פתיחה לדיני מוקצה – דין כלי שמלאכתו לאיסור

א. בסוגיית הגמרא במסכת שבת (1) קכג, ב) מבואר שבימי נחמיה היו מזלזלים באיסורי שבת ולכן גזרו חכמים על איסור טלטול כלים ['מוקצה'] "כדי לגדור גדר להחמיר באיסור שבת מפני שהיו מקילים בה" [רש"י שם]. ובהתחלה אסרו לטלטל את כל הכלים חוץ משלשה [שאסורים מדין מוקצה מחמת חסרון כיס, וכפי שיתבאר להלן]. וכשראו שחזרו להיזהר קצת באיסור שבת חזרו והתירו עוד, וכשנזהרו יותר חזרו והתירו, עד שאמרו "כל הכלים ניטלים בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה".

ונחלקו שם אביי ורבא, ולדעת רבא מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו או מקומו, ולא מחמה לצל. ופסקו הטור (3) ובשו"ע (4) סי' שח סע' ג) כדעת רבא. ועי"ש במשנה ברורה מהו גדר "צורך גופו" ו"צורך מקומו", וטלטול "מחמה לצל" [וראה בספר שבות יצחק (10) דיני מוקצה, רבי יצחק דרזי, ירושלים תשמ"ט) שהביא דברי שו"ע הרב, שהקשה מדברי הגמרא במסכת שבת (ל, ב) שמצינו שכבר נאסר 'מוקצה' בימי דוד ושלמה. ותירץ, שלא גזרו בימי נחמיה אלא על כלים, אבל דבר שאינו ראוי לשימוש בשבת [מוקצה מחמת גופו] נאסר לטלטל כבר בימי דוד ושלמה או קודם לכן].

וראה בפתיחת המשנה הברורה לדיני מוקצה (4) טעמי איסור מוקצה, והכללים בדינים אלו.

מוקצה מחמת חסרון כיס

ב. כאמור לעיל, בדברי המשנה במסכת שבת (1) נתפרש דין מוקצה מחמת חסרון כיס: "ר' יוסי אומר כל הכלים ניטלין חוץ מן המסר הגדול [מגירה לקצוץ קורות] ויתד של מחרשה". ופירש רש"י: "דהנך קפיד עלייהו ומייחד להם מקום דלא חזו למלאכה אחרת". ובגמרא (שם) הוסיפו: "אמר רב נחמן האי אוכלא דקצרי [כלי נחושת של כובסים] כיתד של מחרישה דמי, אמר אביי חרבא דאושכפי [סכין של רצענים] וסכינא דאשכבתא [סכין של קצבים] וחצינא דנגרא כיתד של מחרישה דמי". ופירש"י: כל הני קפדי עלייהו משום דמפגמי ומקצי להו בידיים".

ועוד אמרו (2) שבת קכג, א) "הכל מודים [רבנן שנחלקו על ר' נחמיה הסובר שאין הכלי ניטל אלא לצורך תשמישו] בסיכי זיירי ומזורי [כלי צבעים או כלי אורגים, עי"ש ברש"י ותוספות] דכיון דקפיד עלייהו מייחד להם מקום. ופירש רש"י: "דקפיד עלייהו, האומן שלא יתלכלכו ושלא יתעקמו. מייחד להם מקום, מקצי להן בידיים".

והנה במקומות רבים במסכת שבת הוזכרה דעתו של  רבי שמעון "דלית ליה מוקצה". ועי' בספר שבות יצחק (10) שהביא מדברי רש"י במסכת ביצה, שטעמו "דלא מקצה איניש מדעתיה מידי דחזי ליה". ואף על פי כן, נתפרש בסוגיא (1) שבת קנז, א) כי גם רבי שמעון דלית ליה מוקצה, מודה ב'מוקצה מחמת חסרון כיס', שאסור לטלטלו. ובטעם הדבר נתבאר בספר ארחות שבת (12) הערה קיא), כי מוקצה מחמת חסרון כיס חמור יותר משאר דיני המוקצה מכיון שמקפידים עליו ויש היסח דעת גמור מטלטולו, והרי הוא כעצים ואבנים שאינם מיוחדים כלל לשימוש האדם, שבהם גם רבי שמעון מודה שאסור לטלטלם [ועי' בשבות יצחק (10) במה שהביא מדברי המאירי בביאור דעת רבי שמעון].

