א. על הפסוק "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'" (1) הביאו רש"י והרמב"ן במקום את דרשת חז"ל: "זו פשרה ולפנים משורת הדין". וצ"ב האם חיוב "לפנים משורת הדין" מהתורה, ומה הם גדרי הלכה זו של "לפנים משורת הדין".
והנה בסוגיות הש"ס מצאנו כמה נדונים בחיוב "לפנים משורת הדין":
- השבת אבידה במקום שאין חיוב מהדין, וכגון במקום שרובו עכו"ם – בסוגיית הגמרא בבבא מציעא (1) כד, ב).
- פריקה וטעינה כשאין חיוב מהדין, כמסופר בגמרא (1) בבא מציעא ל, ב) על רבי ישמעאל ברבי יוסי שהיה "זקן ואינה לפי כבודו", ואעפ"כ קיים מצות טעינה לפנים משורת הדין, ולמדו זאת בגמרא מהפסוק "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן – אשר יעשון, זו לפנים משורת הדין".
- המראה דינר לשולחני ונמצא רע – מובא בגמרא (1) בבא קמא צט, ב) כי רבי חייא שילם על הנזק שגרם "לפנים משורת הדין", כנדרש מהפסוק הנ"ל "אשר יעשון, זו לפנים משורת הדין".
- סוגיית "הנו שקולאי" – במסכת בבא מציעא (2) פג, א) מסופר על "הנו שקולאי [סבלים] שנשאו חבית יין ושברוה בפשיעה, וחייב רב את רבה בר בר חנן [בעל החבית] לשלם להם שכרם, מדין "לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים".
והקשו התוספות בבבא מציעא (1) כד, ב ד"ה לפנים; ועי' גם בתוספות בבבא קמא (2) ק, א ד"ה לפנים) מדוע בסוגיא בדין אבידה במקום שרובו עכו"ם לא הביאו את הלימוד "אשר יעשון, זו לפנים משורת הדין" כמקור לחייב השבת אבידה לפנים משורת הדין, כמו שאמרו בעובדא דרבי ישמעאל ברבי יוסי ובעובדא דרבי חייא. ועוד הקשו, מדוע בסוגיא ד"הני שקולאי" הביא את הפסוק "לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים" שהוא מדברי קבלה [ספר משלי] ולא את הפסוק "אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן" שנאמר בתורה.
ב. בדברי התוספות נתבארו ג' גדרים ודרגות שונות בדין "לפנים משורת הדין" [ראה בתוספת ביאור בדברי רבי אשר וייס, גאב"ד דרכי הוראה, בספרו מנחת אשר (8) ורבי צבי בן יעקב, אב"ד הרבני בתל אביב, בספרו משפטיך ליעקב (10)].
[א] הדרגה הקרובה ביותר לחיוב ממוני גמור נאמרה בגמרא ב"מ דף ל' (1) וב"ק (2) למצב שבו אחרים חייבים, ורק אדם זה פטור [זקן שאינה לפי כבודו, או שולחני שהוא מומחה], ובאה התורה להורות לאדם את הדרך אשר ילך בה והמעשה אשר יעשון – שיעשה כפי שכולם עושים, ולא ישתמש בפטור המיוחד שנתנה לו התורה והוציאה אותו מן הכלל, אלא יכניס עצמו לתוך הכלל.
[ב] הדרגה השניה, בגמרא ב"מ דף כ"ד (1) במקום שכולם פטורים מהשבת אבידה שנמצאה במקום שרוב עכו"ם, אך מאידך אין הפסד למשיב האבידה, דהלוא אבידה היא ולא משלו הוא נותן. ומאחר ואין גדר חיוב במקרה זה, לא שייך הפסוק "אשר יעשון" המסלק את הפטור שיש לאחרים ומביא אדם זה לחיוב כנ"ל, אלא יש בזה חיוב הנלמד מההלכה של "לפנים משורת הדין" ולא מהפסוק.
[ג] הדרגה השלישית, כאשר מגיע לאדם ממון מחברו בגלל נזק שעשה לו, והוא מוותר, אין זה בכלל לפנים משורת הדין הנ"ל "דמשום לפנים משורת הדין אין לו להפסיד", אלא זוהי הנהגה שינהיג עצמו במידת הרחמים, הנלמדת מהפסוק "לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים", כפי שהיה במעשה ב"הנו שקולאי" שחייב רב את רבה בר רב חנן לשלם משלו.
