מאכלי נכרים

חלק א –  פת נכרי

 

צמד השיעורים בחוברת שלפנינו, העוסקים בכשרות מאכלי נכרים – דיני פת נכרי ודיני בישולי נכרים, קשורים זה לזה. לא רק במקום מוצא הדברים, בסוגיית הגמרא בפרק השני של מסכת עבודה זרה, בה נתפרשו יסודות ההלכה בנושאים אלו, אלא גם בעניינים רבים המשותפים לנושאים הנ"ל.

יחד עם זאת חשוב להדגיש כי בכמה דברים הקלו יותר באיסור פת נכרי מאשר בבישולי נכרים, מכיון שבהעדר פת אי אפשר להתקיים [כלשון הירושלמי "והתירו מפני חיי נפש"] וכפי שיבואר להלן.

 

א. האיסור לאכול פת עכו"ם מובא במשנה במסכת עבודה זרה (1). ובסוגיית הגמרא שם (1)-(2) מבואר כי גזירה זו היא אחת מ"שמונה עשרה דבר" – הגזירות שנגזרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון, כאשר רבו בית שמאי על בית הלל (שבת יג, ב) וגזרו "על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהם, ובנותיהם משום דבר אחר", ופרש"י: "דבר אחר – עבודת אלילים" [וראה בדברי התוספות (1) לו, א ד"ה אשר) שכתב כי האמור בספר דניאל  "אשר לא יתגאל בפתבג המלך", אין פירושו שדניאל גזר על פת נכרים, אלא הכוונה ל"לפתן"]. וכפי שפסק הרמב"ם (5) הלכה ט) "ויש שם דברים אחרים אסרו אותן חכמים ואע"פ שאין לאיסורן עיקר מן התורה, גזרו עליהן כדי להתרחק מן העכו"ם עד שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות. ואלו הן, אסרו לשתות עמהם ואפילו במקום שאין לחוש ליין נסך, ואסרו לאכול פיתן או בישוליהם, ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהם", ודברי הרמב"ם הועתקו בשו"ע (6) סע' א).

ובחכמת אדם (8) סע' א) הוסיף כי איסור פת נכרים נועד "להבדיל אותנו מן העמים בתכלית ההבדל, כדי שלא נתערב ונרגיל עצמנו עמהם, שעל ידי זה ימשכו הלבבות ויקרבו דעתם אלו לאלו ויבואו לזנות ולהתחתן עמהם, וכמו שאירע בערבות מואב, וכל שכן על ידי מאכל ומשתה שנוח לאדם להתפתות בזה, ולכן גזרו על פתן אפילו במקום שאין בו חשש איסור, כגון שחיממו המים בכלים חדשים. ואפילו פת כומרים שאין להם בנים אסור [שו"ע (6) שם], דלאו משום בתו של מוכר או נותן אמרו, אלא משום בנות עכו"ם שאם אין לזה יש לזה [ש"ך (6) שם ס"ק ד], ולכן כל איש הירא וחרד לדבר ה' יזהר בזה מאד מאד" [וראה בפרי מגדים (6) שפתי דעת ס"ק ב) ובמטה יהונתן (6) שכתבו כי גם פת נכרי שאינו עובד עבודה זרה בכלל האיסור. ובפתחי תשובה (ס"ק א) כתב שלא גזרו על פת מומר "דמשום חתנות ליכא, דאע"פ שחטא ישראל הוא, ומותר לישא בתו". וראה במש"כ בזה הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (10) בנדון מחללי שבת בזמנינו].

 

פרטי הגזירה ומה נכלל בה – והיכן ניתן להקל באכילת פת נכרי

בסוגיא במסכת עבודה זרה (1) לה, ב) מסופר על רבי "שהלך למקום אחד וראה פת דחוק לתלמידים, אמר רבי אין כאן פלטר. כסבורים העם לומר פלטר עובד כוכבים, והוא לא אמר אלא פלטר ישראל". לדעת רב חלבו ההיתר לאכול פת עכו"ם נאמר רק כשאין פלטר ישראל, ואילו לדעת רבי יוחנן ההיתר הוא רק בשדה, אבל לא בעיר.

להלכה, הצריך הרמב"ם (5) הלכה יב) את שני התנאים: "אע"פ שאסרו פת עכו"ם, יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחין פת הנחתום העכו"ם במקום שאין שם נחתום ישראל ובשדה, מפני שהוא שעת הדחק. אבל פת בעלי בתים אין שם מי שמורה בה להקל, שעיקר הגזירה משום חתנות, ואם יאכל פת בעלי בתים יבוא לסעוד אצלם". ויסוד הדברים מבואר בדברי הירושלמי (2) עבודה זרה; הובא ברא"ש (6)] ש"פת נכרים אסורה, ועמעמו עליה והתירו מפני חיי נפש" [ועי"ש שאף הוסיפו להתיר מטעם זה גם פת של בעל הבית]. וגם בירושלמי בפסחים (2) הובא מנהג המקומות שאוכלים פת עכו"ם, והיינו מטעם "חיי נפש" הנ"ל].

