דרכי שלום", מדוע אין בנתינה זו איסור דאורייתא של "לא תחנם". ותירצו: "ויש לומר דדרכי שלום אין זו מתנת חנם".

ובספר פני יוסף (5) ביאורים במסכת ע"ז, הרב יוסף ריין, בני ברק תשל"ו) דן בדברי התוספות, האם כוונתם שהיתר משום "דרכי שלום" נחשב "צורך", וזהו כגדר ההיתר ב"מכירה". או ש"דרכי שלום" ונכרי "מכירו" הם שני דינים נפרדים, כמפורש בלשון המחבר בשו"ע (4) חו"מ סי' רמט סע' ג), ואם כן צ"ב מהו ההיתר מפני דרכי שלום, ואימתי נאמר.

ג. וכתב הפני יוסף בביאור הדברים, על פי המבואר בדברי הראשונים, שיסוד האיסור ליתן מתנת חנם לנכרים, הוא משום הרחקה שלא נלמד ממעשיהם, כמשמעות דברי הרמב"ם (3) "מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים", וכדברי ספר החינוך (3) "הננו נמנעים בכך מלהתחבר עמהם ומרדוף אחר אהבתם, מללמוד דבר מכל מעשיהם הרעים". ולפי זה מבוארים דברי התוספות, שההיתר בפרנסת עניי עכו"ם משום "דרכי שלום", אינו "היתר" האיסור משום  דרכי שלום [כמו ש"התירו" הרבה איסורים משום "דרכי שלום"], אלא באופן זה אין כלל איסור, כי "דווקא מתנה בדרך כבוד וחשיבות היא המביאה לידי קורבה, ודווקא בהך גוונא אסור לתת. אבל בצדקה לעניי עכו"ם ליכא חשש קורבה, משום דצדקה הוי בזיון, ולא יבוא להימשך אחריהם, לכך אין בו כלל מתנת חנם, כמדוקדק בדברי תוספות דאין בו איסור מתנת חנם, ולא דאיכא איסור אלא דהתירו משום דרכי שלום".

ולפי זה ביאר את דברי האור שמח שדייק מלשון הרמב"ם (3) כי מותר לתת לנכרי מתנת חנם דבר הפקר "דהך חשש שמא ימשך שייך דווקא אם נותן משלו, דבזה איכא קירוב הדעת, משא"כ כשנותן מהפקר ליכא קירוב הדעת כל כך". וחידש לפי זה שיתכן ואין איסור לא תחנם במתנה בפחות משוה פרוטה, כי בפחות משוה פרוטה אין קירוב הדעת לנכרי שיבוא להתחבר עמו [ורצה לבאר לפי הנ"ל את דברי רש"י שרצה לחדש בדבריו "בחנם אסור ליתן לו שום מתנה", שאסור גם בפחות משוה פרוטה]. וראה במש"כ בנדונים אלו בספר לא תחנם (12) סע' א ובהערה ד; ובסעיף ח והערה כט)].

ד. דיני איסור נתינת מתנת חינם

כאמור, יסוד מוסד בהלכה זו הם דברי התוספתא הנ"ל (3) שאין איסור בנכרי שהוא "שכנו או אוהבו", אשר נפסקו בשו"ע (4) יו"ד סי' קנא סע' יא; חו"מ סי' רמט סע' ב) "אסור ליתן מתנה אלא אם הוא מכירו". ודברי הרשב"א (3) שכתב "שלא אמרו מתנת חנם אלא לסיבה, אפילו במקָוֶה שיעזרנו הגוי או יתן לו להבא, מותר, שאין זו מתנת חינם". ועי' בדברי הט"ז (4) יו"ד ס"ק ח) "אם מכירו לא הוה עלייהו שם מתנה, אלא כמכירה, שהרי ישלם גמולו, או כבר שילם לו". והסמ"ע (4) חו"מ ס"ק ב) כתב, שאין איסור לא תחנם "כשיש לו צד הנאה מהעכו"ם, דהוי ליה כמכירה".

ועוד זאת, יעו' בדברי הר"ן בגיטין (3) שביאר היאך שיחרר רבי אליעזר את עבדו לצורך השלמת מנין, ולא חשש לאיסור לא תחנם: "כיון דאיכא מצוה, לא משום חנינה דידהו קא עביד, אלא לצורך עצמו, והוי כנותן דמי עצמו".

ממוצא דברים אלו נבוא לבירור פרטי הדינים באיסור נתינת מתנת חנם: מה מותר כי הנכרי נחשב "מכירו", איזו נתינת נחשבת שהיא בעד קבלת תמורה, והיכן נוכל לומר כי משום "דרכי שלום" אין איסור בנתינת המתנה.