ואמנם טלטול מוקצה מחמת חסרון כיס חמור יותר מטלטול כלי שמלאכתו לאיסור, וכמפורש בתוספות (1) קכג, ב ד"ה וסכינא) שנאסר לטלטלו גם לצורך גופו או מקומו, וכן נפסק בטור (3) ושו"ע (4) סי' שח סע' א).

גדר 'מייחד מקום' במוקצה מחמת חסרון כיס

ג.  בדין 'מוקצה מחמת חסרון כיס' מצאנו בגמרא שתי הגדרות: "דקפיד עלייהו, ומייחד להו מקום". וצ"ע האם ייחוד מקום" הוא תנאי הכרחי להגדיר חפץ כ'מוקצה מחמת חסרון כיס', או שזהו רק סימן שמקפיד על החפץ.

ומלשון הגמרא ורש"י משמע, שלא רק עצם העובדה שמקפידים שלא להשתמש בכלי לתשמיש אחר מיעודו, הופכת אותו למוקצה מחמת חסרון כיס, אלא גם בגלל העובדה שמחמת הקפדה זו קובעים לו מקום ונמנעים מלטלטלו, והקצאת המקום נחשבת להקצאה. אולם מרן השו"ע (4) כתב רק "כיון שמקפידים שלא לעשות בהם תשמיש אחר אסור לטלטלו בשבת", ולא הזכיר את התנאי שמייחדים להם מקום. וכן מתבאר בלשון שו"ע הרב (5).

ברם המשנה ברורה (4) סי' שח ס"ק ב) כתב: "חסרון כיס, ר"ל שמחמת חשש הפסד הוא מקפיד עליהם שלא לטלטלם ומקצה אותם מדעתו", ומפורש יותר בביאור הלכה: "ובכולהו הטעם דכיון דקפיד עלייהו מייחד להו מקום", ומשמע לכאורה שכדי להיות מוגדר כמוקצה מחמת חסרון כיס צריך קביעות מקום לכלי.

ואמנם בשו"ת אגרות משה (6) סי' כב ס"ק יב) דן בשאלה זו, וכתב: "לא בעינן יחוד מקום. והא דמובא בגמרא דמייחד להו מקום זה הוי רק בגדר סימן שמקפיד על החפץ. וכן להיפוך, אין ייחוד מקום לחודיה הגורם שיחשב כמוקצה, דאם כן יהיה כל סמרטוט שייחדו לו מקום מוקצה".

וכן נקט הגרש"ז אויערבך, כמובא בשמו בספר שמירת שבת כהלכתה (8) פ"כ הערה נב) בביאור דברי הבית מאיר [הובא בשער הציון (5) סי' שי ס"ק יט] שכתב כי מוקצה מחמת חסרון כיס נקרא רק אם כלי שמייחד לו מקום. והקשה עליו הגרש"ז, וכי אדם מייחד מקום לנייר כתיבה ומצלמה [המוגדרים כמוקצה מחמת חסרון כיס, כדלקמן]. וביאר הגרש"ז, שכוונת הבית מאיר לומר שהוא מקפיד על כל שינוי מקום שלא לצורך [וראה גם בדברי הגרש"ז במכתבו למחבר הספר שבות יצחק (10) בנדון זה, ובמש"כ שם שאין להוכיח מדברי השו"ע שפליג על הבית מאיר. וכן נתבאר בספר ארחות שבת (12) הערה קי, ועי' במש"כ בזה בילקוט יוסף (11) הערה א]. ולהלן יבואר נפק"מ מהנ"ל לדין טלטול תמונות התלויות על קיר.

דין 'מוקצה מחמת חסרון כיס' בכלי שמלאכתו להיתר

ד. במסכת שבת (2) מה, ב) נמסר בשמו של רבי יוחנן שאסור לטלטל מנורה בשבת. ובטעם הדבר אמרו רבה ורבי יוסף: "הואיל ואדם קובע לה מקום". ועל כך הקשו: "והרי כילת חתנים דאדם קובע לו מקום" ואין איסור לטלטלה. ובתוספות (שם ד"ה אין) הקשה הרשב"א היאך הותר לטלטל את המנורה לדעת רבי שמעון, והרי הוא מודה  ב"סיכי זיירי ומזורי, כיון דקפיד עלייהו מייחד להו מקום". ובהמשך כתבו תוספות (מו, א ד"ה והא, ועי"ש שהעירו שהתוספות הם דיבור אחד) שהקביעות של המנורה ושל הכילה לא נחשבת כקביעות כי אינו קובע להם מקום לגמרי.