• ואכן מרן השו"ע (6) סע' ב) התיר אכילת פת עכו"ם רק במקום שאין נחתום ישראל "מפני שהיא שעת הדחק", ולא התיר אכילת פת בעל הבית. ואילו הרמ"א (שם) כתב "ויש אומרים דאפילו במקום שפת ישראל מצוי, שרי". וכתב הש"ך (ס"ק ח) כי לשיטה זו משמע שמותר אפילו פת של בעלי בתים "מאחר שלא נתפשט כלל איסור פת נכרי באותם המקומות בתחילת הגזירה". ברם למעשה החמיר הש"ך כשיטת הפוסקים, שהמתירים פת נכרים במקום שמצויה פת ישראל, לא התירו אלא פת פלטר ולא פת בעל הבית. ובהטעמת הדברים כתב החכמת אדם (8) סע' ב) "יש מקומות שמקילין לקנות מפלטר של נכרים במקום שאין פלטר ישראל, דאין קירוב הדעת כל כך כיון שעוסק באומנותו".
• עוד כתב הש"ך (ס"ק ט) שההיתר לאכול פת נכרי במקום שיש פת ישראל הוא בתנאי שפת הנכרי יפה יותר, וכפי שנפסק בשו"ע (7) סע' ה; בשם רבנו יונה והרשב"א שהובאו בר"ן (4) "יש אומרים, שמי שיש בידו פת או שיש פלטר ישראל ויש פלטר נכרי עושה פת יפה ממנו או ממין אחר שאין בידו של פלטר ישראל, מותר לקנות מפלטר נכרי במקום שנהגו היתר בפת של פלטר, דכיון דדעתו נוחה יותר בפת פלטר זה מפני חשיבותו בעיניו, הרי זה כפת דחוקה לו".

אמנם הבן איש חי (9) סע' ב) כתב: "יש מקילים לקנות מן פלטר גוי אפילו שיש פת פלטר ישראל מצוי, וכן נוהגים פה עירנו בגדאד, לקנות מפלטר גוי אף על פי שמצוי פת פלטר ישראל". ובטעם הדבר מבואר בכף החיים (8) ס"ק ל) "בעיר קושטא וכן בכל מקומות אלו, מקום שנהגו היתר בפת פלטר גוי וגם יש פת פלטר ישראל ופתו יותר משובחת, לוקחים מפלטר גוי. והטעם להיתר זה, שלא אמרו דבמקום שיש פלטר ישראל מצוי אין ליקח מפלטר גוי אלא כשפת ישראל שבאותה עיר מספיק, אבל כשאינו מספיק הוי לי כפת דחוקה לו ומותר. ובקושטא אם היו כולם לוקחים מפלטר ישראל לא יספיק, וכיון שאינו מספיק, כמי שאין פלטר ישראל מצוי הוא, ומותר ליקח מפת גוי".

• עוד נפסק בשו"ע (7) סע' ח) "יש מי שאומר דבמקום שאין פלטר מצוי כלל, מותר אפילו של בעלי הבתים".
• בהגדרת "פלטר" ו"בעל הבית" – כתב הרמ"א (6) סע' ב) "ולא מיקרי פת בעל הבית אלא אם עשאו לבני ביתו, אבל עשאו למכור מיקרי פלטר, אע"פ שאין דרכו בכך, וכן פלטר שעשאו לעצמו מיקרי בעל הבית". ודבר זה נקבע לפי שעת האפיה, כדברי הרא"ש (5) שהובאו בשו"ע (7) סע' ז) "פת בעל הבית אסורה לעולם, אפילו קנאה פלטר ממנו, ואפילו שלחה לישראל לביתו, וכן אפילו שלחה אותה ישראל לאחר, אסורה לעולם. ושל פלטר מותרת לעולם, אפילו קנאה בעל הבית ממנו. שלא הלכו באיסור זה אחר מי שהפת בידו עכשיו, אלא אחר מי שהיה לו בשעת אפיה".
• שיעור המרחק לטרוח כדי להשיג פת ישראל – על דברי השו"ע (7) סע' ח) "יש מי שאומר דבמקום שאין פלטר מצוי כלל מותר אפילו של בעלי הבתים", הוסיף הרמ"א: "ואין צריך להמתין על פת כשר, וכן נוהגים". ובהמשך הסימן פסק השו"ע (7) סע' טז) "יש מי שאומר שהנזהר מפת נכרי והוא בדרך, אם יש פת של ישראל עד ד' מילין ימתין". וכתב הרמ"א: "וכבר נתבאר לעיל דנוהגין להקל". ובחכמת אדם (8) סע' ד) ביאר בדעת השו"ע שאם הולך למקום שיש פת ישראל במרחק ד' מילין, צריך להמתין, ולמקום שאינו אמור ללכת אליו, צריך ללכת עד שיעור מיל.

