לב בית דין מתנה

א. בכמה מקומות בש"ס נזכרו דברים שקדושים "קדושת הגוף", ובשל כך לא מועיל בהם לכאורה פדיון, ואף על פי כן ניתן לפדותם ולהוציאם לחולין משום ש"לב בית דין מתנה עליהן". כלומר, דעת בית דין להתנות על דברים אלו שאינם קדושים ב"קדושת הגוף" אלא ב"קדושת דמים" ולכן וניתן לפדותם.

• טלאים שהופרשו לקרבן תמיד והגיע ר"ח ניסן ואי אפשר להקריבם – בסוגיית הגמרא במסכת שבועות (1)-(2) מבואר דין "תמידים שלא הוצרכו לציבור נפדים תמימים". כלומר, ב"לשכת הטלאים" בבית המקדש היו בדרך קבע שש טלאים "מבוקרים" ממומים לצורך הקרבת קרבנות התמיד. בתאריך ראש חודש בניסן נאסר להקריב קרבנות ציבור [ותמיד בכללם] ממעות השנה הקודמת, והותר לקנותם רק מהתרומה החדשה. בשל כך, נמצא שבר"ח ניסן נשארו בלשכת הטלאים ארבעה טלאים ממעות התרומה הישנה [לאחר הקרבת שני טלאים להקרבת התמיד באותו יום]. ומבואר בגמרא שניתן היה לפדותם על מעות חולין, ואותם המעות הלכו ל"מותר התרומה הישנה" [שעושים מהם ריקועי פחים ציפוי לקודש הקודשים], ומכיון שיצאו לחולין, היו חוזרים ולוקחים את הטלאים הללו ממעות התרומה החדשים כדי להקריבם. ועל כך הקשו בגמרא: "קדושה שבהן להיכן הלכה". ופירש רש"י: "קדושת הגוף שבהן, דקים לן שאינה מתחללת בלא מום, היכן הלכה".

ותירץ רבה (1) יא, א) "לב בית דין מתנה עליהן, אם הוצרכו, הצרכו. ואם לאו, לדמיהן". ופירש רש"י: "בשעת לקיחה דלא ליקדשו קדושת הגוף אלא הצריכין לשנה, וכל מידי דציבור נותנין בית דין לב". ומבואר ש"לב בית דין", דהיינו דעת בית דין, להתנות מראש על הדברים העומדים לקרבנות ציבור, שאם יהיו נצרכים לבסוף להיקרב ע"ג המזבח בשנה זו, אכן יתקדשו בקדושת הגוף. אך אם לבסוף לא יוצרכו לציבור להקריב אותם, לא יתקדשו אלא לדמיהם, ולכן יהיה ניתן לפדותם ולהוציאם לחולין [ולאחר מכן לקנותם במעות התרומה החדשה].

וביאר הריטב"א (1) "מדנקט לישנא דלב בית דין מתנה משמע שאין צריך תנאי מפורש, וכדמפורש דמי, ודברים כאלו בלב כל אדם, והוו דברים. דמסתמא כל מה שיכולין בית דין לתקן בם יתקנו".

• מותר הקטורת מחללים על מעות ויוצאים לחולין – כן מפורש במשנה במסכת שקלים המובאת בסוגיא במסכת שבועות (1). ותירוצו של רבה "לב בית דין מתנה עליהן" מיישב גם דין זה, כמבואר בדברי רש"י בסוגיא בשבועות.
• כלי שרת נעשים מקדשי בדק הבית – בסוגיא בכתובות (2) הסתפקו האם מותר לעשות כלי שרת [שמשתמשים בהם במזבח החיצון] מקדשי בדק הבית, והסיקו שאם "גבו [לצורך בדק הבית] והותירו", שפיר מותר לעשות מהן כלי שרת. וביאר רב אבהו בטעם הדין כי "לב בית דין מתנה עליהן". ופירשו התוספות שם: "והן מקדישין לדעת בי"ד".

ועוד נתבאר בסוגיא במסכת שבועות (2) יא, א) כי בדבר שאינו שכיח, לא נאמר דין "לב בית דין מתנה" [כגון קרבנות שנאבדו, והפרישו בהמות אחרות תחתיהן, ולבסוף נמצאו הבהמות – שדינם שימותו או שירעו עד שיסתאבו, ואין אומרים "לב בית דין מתנה", שאם לא הוקרבו יהיו קדושים רק בקדושת דמים ויוכלו לפדותם לחולין לכשימצאו]. אולם בפרה אדומה שנפדית אם אירע בה פסול משהוקדשה, כן נאמר "לב בית דין מתנה", היות ו"דמיה יקרים", ולכן בזה כן נותנים הבית דין לבם להתנות עליה גם בדבר לא שכיח.