• נתינת תוספת שכר ["טיפ"] – בספר לא תחנם (12) סע' ו) כתב שמותר לתת באמצע עבודתו, ולאחר סיום העבודה יש מתירים, משום שכך נהגו בנימוסי המדינה, ואין זה "טובת הנכרי". וכן נקט להלכה רבי מרדכי גרוס [אב"ד חניכי הישיבות בני ברק] בספרו תורת הדרך (11) סע' יד). ומותר להודות לנכרי לאחר גמר עבודתו. וראה בספר עזרה כהלכה (10) סע' ה, הרב יוסף בייפוס, ירושלים תשע"ב) פרטים נוספים בדיני נתינת מתנות לעובד זר המועסק בביתו.
• נכרי שנתן מתנה לישראל אסור לישראל לסרב לקבלה – יעו' בדברי רבי איסור זלמן מלצר בספר אבן האזל (7).
• סיכום הדינים – ספר לא תחנם (12). [וראה בשו"ת שבט הקהתי (8) רבי שמאי קהת גרוס, דיין בבד"צ חסידי בעלז) שכתב כי עדיף לאבד מאכל שאסור באיסור אכילה, שלא בידים [שמניחו להירקב], מאשר ליתנו לעכו"ם במתנת חנם].

 ה. האיסור ליתן לנכרים חן ולספר בשבחם

בהמשך הסוגיא במסכת עבודה זרה (1) אמרו: "אסור לאדם שיאמר כמה נאה נכרי זה". והוסיף הרמב"ם (3) "קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם, שנאמר לא תחנם, לא יהיה להם חן בעיניך". ובסוגיא הביא מעשה ברשב"ג שראה עובדת כוכבים נאה ביותר ואמר "מה רבו מעשיך ה'", ומעשה זו מובא בירושלמי (2) על רבן גמליאל, שראה נכרית יפה ואמר "ברוך שכך לו בריות נאות בעולמו" [והעמידו בגמרא שלא הביט בה בכוונה, אלא נתקל בה בקרן זוית]. וכן נפסק להלכה בשו"ע (4) יו"ד סי' קנא סע' יד) "אסור לספר בשבחן, אפילו לומר כמה נאה נכרי זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריו. אבל אם מכוון בשבחו להודות להקב"ה שברא בריה נאה כזו מותר". ובהלכות ברכות נפסק בשו"ע (5) "הרואה בריות נאות, אפילו עובד כוכבים, אומר ברוך שככה לו בעולמו" [וכתב המשנ"ב: "ועכשיו לא נהגו כלל לברך ברכה זו", יעו"ש בטעם הדבר]. וכתב המשנ"ב: "ואסור לומר כמה נאה כותי זה משום לא תחנם" [ומכאן תמהו המפרשים היאך אמר רבי יהודה במסכת שבת (2) "כמה נאים מעשיהם של הרומאים, תיקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות", ועי' בספר נשמת אברהם (9) שהביא יישובים לקושיא זו].

• שבח לתועלת ישראל – יעו' בספר לא תחנם (13) סע' ג) במש"כ שאין בכך איסור, ובפרטי בדינים בזה. ובספר עזרה כהלכה (10) עוד פרטים בדין זה הנוגעים למעשה בעסקת נכרי בביתו [לשבחו כדי לזרזו בעבודתו • לשבחו בפני אחרים].
• האם מותר לחולה לשבח טיפול שקיבל מרופא או אחות או בית חולים של נכרים – בספר נשמת אברהם (9) הביא מדברי הגרש"ז אויערבך והגרא"י ולדינברג [בשו"ת ציץ אליעזר] שהתירו, יעו"ש בנימוקיהם.
• לשבח חכמת הנכרי [בתחום המדע והרפואה] – בשו"ת תשובות והנהגות (7) כתב שלא מצינו במפורש איסור לשבח נכרי בחכמתו, וכפי שמצינו שהרמב"ם שיבח את אריסטו בחכמתו. ולכן כתב שאין כל איסור "לשבח מנהיגי המדינה על חכמתם" [וסיים: "אמנם למעשה נאה ויאה לאחר שמשבח עכו"ם שהוא חכם גדול להוסיף "לא כגדולים שלנו"].
• לשבח נכסי נכרים – בספר לא תחנם (13) כתב שאין איסור, והביא שהגר"ח קנייבסקי הסכים עמו בזה.
• לשבח מדינה ומנהגיה – ספר לא תחנם (13) סע' ד).
• לסָפֶּר נכרי בתספורת נאה – בירושלמי (2) מובא: "גודלת ישראל [המגדלת שיער נשים ליפות אותן] לא תגדל את הנכרית משום לא תתן עליהם חן. ובשו"ת בצל החכמה (8) תמה רבי בצלאל שטרן [אב"ד מלבורן] מדוע לא הביאו הפוסקים להלכה דין זה, וכתב שאולי כיון שלא הוזכרה בש"ס בבלי דרשה זו, יש להקל בנכרים שאינם עובדי ע"ז.
• היאך הותר לאברהם אבינו להשיב למלך סדום את שלל המלחמה, ולא חשש לאיסור "לא תחנם" – בספר חבצלת השרון (9) הרב מרדכי קרלבך, ירושלים תשס"ה) ביאר כי זכותו בכיבוש מלחמה לא היתה בקנין גמור, יעו' בדבריו.

[*] בעריכת השיעור נסתייענו רבות בספר לא תחנם, מאת הרב אברם זאב רוזנר, בני ברק תשנ"ח.