ובספר הכשרות (12) סע' יב; דינים והנהגות בענייני כשרות, הרב יצחק יעקב פוקס, ירושלים תשס"ב) כתב: "במקום שאין שם כלל מאפיה של נכרים, או מי שאין בידו מזון אחר פרט לפת נכרי והוא רעב ביותר, ואין בתוך תחום הילוך שמונה עשרה דקות ממקומו פת ישראל, רשאי לאכול אפילו פת בעל הבית, ובתנאי שאין בפת כל תערובת איסור".

• זהירות מפת "פלטר" בעשרת ימי תשובה – שו"ע ומשנה ברורה בהלכות ראש השנה (7) הובא בש"ך (6) ס"ק ט).
• פת הנאכלת בשבת ויום טוב – שו"ע ומשנה ברורה בהלכות שבת (8).
• זהירות בכל ימות השנה ממידת חסידות – דברי האריז"ל; הובאו בכף החיים (8) ס"ק נו) ובספר הכשרות (12) סע' יג).
• סיכום פרטי הגזירה ומה נכלל בה – ספר הכשרות (12) סע' ד-ה).

 

מהי ה"פת" שאסרו

ג. בשו"ת הרא"ש (5) כתב שאיסור פת נכרי נאמר רק בפת העשויה מחמש מיני דגן ולא בפת קטניות "שאינו בכלל פת סתם שאסרו חז"ל משום חתנות, דאינו חשוב" [ולכן אינו מביא לידי קירוב הדעת, ובשל כך אין בזה חשש "חתנות", יעו' בט"ז (6) ס"ק ב]. ודבריו נפסקו להלכה בשו"ע (6) סע' ב; והרמ"א  הוסיף, שאין לחשוש בזה לאיסור בישולי נכרים אם אינו "עולה על שלחן מלכים" [דין זה יבואר להלן בחלק ב'].

עוד נפסק בשו"ע (7) סע' ו) כדעת רבנו תם המובא בתוספות (3) לח, א ד"ה קא משמע לן) שבמקום שהתירו פת נכרים, התירו גם מיני פת שנילושים בביצים, ולא חששו לאיסור בגלל בישול הביצים מדין בישולי נכרים. אולם הרמ"א כתב: "ויש אוסרים בפת שביצים טוחים על פניו משום שהן בעין ואינם בטלים לגבי פת ויש בהם משום בשולי נכרים, וכן נוהגין. ואותן נילו"ש שקורין קיכלי"ך או מיני מתיקה שקורין לעקו"ך הם בכלל פת, ובמקום שנוהגין היתר בפת של נכרי, גם הם מותרים, ולא אמרינן שיש בהם משום בשולי נכרים". ובש"ך (ס"ק יח) כתב: "קיכלי"ך, דווקא שבלילתן עבה ויש בהם תואר לחם". ולהלכה כתב בחכמת אדם (8) סע' ז) כי בעוגות הטורט "הביצים עיקר כמו הקמח, ואסורים משום בישולי עכו"ם משום הביצים, וכן אותן שבלילתם רכה אסורים לכולי עלמא, דאין זה פת אלא בכלל בישול עכו"ם".  וכן מבואר בבן איש לי (9) סע' טו) שכתב: "סופגנין של גוים שבלילתם רכה ונאפה על ידי משקה, לאו נהמא הוא ואסורין משום בישולי גוים".

• בייגל שעיסתו נתבשלה ולאחר מכן נאפתה – בערוך השלחן (8) סע' לא) כתב: "ואלו עיגולים שקוראים בייגל אף שבאמצע האפיה הנותנים אותם ברותחים, מכל מקום הוא לחם גמור, ויש לו דין פת". וכן נקט באגרות משה (9) לדינא, שהבייגל נחשב "פת" ובמקום שמקילים באכילת פת נכרי, אין איסור לאוכלו, וגם לא מחשש בישולי נכרים.
• סופגניות מטוגנות בשמן – הגר"ע יוסף פסק בשו"ת יחוה דעת (10) להיתרא במקום שמקילים באכילת פת נכרי, ונקט שאין חשש בישולי נכרים מדין ספק רבנן לקולא, יעו"ש בדבריו.
• מזונות וביסקוויטים מבית חרושת של יהודי שנאפו ע"י נכרים או מחללי שבת – תשובות והנהגות (10).
• מיני מזונות שקובעים עליהם סעודה ומברכים לאחר אכילתם ברכת המזון – ספר הכשרות (12) סע' ב) וספר עזרה כהלכה (11) דיני העסקת עובד זרה בבית ישראל הלכה למעשה, הרב יוסף שלמה בייפוס, תשע"ב).