להלכה: דין "לב בית דין מתנה עליהן" בטלאים שהופרשו לקרבן התמיד ובמותר הקטורת, נפסק בדברי הרמב"ם בהלכות שקלים (3). ועוד פסק הרמב"ם בהלכות פסולי המוקדשין (4) את דברי הסוגיא במנחות בדין "נסכים שקדשו בכלי, ונמצא הזבח פסול, אם יש בהם זבח אחר, יקרבו עמו", שנתבאר בסוגיא משום ש"לב בית דין מתנה עליהן", שאם הוצרכו, הוצרכו. ואם לאו, יהיו לזבח אחר.

וצ"ב בגדר דין זה, והאם נאמר רק בדברים שהם נדבת ציבור או גם במה שהקדיש יחיד. ויבואר להלן.

• • •

שימוש של "חול" בבימה שקוראים עליה בתורה

ב. מהלכה זו של "לב בית דין מתנה" חידשו הפוסקים להתיר שימוש חולין בחפצי קדושה – משום ש"לב בית דין מתנה עליהן", לומר שמעיקרא נקבע שאין איסור בשימושים מסוג זה.

הראשון שבהם, היה רבי ישראל איסרלן בשו"ת תרומת הדשן (4) ש"לימד זכות" על "העולם" שנהגו "ליהנות בכמה הנאות מן התיבה והמפות ומעילים של ספר תורה באקראי" – מדין "לב בית דין מתנה עליהן". וביאור הדברים, דהנה במסכת מגילה (3) מפורש בגמרא שאסור להשתמש שימוש של חולין בתשמישי קדושה, ואפילו תשמיש של קדושה הקלה ממנה, אסור. ולפי זה היה צריך להיות אסור מהדין "להניח שום ספרים על התיבה שמניחים עליו את הספר תורה, או לכסות שאשר ספרים במפות והמעילים של הספר תורות". ומכל מקום כתב התרומת הדשן "ליישב בדוחק" את המנהג להקל בזה כי "קשה מאד להיזהר בזה שלא יניחו הספרים על התיבה, או שגם לא ישענו עצמם על התיבה. וכיון דהכי לב בית דין מתנה עליהם כי היכי דלא ליתו בהו אנשים לידי תקלה" [וכן הביא תלמידו של התרתומת הדשן בספרו לקט יושר (4) בשם רבו, שהניח קופת צדקה על התיבה שקוראים בספר תורה, ולא חש שזה תשמיש של חול בתיבה, מדין "לב בית דין מתנה"]. ודבריו הובאו להלכה ברמ"א (5) סי' קנד סע' ח).

ואמנם בספר הליכות שלמה (8) מובא בשם הגרש"ז אויערבך, שראוי להימנע מלהניח על הבימה מגבעת וכדומה "ואף שהדבר מותר מצד הדין, מכל מקום אין זה דרך כבוד וראוי להימנע מכך". ובספר ביד נביאך (12) הביא שיש האוסרים לדפוק על הבימה כדי לגרום לשקט בבית הכנסת, אולם יש גם מקום להיתר כי זהו שימוש לדבר מצוה.

ואכן בספר ארחות רבנו הקהילות יעקב (7) מובא כי אצל החזון איש נהגו לפרוס לפני קריאת התורה מפה מיוחדת, וסלקוה מייד לאחר קריאת התורה, ועל ידי זה נמצא שהמפה על הבימה אינה מיועדת לספר תורה. והנוהגים כן צריכים להיזהר לא להניח שום דבר חולין על מפה זו [כגון הגבאי, אל יניח שם רשימות העולים לתורה וכיו"ב].

סיכום – ספר גנזי הקודש (8) ובפסקי תשובות (13) אות כז). וראה בספר ביד נביאך (12) בנדון קריאה בנביא על הבימה

ג. כיוצא בזה התיר הרמ"א (6) סע' יד) להדליק מנרות בית הכנסת "נר שהוא לצורך גדול", כי "דעת בית דין מתנה בכך, וכן בכל הדברים שנהגו להקל בדברים כאלו, והוא מהאי טעמא". ובמשנ"ב (6) ס"ק נו) הוסיף: "ולענ"ד אחר שכתב הרמ"א דלצורך גדול אמרינן דלב בית דין מתנה, מסתברא דשרי נמי ליקח נר לחפש מעותיו שנפלו ממנו".