ואמנם בעיקר גדר "לפנים משורת הדין" יש לחקור, האם זו מצוה בעלמא להיטיב לזולת ממידת חסידות ["הנהגה"], או גדר של חוב ממוני ["חיוב"]. או בנוסח אחר: האם זו מצוה פרטית על כל דין שיש בו פטור, לנהוג "לפנים משורת הדין", או מצוה כללית לנהוג "לפנים משורת הדין" להכניס עצמו לכלל החיוב, ונפקא מינה כדלהלן.
ג. בביאור הדברים נראה בהקדם מחלוקת הראשונים והפוסקים האם כופים לקיים "לפנים משורת הדין".
הרא"ש במסכת ב"מ (2) פ"ב סימן ז) כתב: "דאין כופין לעשות לפנים משורת הדין". וכתב בספר משפטיך ליעקב (11) אות ו) שכן משמע מדברי הרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה פי"א ה"ז) בדין השבת אבידה שנמצאה בעיר שרובה עכו"ם, שכתב: "הרוצה לילך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין, מחזיר את האבדה לישראל כשיתן את סימניה". משמע שהדבר תלוי ברצונו.
אולם המרדכי (2) למד מהמעשה ב"הנו שקולאי" "דכייפינן למיעבד לפנים משורת הדין, אם היכולת בידו לעשות", וכן פסקו הראב"ן וראבי"ה "דכייפינן ליה לעשות לפנים משורת הדין" [ועי' במש"כ בענין ראיית המרדכי מהסוגיא ד"הנו שקולאי" הב"ח (3) ובצמח צדק (5) (הקדמון), רבי מנחם מנדל קרוכמאל אב"ד ניקלשבורג) ובשדי חמד (4)] ובמנחת אשר (8) ובספר משפטיך ליעקב (11)]. ועוד כתב המרדכי: "הא דלא כייפינן התם [כוונתו לסוגיא בב"מ כ"ד ע"ב במצא אבידה בעיר שרובה עכו"ם] לעשות לפנים משורת הדין, אפשר שהמוצא היה עני ובעל האבידה היה עשיר".
להלכה, הבית יוסף סבר כדעת הרא"ש שלא כופים על "לפנים משורת הדין", ואילו הרמ"א (3) הביא ב' דעות ולא הכריע, והגם שהביא את הדעה שאין כופים ראשונה ב"סתם", בתשובת הרמ"א (סימן לב; הובא במשפטיך ליעקב (11) פסק כהמרדכי שכופים. וכן נקט להלכה הב"ח שכתב: "וכן נוהגים בכל בית דין בישראל לכוף לעשיר בדבר ראוי ונכון". וצ"ב מה יסוד מחלוקתם.
[ובמה כופים – בדברים קשים, בשוטים או בנידוי, יעו' בצמח צדק (5) שנקט כי כופים בשמתא, ואפשר דאף בהורדת נכסים, אך לא ע"י שוטים. ובשבות יעקב (6) חלק עליו וכתב שאין כופים אלא בדברים, והביא ראיה מהגמרא בכתובות (5), ועי' במה שדחה ראיה זו במשפטיך ליעקב (11) אות ו). וראה סיכום הדעות בנדון כפיה על לפנים מדורת הדין – בפתחי תשובה (4) ובשו"ת פאת שדך (7) הרב שמואל דוד מונק, שהיה רב הקהילה החרדית בחיפה) ובספר משפטיך ליעקב (11) – ובמה שכתבו בביאור דעת הרא"ש והמרדכי והאם נחלקו].
עוד נחלקו מרן והרמ"א בחיוב השבת אבידה לפנים משורת הדין, דהנה פסק מרן (4) חו"מ סימן רנט ס"ה) "אע"פ שמן הדין במקום שרוב עכו"ם מצויים אפילו נתן ישראל בה סימן אינו חייב להחזיר, טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן". והוסיף הרמ"א: "ואם הוא עני ובעל אבידה עשיר אין צריך לעשות לפנים משורת הדין". וממה שלא חילק כן בשו"ע, משמע שלדעתו גם אם המוצא עני ובעל האבידה עשיר, טוב וישר לנהוג לפנים משורת הדין. וצ"ב במה נחלקו.