 

מלאכות המתירות את הפת

ד. בסוגית הגמרא (4) לח, ב) "אמר רבינא, הלכתא הא ריפתא דשגר [הסיק את האש] עובד כוכבים ואפה [הכניס את הפת לתנור] ישראל, אי נמי שגר ישראל ואפה עכו"ם, אי נמי שגר עכו"ם ואפה עכו"ם ואתא ישראל וחתה בה חתויי, שפיר דמי". ולמדנו מכאן, כי שלוש פעולות שיעשה ישראל, מתירות גם פת נכרי של בעל הבית, וכפי שנפסק בשו"ע (7) סע' ט) "הדליק עכו"ם התנור [א]  ואפה בו ישראל. או [ב] שהדליק ישראל, ואפה עובד כוכבים. או שהדליק העובד כוכבים ואפה העכו"ם [ג] ובא ישראל וניער האש מעט, הרי זה מותר".

וכתבו התוספות (4) שם ד"ה ואתא) והרא"ש (4) סימן לג) כי מוכח מהסוגיא "דבעינן שיהא הישראל מקרב הבישול קצת", ועל כן הקשו על המנהג להקל בהשלכת קיסם לתנור, וכתבו שאנו סומכים על "מנהג בני בבל" שהקלו בזה. והביא הרא"ש את דברי הרמב"ם (5) הלכה יב) שכתב: "ואפילו לא זרק אלא עץ לתוך התנור, התיר כל הפת שבו, שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה", וכתב על דבריו: "ולישנא דגמרא לא משמע הכי, והנח לישראל שיהיו שוגגים". ובשו"ע (7) סע' ט) נפסק כדברי הרמב"ם.

• סיכום האופנים בהם מותרת אפיית נכרי ע"י מלאכת ישראל – בדין תנור שהוכשר על ידי הדלקת ישראל והמשיך לעמוד בהיסקו כמה ימים, עד מתי מותר לאכול פת שנאפתה בו, ומה הדין כאשר הכניס נכרי פת לתנור, עד מתי יכול ישראל לעשות מלאכה להתיר את הפת – ראה בשו"ע (7) סע' י-יב), ובספר עזרה כהלכה (11) סע' ז-יא), ובספר הכשרות (סע' ז- יא).
• אפה ישראל בתנור ולפתע פסק זרם החשמל בבית – והנכרי העלה את המפסק הראשי ועל ידי כך נאפתה הפת, האם נאסרה הפת באכילה – ספר עזרה כהלכה (11) סע' ו).
• העמיד ישראל שעון שידליק את התנור לאחר זמן באופן אוטומטי – וכשנדלק התנור הכניס הנכרי את הפת לתוכה, מה דין הפת – ספר עזרה כהלכה (11) סע' יב).

 

מאכלי נכרים

חלק ב –  בישולי נכרים

 

א. במשנה במסכת עבודה זרה (1) מבואר האיסור לאכול "שלקות" עכו"ם, דהיינו "דבר שבישלו עכו"ם".  ובסוגיא (3) לז, ב) הקשו: "מנא הני מילי", ובהווא אמינא נלמד איסור זה מהכתוב (דברים ב, כח) "אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי", אך במסקנא נאמר כי בישולי נכרים נאסרו מדרבנן, והפסוק "אסמכתא בעלמא".

והקשו הראשונים, מדוע התנא של המשנה חילק את הדין של של איסור פת עכו"ם מדין השלקות, ולא כלל את שניהם יחד, והלא נאסרו מדין אחד – מחשש חתנות. ומתירוץ קושיא זו למדנו את סדר הגזירות של חז"ל על פת ובישולי נכרים, כמבואר בדברי התוספות (3) לז, ב) ד"ה והשלקות) שמתחילה גזרו רק על השלקות משום חתנות "ועל הפת לא גזרו משום שלא שייך ביה כל כך חתנות, עד שבאו שמאי והלל וגזרו בי"ח דברים גם על הפת". ומבואר שגזירת בישולי נכרים היא "הקדמונית" יותר "וכשהתירו את הפת [פלטר של נכרי, כמבואר בחלק א' לעיל], לא התירו את השלקות מאותו טעם, משום שגזירת פת ושלקות הם דברים נפרדים ולא מאותה גזירה.

שני טעמים נאמרו לגזירה: [א] חשש "חתנות", כמבואר ברש"י במשנה (1) לה, ב),  בתוספות (3) לח, א), וברמב"ם (5) פרק יז הלכה ט). [ב] מחשש שמא יאכילנו הנכרי מאכלים שאינם כשרים, כפירוש רש"י בסוגיא (3) לח, א).

וראה בשיעורי מנחת אשר (24)-(25) במה שדן הגר"א וייס בנפקא מינה בין שני הטעמים הנ"ל, וכדלהלן.

