לחם שאיבד צורתו

סוגיית הגמרא ודברי הפוסקים

א. בסוגיית הגמרא במסכת ברכות (1) נתבאר דין הברכה על "חביצא" – פירורי לחם או לחם שאיבד את צורתו, והשאלה היא אם עדיין ברכתו "המוציא לחם מן הארץ", או שאיבד את "תואר הלחם" ומברכים עליו "בורא מיני מזונות" וברכה אחרונה "מעין שלוש".  לדעת רש"י, "חביצא" היא תבשיל עשוי מפירורי לחם שהתבשלו. אולם התוספות (ד"ה חביצא) והרא"ש (1) הקשו על רש"י ודחו את פירושו, ולדעתם "חביצא היינו פרורים הנדבקים יחד על ידי מרק או על ידי חלב".

במסקנת הסוגיא הביא הרא"ש (1) בשם רבנו יונה ג' חילוקי דינים אשר נפסקו להלכה בשו"ע (2) סע' י), ונתבארו בקצרה בדברי המשנה ברורה בהקדמה לדיני לחם שאיבד צורתו (2) סי' קס"ח ס"ק מ"ט):

[א] חתיכות פת שפירר ונתבשלו – אם יש כזית בפירורים, לא נתבטל מהם שם פת, אפילו אם על ידי הבישול אזל מהם תואר לחם – ברכתם המוציא וברכת המזון. ואם אין בהם כזית, אפילו אם נראה וניכר שיש עליהם תואר לחם – מברך בורא מיני מזונות, מפני שעל ידי הבישול שם "תבשיל" עליהם.

[ב] חתיכות פת שלא נתבשלו, אבל נתחברו ביחד על ידי דבש או מרק – אם יש עליהם עדיין תואר לחם, מברך המוציא אפילו אם אין בכל חתיכה כזית. ואם אין בהם תואר לחם, מברך עליהם בורא מיני מזונות, אלא אם כן היה בהם כזית, דאז יש עליהם שם לחם, וכנ"ל לענין בישול.

[ג] פירורי לחם שלא נתבשלו וגם לא נתחברו ע"י משקה – אפילו שהם דקים כסולת, שאין בהם לא כזית ולא תואר לחם, מברך עליהם המוציא – מפני ששֵם פת עליהם.

הגדרת בישול בדיני לחם שאיבד צורתו

ב. לאור חילוקי הדינים הנ"ל, יש לברר מה מוגדר "בישול", אשר מבטל מהלחם את תוארו [ומברך בורא מיני מזונות].

וכתב המשנה ברורה (2) ס"ק נב) כי [א] "בישול" היינו כשמניח הפת בכלי ראשון [אפילו הורד מהאש] והחום שהיד סולדת בו.    [ב]  כלי שני אינו נקרא בישול.    [ג] עירוי מכלי ראשון – ספק אם נקרא בישול או לא, וצריך לפטור הברכה על ידי פת אחרת.    [ד] בספר פני השלחן (6) כתב שאם שפך מרק מכלי ראשון על ידי  מצקת, לפי המבואר בפוסקים דינו כעירוי מכלי ראשון שהוא ספק, ויש לפוטרו בברכה על ידי פת.    [ה] החזון איש (3) כתב: "ודווקא בנתבשל שיעור בישול או כמאכל בן דרוסאי, אבל הוחלטו ברותחין וסלקן מיד לא נפקו מתורת לחם".  ומתבאר בדבריו שצריך שהבישול יעשה שינוי מהותי בלחם כדי שיקרא "תבשיל" [ולכן החזון איש [שם] פתח ואמר "לחם שנתבשל ונימוח" וכוונתו, שנתרכך מחמת בישול.]  אך מסתימת לשון המשנה ברורה לא נראה כן, אלא כל שהניחו ברותחים חל עליו שם "תבשיל". וכן נראה מהמשנה ברורה (2) ס"ק נב) שכתב שהעירוי מכלי ראשון דינו ספק, הרי  שבשהות כלשהו נחשב לבישול. [ובספר וזאת הברכה (8) הערה 15) כתב, שיתכן ואין בזה נפקא מינה, כי לחם בכלי ראשון מתרכך בדקות ספורות, וממילא בשיעור זה נפקע ממנו דין לחם אף לדעת החזו"א, וכן משמע מלשונו שבא לאפוקי "הוחלט ברותחין וסלקו מיד"].