ד. בביאור מחלוקות אלו כתב הגר"א בקשי דורון, בשו"ת בנין אב (12) שנחלקו ביסוד גדר "לפנים משורת הדין" האם זהו חיוב כללי בהנהגת המצוות לנהוג "לפנים משורת הדין", וזו מצוה בעלמא להיטיב לזולת וממידת חסידות. או שהחיוב הוא פרטי בכל מצוה להשתדל לקיימה לא רק לפי הדין אלא גם "לפנים משורת הדין [וכעין שחקרו בגדר "הידור מצוה"]. ונפק"מ האם בקיום מצות השבת אבידה לפנים משורת הדין מקיים את מצות השבת אבידה. ואם נאמר שגדר החיוב הוא מדין המצוה, ומקיים את המצוה עצמה [השבת אבידה, פריקה וטעינה] אין לחלק בין עני לעשיר, וכמו כן אין דין כפיה על לפנים משורת הדין. אך אם גדר החיוב הוא "מצוה בעלמא" להיטיב לזולת, ודאי שאין בעני מחוייב לדאוג לעשיר, כדברי הרמ"א. אולם בהחלט שייך בזה כפיה, וכדוגמת מה שמצינו שכופין על מידת סדום. [ועי"ש במה שביאר לפי דרך זו את מחלוקת הרא"ש והרמב"ם לשיטתם בדין השבת אבידה ב"זקן ואינה לפי כבודו"].
ובסגנון דומה ביאר בספר משפטיך ליעקב (10)-(11) שנחלקו הראשונים ביסוד גדר "לפנים משורת הדין" האם זו מצוה פרטית על כל דין שיש בו פטור, לנהוג "לפנים משורת הדין", או מצוה כללית לנהוג "לפנים משורת הדין" להכניס עצמו לכלל החיוב, ונפקא מינה שלפי הצד השני יש חיוב להחזיר האבידה עצמה, וכן אין להבדיל בין עשיר ועני. ועי"ש במה שתלה בחקירה זו את הספק האם יש חיוב "לפנים משורת הדין" ביורש ובאשת איש.
- חיוב ציבור או אדם חשוב לנהוג "לפנים משורת הדין", והאם מותר למוסד ציבורי לנהוג לפנים משורת הדין בכספיו – עי' במנחת יצחק (6), בשו"ת פאת שדך (7) ובתשובת רבי אשר וייס (9).
* * *
ו. בסוגיית הגמרא בבבא מציעא (1) ל, ב) בענין "לפנים משורת הדין" אמרו: "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה". והקשו התוספות (שם, ד"ה לא) "ואם תאמר דביומא (ט, ב) אמר מפני שנאת חנם", ותירצו: "דהא והא גרמא" [ועי' בשדי חמד (4) במה שהוכיח מהתוספות לנדון השאלה האם חיוב "לפנים משורת הדין" הוא מהתורה]. אולם החפץ חיים ביאר בשמירת הלשון (13) את דברי הגמרא "דאם היו מעבירין על מידותיהן, היה הקב"ה מוחל להם גם כן, אבל הם העמידו דבריהם שלא לוותר כלום לחבריהם מכפי גדר הדין, לכן דקדק הקב"ה ג"כ אחריהם".
וראה בדברי מו"ר הגרש"ז ברוידא, ראש ישיבת חברון בספרו שם דרך (13) במה שכתב בביאור דברי הגמרא הנ"ל. ובמה שהרחיב בביאור דברי הרמב"ן (1) ביסוד מצות "ועשית הישר והטוב", שהיא מצוה כוללת – להתעמק בהבנת המצוות וטעמם כדי להשכיל להתבונן ולהבין מתוך המצוות שנצטווינו על מה שלא נתפרש לנו, מה רצונו ית' ומה טוב וישר בעיניו. וכל ספרו של הגרש"ז "שם דרך – הישר והטוב" נסוב והולך להרחיב בביאור הפארות המסתעפים מדברי קודשו של הרמב"ן הנ"ל, הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ, דְּכֹלָּא בָהּ. ובָהּ תֶּחֱזֵי, וּמִנַּהּ לָא תְזוּעַ, שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה הֵימֶנָּה.
"צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" [ישעיה א, כז]