 

שני תנאים באיסור בישולי נכרים – המאכל אינו נאכל כמו שהוא חי ועולה על שלחן מלכים

ב. בסוגיית הגמרא (3) לח, א) "אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב, כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו"ם, בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו הכי, אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב, כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי עכו"ם. מאי בינייהו, איכא בינייהו דגים קטנים וארדי ודייסא". ופרש"י: "אין נאכלים חיים ואין עולים על שולחן מלכים, ללישנא קמא יש בהן משום בישולי עכו"ם, ללישנא בתרא שרו". ובתוספות (3) שם ד"ה איכא) והרא"ש (4) סימן כח) הביאו את דברי רבנו תם שפסק לקולא כתרי הלישנות "ואי איכא חד מינייהו, או נאכל חי, או אינו עולה, אין בו משום בישולי עכו"ם, דבשל סופרים הלך אחר המיקל", וכן נפסק ברמב"ם (15) ובשו"ע (16) סע' א). צ"ב בטעם הלכות אלה לפי שני הטעמים הנ"ל ביסוד איסור בישולי נכרים.

• המאכל אינו נאכל כמו שהוא חי – בטעם הדבר, מדוע אין איסור בישולי נכרים כאשר המאכל נאכל כמו שהוא חי, כתב הט"ז (16) ס"ק א) "דעיקר הגזירה משום חתנות, ודבר שאינו חשוב כל כך, אין אדם מזמין חברו עליו". והחכמת אדם (19) סע' א) כתב: "דבדבר שנאכל כמות שהוא חי לא חשיב הבישול כלל" [וכוונתו, שאין בזה בכלל הגזירה שהיתה על "בישול" נכרים, וכפי שיבואר להלן שאין איסור בעישון ומליחה, כי הגדירה היתה על "בישול" בדווקא].

וכתב ערוך השלחן (19) סע' יב) כי אנו קובעים האם המאכל נאכל כמו שהוא חי לפי רוב בני אדם: "אם הרוב אינם אוכלים מאכל זה כמו שהוא חי, אף שהיחיד אוכלו, מכל מקום אסור גם לאותו יחיד לאוכלו מבושל.  ואם הרוב אוכלים אותו כשהוא חי, אף שהיחיד אינו יכול לאוכלו רק מבושל, מכל מקום מותר בו, דבטלה דעתו אצל כל אדם". ובחכמת אדם (19) סע' ד) כתב שהכל הולך אחר המקום, ומה שדרך בני אדם לאכול באותו מקום לרוב בני אדם" [ובנדון מאכל הנאכל כמו שהוא חי שנתערב במזון הנאכל מבושל, ראה בשו"ע (16) סע' ב), ובנדון איסור בישולי נכרים בביצה, יעו' בסוגיא בע"ז (4) לח, ב) ובשו"ע (18) סע' יד) וראה סיכום בספר הכשרות (27)-(28) סע' כב-כה].

• המאכל עולה על שלחן מלכים – בטעם הדבר, מדוע אין איסור בישולי נכרים כאשר המאכל אינו עולה על שלחן מלכים, מבואר בדברי הרשב"א [מובא בספר שלחן מלכים (23) הלכות בישולי גוים, הרב בנימין בר שלום, תש"ע] כי מאחר והמאכל אינו חשוב, אין חשש קירוב הדעת שיבוא לחתנות. והרמב"ם (25) כתב: "שעיקר הגזירה משום חתנות, שלא יזמנו העכו"ם אצלו בסעודה, ודבר שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת אין אדם מזמן את חברו עליו". ומבואר בדבריו, שטעם ההיתר משום שאין רגילים להזמין על מה שאינו עולה על שלחן מלכים, וליכא חשש חתנות.

והנה צ"ע כיצד נגדיר למעשה מהו מאכל "העולה על שלחן מלכים". ונראה כי ברבות השנים, חלו תמורות במאכלים שונים, שהפכו להיות שכיחים יותר בקרב המון העם, וכבר אינם ראויים לעלות על שלחן מלכים. לדוגמא, תפוחי אדמה, נחשבים כעולים על שלחן מלכים לדעת החכמת אדם (19), כדבריו: "ונראה לי דפירי שקורין ערד עפיל [תפוח אדמה] עולה על שלחן מלכים. כללו של דבר הכל הולך אחר המקום מה שאינו עולה על שלחן מלכים מותר, ואם לאו אסור". ברם ערוך השלחן (9) סע' יח) הביא את דברי החכמת אדם, וחלק עליו: "ואולי בזמן הקדמון שלא היה זה בנמצא היה [תפוחי אדמה] מאכל חשוב, וזה ערך מאה שנה שהובא המין הזה מהמדינות בעבר הים הגדול, אבל עתה במדינותיו שזורעים אותה למרבה והוא מאכל רוב ההמון והוא מאכל פשוט מאד, והאיש הרך והענוג יאמר לו זרה הלאה, נלע"ד שאין שייך לומר על זה עולה על שלחן מלכים".