ולכן לסיכום: חתיכות פת [שאינן מטוגנות] ואין באף אחת מהן כזית: אם הונחו בכלי ראשון, דינם כמבושלים, וברכתם בורא מיני מזונות. ואם הונחו בכלי שני [דהיינו לאחר שהמרק נשפך לצלחת] אם עדיין ניכר בהם תואר לחם, ברכתם המוציא וברכת המזון. ואם הניח החתיכות בצלחת ועירה עליהם מכלי ראשון או במצקת, בגלל הספק יאכלם בסעודה.

דין חתיכות פת ומצה מטוגנים

ג. בנושא זה יש להבחין בין סוגי טיגון, ולהלן סיכום הדינים המתבאר בספר פני השלחן (6) ובספר וזאת הברכה (8).

• טיגון בשמן עמוק – דינו כבישול, כמבואר בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק א הערה קפב) בשם הגרש"ז אויערבך שטיגון בשמן עמוק כמוהו כבישול, דאין חילוק בין מים לשמן. וכן נקט הגרי"ש אלישיב.
• טיגון במעט שמן רק בכדי שלא תשרף העיסה – אינו נחשב כטיגון במשקה [משנה ברורה [3) ס"ק סט] בשם הרמ"א (סי' קסח סע' יד) "ומעט משקה שמושחין בו האלפס שלא ישרוף העיסה לא מיקרי משקה"].
• טיגון במעט שמן – המשנה ברורה (2) ס"ק נו) הביא מחלוקת הפוסקים האם טיגון כבישול, ונשאר בספק, ומחמת כן הורה שיש לאוכלם רק בתוך הסעודה. אולם החזון איש (3) כתב כי טיגון אינו כבישול ודינו כחתיכות שנדבקו על ידי משקה, שאם יש בהם תואר לחם אפילו בפחות מכזית ברכתם המוציא.

דין זה נפקא מינא למעשה במצות מטוגנות ["מצה בריי"] – שאין בחתיכות כזית, ומטוגנות במעט שמן. החזון איש לשיטתו נקט לדינא שטיגון אינו כבישול ולכם יש לברך המוציא וברכת המזון. ברם לפי המשנה ברורה זהו ספק ברכה. ובספר וזאת הברכה (8) מובא בשם הגרש"ז אויערבך שהציע לבשל את המצות בכלי ראשון ולאחר מכן לטגנם, שאז ודאי דינם כמבושלות וברכתם בורא מיני מזונות. וראה בספר שלמי ניסן (5) במה שדן בעצת הגרש"ז [ובספר וזאת הברכה ציין כי למנהג בני ספרד מברכים בכל השנה על מצה המוציא לחם מן הארץ, בחג הפסח יש לדון כדברי הפוסקים דלעיל].

• לחם או חלה טבולים בביצה ומטוגנים [French Toast]- יש בפרוסה כזית, מברך המוציא וברהמ"ז [וזאת הברכה (8)].
• חתיכות שהיה בהן כזית בעת הבישול ופיררם – הביאור הלכה (2) ד"ה אם) הביא בשם הפרי מגדים שמסתפק אם בבישול היו בחתיכות כזית, ולאחר הבישול פיררם לפירורים קטנים, האם נאמר דכיון שהיה בעת הבישול כזית תו לא פקע מיניה שם לחם על ידי מה שפיררן ומיעטן מכזית. ובחזון איש (3) או"ח סי' כו ס"ק ה) כתב בסיכום הדינים: "היוצא מזה לדינא, לחם שנתבשל ואין בו כזית בין שלא היה כזית בתחילה בין שנימוח בקדרה לפחות מכזית, ואפילו לקח פרוסה קיימת ופתתה, בטלה, וברך עליה בורא מיני מזונות ומעין שלוש, ומיהו נראה דכשפותת ואוכל מיד אינה בטלה, דאם לא כן לא משכחת לה פרוסה קיימת אלא כשלועס כזית שלם", וצ"ע. נמצא לפי זה, שהאוכל פת שלמה או מצה מטוגנת שיש בהם כזית, ונוטל ידיו ומברך המוציא, עליו להיזהר שלא לחותכם לפני האכילה לחתיכות קטנות, כי אז נכנס לספק שמא ברכת בורא מיני מזונות, אך אם דרך אכילתו חותך חתיכה לאוכלה, מותר כמש"כ בחזון איש.
• ברכה על חתיכות לחם או קרוטונים שהניחם במרק – בספר פני השלחן (6) דן בדברים, ועי"ש בסיכום להלכה (7).
• פירורי לחם שאיבדו צורתם – בשו"ע (3) סי' קסח סע' יא) נפסק כדברי התוספות (1) ד"ה תוריתא דנהמא) "יש מי שאומר דפירורין שנותנין במים והמים מתלבנים מחמת הפירורין, אזיל ליה תוריתא דנהמא ואין מברך עליה אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש". ועי"ש במשנה ברורה (ס"ק סב-סג) ובספר שלמי ניסן (4) במה שביארו בדין זה שלא יסתרו דברי השו"ע כאן בסעיף י"א את מה שנכתב לעיל בסעיף י'.