והמג"א (5) ס"ק יג) כתב שהמקור למנהג פריסת פרוכת ארון הקודש בחופת חתנים הוא מדין "לב בית דין מתנה" [ועי' במש"כ על דבריו בספר משפטי עוזיאל (9). וראה בפסקי תשובות (13) אות כא) בנדון פריסת הפרכות כנוי בסוכה].

והערוך השלחן (6) שהביא ראיה להיתר להשתמש תשמישי חולין בדברים מקודשים מדין "לב בית דין מתנה" מדברי הירושלמי במגילה (3) והתיר שימוש בריהוט של בית הכנסת [שולחנות, ספסלים ומנורות] בשמחה פרטית המתקיימת שלא בבית הכנסת מדין "לב בית דין מתנה".

ומכל מקום כתב המשנה ברורה (5) ס"ק לה) כי ההיתר של תרומת הדשן נאמר "דווקא במה שמבורר מנהגא להקל, אבל במה שאינו מנהגא, אין לנו להקל בעצמינו" [הפתחי תשובה (7) הביא בשם החמודי דניאל שהתיר לגבאי צדקה ללוות מעות מקופת הצדקה לשימוש פרטי מדין "לב בית דין מתנה". ובדברי יואל (7) פקפק בדבריו מכיון שאין זה "מנהג קבוע"].

ועוד כתב המשנ"ב (5) ס"ק לז) שמכיון שתרומת הדשן יישב את מנהג העולם בדוחק, על כן "ראוי לכל אדם שמתנדב דבר לבית הכנסת, או הגזברים בשעה שקונים איזה דבר, להתנות שיהיו רשאים להשתמש בהם".

שימוש בארון קודש

ד. בספר חסידים (4) כתב לאסור להניח בתוכו יריעות ספר תורה שנפסלו. אולם המג"א (5) כתב להתיר מדין "לב בית דין מתנה", והוסיף המשנה ברורה (5) ס"ק לא) "אבל חומשים ושאר ספרים יש להיזהר שלא להניח בתוכו אפילו לפי שעה". ובשו"ת יחוה דעת (9) כתב להתיר להניח בארון הקודש ספר הפטרות, וכן רימוני הספר תורה ושאר תשמישי קדושה, מדין "לב בית דין מתנה". ובשו"ת מהרש"ם (7) כתב כי היסוד למנהג לזרוק את ה"הושענות" בהושענא רבה על ארון הקודש הוא מדין "לב בית דין מתנה". וראה בסיכום הדינים – בפסקי תשובות (13) אות כב).

• שימוש בתיק של התפילין לצורך אחסון חפצי חולין – ראה בדברי הט"ז (6) שהתיר מדין "לב בית דין מתנה".
• היתר אכילה ושתיה ועריכת שמחות בבית הכנסת מדין "לב בית דין מתנה" – שו"ת משנת יוסף (11)

"לב בית דין מתנה בנדבת "יחיד" וגדר דין "לב בית דין מתנה"

בדברי הרמב"ם בהלכות פסולי המוקדשין (4) מפורש כי דין "לב בית דין מתנה" נאמר רק בקרבנות ציבור, ולא בקרבן יחיד. וכן נקט להלכה המשנה למלך בהלכות שקלים (3) שדין "לב בית דין מתנה" לא נאמר בנדבת יחיד.

ומכאן תמה החתם סופר (6) על פסק הרמ"א (6) סע' ט) שכתב דין זה גם בנדון יחידים שהתנדבו ספרי תורה, יעו"ש בתירוצו. ואמנם המהרש"ם (7) ח"ד סימן נז) התיר להניח ספרים בארון קודש בבית פרטי שחדלו מלהשתמש בו, כי לדעתו דין "לב בית דין מתנה" נאמר גם בנדבת יחיד, וכפי שהוכיח כן מדברי המשנה במסכת דמאי [וראה במה שכתב בספר מקדש מעט (10) בביאור גדר "לב בית דין מתנה" ובפרט בנדבת יחיד].

ולמעשה כתב בפסקי תשובה (13) אות כז) שגם בחפצים שהוקדשו ע"י יחידים נאמר "לב בית דין מתנה".