ומכאן שהגדרת דבר העולה על שלחן מלכים תלויה למעשה במקום ובזמן. וראה בספר שלחן מלכים (23) שהביא בשם הגר"ש ואזנר: "שכהיום כמעט ואין בנמצא דבר שאינו עולה על שלחן מלכים, ויש העושים שקר בנפשם ומתירים את האסור שלא כדין", ובמה שהביא מדברי הפוסקים מהי הגדרת מאכל "העולה על שלחן מלכים".

וראה בשיעורי מנחת אשר (25) במה שכתב בנדון חטיפים ופיצוחים, אם נחשבים מאכל "העולה על שלחן מלכים".

 

בישולי מומר ובישול תעשייתי בבתי חרושת

ג. הפתחי תשובה (16) סי' קי"ג סק"א) כתב בשם התפארת למשה כי השאלה האם מותר לאכול מבישולי מומר, תלויה בשני הטעמים הנ"ל. אם טעם הגזירה מחשש חתנות, פשוט שאין איסור בבישולי מומר, שהרי בתו בת ישראל, ורשאי להתחתן אתה כמובן. אבל אם החשש שמא יאכילנו מאכלים טמאים, לכאורה יש להחמיר גם במומר. ולמעשה כתב שיש להקל מכיון שאיסור בישולי נכרים מדרבנן, וספיקא דרבנן לקולא [וראה במנחת אשר (24) אות ב) מש"כ בזה].

ובאגרות משה (22) הזכיר בתוך דבריו את הסברא להקל בבישול תעשייתי בבתי חרושת. וראה בשיעורי מנחת אשר (24) אות ג) שההסבר בזה, כי אין קירוב הדעת וחשש חתנות ביצור בבית החרושת. אולם בתשובות והנהגות (22) כתב בשם החזון איש שאין לסברא זו שורש, והסכמת האחרונים לאסור.

 

בישולי עובדים נכרים המטפלים ביהודים בבית ישראל

ד. התוספות במסכת עבודה זרה (3) לח, א ד"ה אלא מדרבנן) הביאו בשם הראב"ד שלא אסרו בישולי נכרים אלא בבית הנכרי, אבל כאשר הנכרי בישל בבית ישראל אין איסור. אך רבנו תם חלק עליו ונקט שלא חילקו באיסור זה בין בית נכרי לבית ישראל, ובשו"ע (16) סע' א) הכריע כשיטת רבנו תם.

ובשיעורי המנחת אשר (24) כתב שמחלוקת הראב"ד ורבנו תם תלויה בשני הטעמים לאיסור בישולי נכרים. אם האיסור מחשש שיאכילנו הנכרי מאכלים טמאים, לכאורה אין לאסור בבית ישראל, כאשר הגוי מבשל ממה שנותן לו היהודי. אך מחשש חתנות אסור גם כשמבשל הנכרי בבית הישראל, שהרי למעשה יש קירוב הדעת וחשש חתנות.

ועל פי דבריהם דן המנחת אשר, האם יש מקום להקל למשרת או משרתת נכרים הנמצאים בבתי זקנים וזקנות תשושים וחלשים [כגון פיליפיניות הגרות בבית ועוזרות בכל מה שצריך] לבשל לזקנים ולזקנות. ודין זה תלוי גם במחלוקת הראשונים שהובאה בשו"ת הרשב"א (15) ובבית יוסף (15) והשו"ע (16) סע' ד) – האם בישולי השפחות הקנויות לישראל נאסרו, והטעם להתיר "דאין גזירת חתנות וקירוב הדעת אלא במי שעושה מרצונו לאהבת ישראל, ואלו [השפחות] עושים בין אן ירצו ובין אם לא ירצו, ואין קירוב הדעת בכיוצא בזה ולא גזירת חתנות".

 

מהו ה"בישול" שנאסר – בישול במיקרוגל

ה. בשו"ע (17) סע' יג) נפסק: "דג שמלחו עובד כוכבים ופירות שעשנן עד שהכשירן לאכילה, הרי אלו מותרים דמלוח אינו כרותח בגזירה זו והמעושן אינו כמבושל". והוסיף הרמ"א: "גם כבוש אינו כמבושל" וזאת משום "דלא אסרו אלא בישול של אש" [ומכל מקום כתב הערוך שלחן (19) סע' כד) "ונראה לי דטיגון הוי בכלל בישול לענין בישול נכרים].