מאכלים העשויים מפירורי לחם או מצה מגובלים

ד. כתב המג"א (2) "אותם שעושין פרימזלי"ך מלחם מפורר או מלחם שרוי במים, צריך לברך המוציא כיון שתחילתו היה לחם לא נפק מתורת פת עד שאין בכל אחד כזית". ברם בסוף דבריו הביא מהכנסת הגדולה בשם רש"ך שמברכים עליהם בורא מיני מזונות, ונשאר למעשה בצ"ע.  ויסוד הספק הוא, מאחר וכאשר נתפררו ואין בהם כזית אבד ונפקע מהם שם לחם ונקראים תבשיל, האם לאחר שגיבלם וכעת הם שוב כזית, הגיבול החדש מועיל להחזיר להם שם לחם.

להלכה הסיק המשנה ברורה (2) ס"ק נט) כדברי האחרונים "שאם בישלן בקדירה או טגנם במחבת במשקה דחשיב כבישול אף שיש בכל אחת כזית ויותר מברך עליהם בורא מיני מזונות [ואפילו אם אכל הרבה] וכן הוא מנהג העולם.  ואם אפאם, נכון שלא יאכלם כי אם בתוך הסעודה אלא א"כ נילוש ברוב שומן או דבש דאז מברך עליהם בורא מיני מזונות".  וראה בספר פני השלחן (7) במה שהרחיב בביאור הענין, והביא מדברי החתם סופר שמברכים על הקניידלאך בורא מיני מזונות.

• כדורי שוקולד [העשויים מפירורי מצה או פירורי לחם מעורבים בקרם שוקולד] – מאחר ואין כאן אפיה אלא גיבול, דינם כקניידלאך, ולהכרעת המשנה ברורה ומנהג העולם יש לברם בורא מיני מזונות [פני השלחן (7) וזאת הברכה (8)].
• עוגה מקמח מצות [הנילוש עם שמן ביצים וסוכר] – כתב החיי אדם שיש להסתפק האם על ידי הגיבול והאפיה חוזר שם הלחם, ולכן הסיק שיש להחמיר ולאוכלה רק בתוך סעודת פת. אולם לפי המשנה ברורה הנ"ל מבואר, שאם נילוש ברוב שמן או דבש יכול לברך בורא מיני מזונות [פני השלחן (7) וזאת הברכה (8)].
• קוגל מלחם או חלה – שלא נעשה מפירורי לחם אלא מחתיכות גדולות יותר, ומגבלו בשמן ביצים וסוכר ואחר כך אופהו, לפי המשנה ברורה הנ"ל [וכן מבואר בחזון איש או"ח (3)] שאם עירב בגיבולו הרבה ביצים שמן וסוכר, הוי בכלל פת הבאה בכיסנין ונפיק מתורת לחם, וגם כשחזר ואפאו ברכתו בורא מיני מזונות ומעין שלוש, כיון ששם לחם הראשון כבר נתבטל ונסתלק ממנו, ודינו כקמח המגובל בביצים שמן וסוכר שאפוהו [פני השלחן (7) וזאת הברכה (8)].