ודנו הפוסקים האם יש איסור בישולי נכרים בתנור מיקרוגל. ויסוד השאלה בכוונת הרמ"א שלא אסור אלא "בישול של אש", האם צריך ממש בישול של אש, או שמא לא הוציאו חז"ל מהכלל אלא עישון מליחה וכבישה, שאין בהם כלל חום האש. ובשו"ת שבט הלוי (18) נקט שאין להקל בזה, שהרי שני הטעמים לאיסור בישולי נכרים – משום חתנות ומחשש שיאכילנו דברים טמאים, שייכים גם בבישול זה, ולא הוציאו מן הכלל אלא כבוש מלוח ומעושן שאינם נחשבים כבישול כלל. אולם בשיעורי מנחת אשר (24) דן להיתרא בזה, שהרי אף בזמנינו אין בישול במיקרוגל עיקר דרך בישול, ואין איכותו כאיכות בישול באש, והמקפידים על טיב טעם האוכל לא מבשלים בתנורים אלה, ולכן "במקום הפסד ושעת הדחק גדול יש להקל דאין איסור בישולי נכרים במיקרוגל".

ולאור זאת כתב: "כיון דשעת הדחק הוא, ולחייב את בני המשפחה לשכור מבשלת יהודיה או לקנות בתמידות אוכל מבושל, יש בו הוצאה מרובה, יש לסמוך על כך שהגויה תבשל במיקרוגל, בצירוף המנהג שכתב הרמ"א (16) סע' ד) "במשרתת בבית ישראל ליכא בישולי נכרים, ובפרט שמדובר בחולה".

וראה בספר עזרה כהלכה (21) ובספר הכשרות (27) סע' כ) במש"כ בנדון חימום מאכלים  במיקרו גל.

 

מלאכות המתירות בישולי נכרים

ו. לעיל בחלק א', נתבאר כי באיסור פת נכרי נקטו הפוסקים כי השלכת קיסם לאש מתירה את אכילת הפת. ברם בנדון בישולי נכרים, הביאו הבית יוסף והדרכי משה (15) את מחלוקת הראשונים האם השלכת קיסם לאש מתירה בישולי נכרים. ולהלכה נחלקו בזה מרן השו"ע והרמ"א (17) סע' ז). לדעת מרן השו"ע, השלכת הקיסם לאש לא מתירה בישולי נכרים, ורק הנחת התבשיל על האש על ידי הישראל מתירה את האיסור. אולם הרמ"א הכריע, שגם בחיתוי באש על ידי הישראל, או השלכת קיסם אין כבר איסור בישולי נכרים.

ועוד הוסיף הרמ"א: "ויש אומרים דאפילו לא חיתה ישראל ולא השליך שם קיסם, רק שהעובד כוכבים הדליק האש מאש של ישראל, שרי" [ובספר הכשרות (28) סע' לג) הביא מדברי ערוך השלחן, שאין להסתמך על היתר זה אלא כשהבישול בבית ישראל ובשעת הדחק בלבד].

• הונח התבשיל על האש על ידי נכרי והורד על ידי ישראל בטרם התבשל, ולאחר מכן הוחזר על ידי הישראל – האם התבשיל מותר באכילה, ראה בספר הכשרות (28) סע' לא).
• • •

שתיית קפה שחור, קפה נמס, תה וקקאו [ללא חלב] שבושלו על ידי נכרי

ז. בשו"ע (18) סי' קיד סע' א) נפסק להתיר שתיית שיכר של נכרים, שאינו נאסר אלא במקום מכירתו, אבל אם הביא את השיכר לביתו ושותהו שם, מותר "שעיקר הגזרה שמא יסעוד אצלו, ולא אסרו אלא כשקובע עצמו לשתות כדרך שאדם קובע בשתיה. אבל אם נכנס בבית הנכרי ושתה דרך עראי באקראי, מותר".

ודנו הפוסקים, מדוע אמנם לא נאסר שתיית השיכר מדין בישולי נכרים.

וכתב שם הט"ז (ס"ק א) "ואין בזה איסור משום בישולי נכרים, כי היכי דהתבואה בטילה לגבי מים לענין הברכה דשהכל, הכי נמי בטילה לענין איסור בישול נכרים". ואילו הש"ך (ס"ק א) כתב טעם נוסף: "ואין לאסור משום בישולי נכרים לפי שאינו עולה על שלחן מלכים".

ולפי זה כתבו המהרי"ט והפרי חדש [הובאו בפתחי תשובה (18) שם] "דמי שהוא מיקל בשיכר, הוא הדין שמותר לשתות קאוו"י [קפה]". אולם הפנים מאירות [הובא בפתחי תשובה שם] חלק עליו וכתב: "דאף בשיכר לא היה עיקר הטעם משום דהתבואה בטילה, אלא עיקר הטעם משום דשיכר שלהם לא היה עולה על שולחן מלכים, או כמ"ש הב"ח דלא שייך חתנות כולי האי, דלא מזמני עלייהו, וליכא קריבא דעתיה כולי האי, אבל בקאוו"י עינינו רואות שעולה על שולחן מלכים ומזמני עלייהו. לכן ראוי לבעל נפש שלא לשתות קאוו"י או טייא מעכו"ם".

החכמת אדם (19) סע' יד) הביא את דברי הפרי חדש "וכן קאווע ושאקלאדע מותר לשתות בבית הנכרי", וכתב על דבריו: "אך בעונותינו הרבים בזמן הזה כמה קלקולים באים מזה, ובפרט לשתות קאווע עם חלב שהוא איסור גמור, מלבד שעל ידי זה חס וחלילה באו לידי זנות כידוע. על כן כל אשר בו ריח תורה ירחיק מזה מלהיכנס לבתיהם לשתות איזה משקה שיהיה". אולם הבן איש חי (18) כתב: "הקהוו"א [קפה] שמבשלים הגוים יש אוסרים ויש מתירים, ומרן רבינו האר"י ז"ל אסר אותה, אך אין בידינו למחות ביד המקילים שיש להם על מה לסמוך, ובפרט במקום שפשט המנהג להתיר. ופה עירנו בגדאד המנהג פשוט מקדם קדמתא לשתות קהוו"א של גויים, אפילו במקום הנועד שלה, ובודאי בעל נפש צריך להחמיר, והצנועים מושכים ידיהם ממנה. ברם אפילו אדם חשוב אם הולך לבית גדולים לעשות וזית"א [ביקור נימוסין], מוכרח הוא לשתות מכמה סיבות שיש בהם טעם".

סיכום – ראה בשו"ת יחוה דעת (20) שהורה להיתרא, וכתב שהמחמיר על עצמו תבוא עליו הברכה, ועי"ש בדבריו "שהנוסעים במטוס של חברה לא יהודית, שיש לחוש שישתמשו בכוסות בחלב של נכרים, נכון שישתו הקפה בכלי זכוכית שאינם בולעים ואינם פולטים, ואם אי אפשר, יש להקל בשעת הדחק אף בכוסות של פורצלן".

ובתשובות והנהגות (21) הוסיף שאם הנכרי שופך מים מכלי שני אין חשש כלל, כיון שעל בישול גזרו ולא על כלי שני שאינו מבשל. ועוד חידש שם עצה, שהישראל ידקדק להניח הסוכר בקפה, ועל ידי זה נחשב שישראל גמר הבישול.

 

גרמא בבישולי נכרים

ח. לעיל בחלק א' [אות ד] נתבאר הטעם להתיר פת נכרי בהשלכת קיסם, משום שיש בזה "היכר" שאנו מובדלים מהנכרים בבישולינו. וכפי שנתבאר לעיל, לדעת הרמ"א (17) סע' ז) הוא הדין בבישולי נכרים, יש להתיר ע"י הקיסם.

ולפי זה דנו הפוסקים האם יש היתר לבישולי נכרים, בהדלקת האש או התנור באופן מיידי או באופן מכוון מראש.

ובספר שבות יצחק (22) הביא בשם הגרי"ש אלישיב, שלא התיר הדלקת התנור בשעון אוטומטי על ידי ישראל כי "פעולת הישראל בשעה שנעשית עדיין לא הדליקה האש, וכשנדלק התנור אחר כך לא ניכרת יד ישראל בעסק זה". אך "אם מכוון שעון שיפעיל המסוע להכניס האוכל לתנור, מהני, כי הבישול לא נעשה על ידי נכרי, אבל אם אחר הפעלת המסוע יניח הנכרי את האוכל על המסוע, לא מהני". וכמו כן הורה הגרי"ש "שאם ידליק את התנור על ידי חיוג מספר טלפון שיפעיל מצית חשמלי, חשיב היכר, כיון שהדלקת התנור נעשית מיד עם המעשה הישראל" [ומכל מקום יודגש, כי הוראה זו היא רק לדעת הרמ"א, ולא לדעת מרן השו"ע שההיכר מועיל בדין פת נכרי ולא בבישולי נכרים].

וראה בדברי שו"ת תשובות והנהגות (22) בנדון זה, ובסיכום דברי הפוסקים בספר שלחן מלכים (26).

• אכילת בשר שווארמה – הנמצאת במתקן סביב אש, ונכרי חותך את השכבה החיצונית ועל ידי כך נצלית השכבה הפנימית שנתגלתה בפני האש, ראה בשיעורי מנחת אשר (25) סע' ה).
• • •
• הן עם לבדד ישכון – שבח ההינזרות מבישולי עכו"ם – ראה במבוא לספר שלחן מלכים (29), ועי"ש בדברי הגרש"ז אויערבך שבהנהגת חומרות בדיני בישולי נכרים אנו מצילים יהודי התפוצות מפני נישואי תערובת והתבוללות.