ודעת הפני יהושע (3) במש"כ שם על התוספות, שבכלי שמלאכתו להיתר אין דין מוקצה מחמת חסרון כיס, וסיים: "דבמלאכתו להיתר, לא שייך לאסור משום קביעות מקום, כמו שכתבו הטור והשו"ע" [ובילקוט יוסף (11) הערה ב, ביאר הגר"ע יוסף, שהפני יהושע הוכיח כן ממה שהטור והשו"ע לא מנו בדין מוקצה מחמת חסרון כיס, אלא כלים שמלאכתם לאיסור]. וכן נקט לדינא בשו"ע הרב (5) שדין מוקצה מחמת חסרון כיס נאמר רק בכלי שמלאכתו לאיסור. וראה את ההסבר לכך במה שהרחיב את היריעה בנדון זה רבי מאיר בראנסדורפר [חבר בד"ץ העדה החרדית] בשו"ת קנה בשם (6)-(7) במענה לשאלה האם מותר להשתמש בשבת בקנקן יין מכסף טהור שמקפידים על טלטולו.

אולם לדעת הפרי מגדים בספרו ראש יוסף (3) גם בכלי שמלאכתו להיתר, כל שקובע לו מקום מחמת חשיבותו, נחשב למוקצה מחמת חסרון כיס, ודייק זאת מדברי הרמב"ם (3). ולדינא הכריעו בספר שמירת שבת כהלכתה (8) סע' יט ובהערה נ) ובילקוט יוסף (11) שאין בכלי שמלאכתו להיתר דין מוקצה מחמת חסרון כיס.

אמנם כבר העירו בשו"ת קנה בשם (7) ובספר ארחות שבת (12) הקדמה לסע' פח) שגם לדעת המקילים הנ"ל, ודאי שיש כלים שמלאכתם להיתר שהם מוקצה מחמת חסרון כיס, וכגון כלים העומדים לסחורה כמפורש בשו"ע (4) או בכלים כבדים שאדם ניזהר מלהזיזם בימות החול [יעו' במשנ"ב ס"ק ח (4)], שנאסרו בטלטול מחמת שהבעלים מקצה אותם מדעתו הקצאה גמורה אפילו שהם כלי היתר מחמת נסיבות אלו, שהם עומדים לסחורה או שאין מזיזים אותם.

• • •

ה. פרטים בדין 'מוקצה מחמת חסרון כיס'

• נייר העומד לכתיבה – במשנ"ב (4) ס"ק ג) כתב שאסור בטלטול כדין מוקצה מחמת חסרון כיס, ובשו"ע הרב (5) כתב טעם נוסף, מחמת שאין עליו תורת כלי. ונחלקו פוסקי זמנינו האם גם כיום שהנייר מצוי, נאסר לטלטלו. יעו' בשו"ת אגרות משה (6); בשמירת שבת כהלכתה (8) בהערה נו), בילקוט יוסף (11) הערה ב), ובארחות שבת (12) סע' צא). ועי"ש (סע' צב) בדיני טלטול מחברת או דפדפת שיש בה דפים חלקים, ובמש"כ בזה האגרות משה (6) סימן כא אות ח).
• מעטפות העומדות למשלוח • בולי דואר • מסמכים מסחריים – שמירת שבת כהלכתה (9) סע' כ); ארחות שבת (13).
• טלטול כלים שקבע להם מקום • תמונה או שעון התלויים על קיר דרך קבע • טלטול כלים העשויים לנוי – יעו' במשנה ברורה (5) סי' שח ס"ק קסח) בדין טלטול שעון קיר. ולדעת החזון איש (5) כלי שקבע לו מקום מלהזיזו, הרי הוא מוקצה מחמת חסרון כיס. ולמעשה נחלקו בזה הפוסקים בנדונים הנ"ל, יעו' באגרות משה (6) סי' כא אות יג); בשמירת שבת כהלכתה (9) סע' כב ובהערה סט); שו"ת אור לציון (9), ילקוט יוסף (11) סע' יג), ובארחות שבת (13).
• כלי פסח בשאר ימות השנה – שמירת שבת כהלכתה (9) סע' כב); ארחות שבת (13) סע' קב).
• דין כלים ואוכלים העומדים לסחורה – רמ"א (4) סע' א) ובמשנה ברורה (4) ס"ק ז); שמירת שבת כהלכתה (9) סע' כא).
• כלי זכוכית מוקצה [מחמת חסרון כיס] העומד ליפול – האם מותר לקולטו באויר קודם שיגיע לארץ וישבר [שאז בלאו הכי יהיה מותר לטלטל את שבריו], יעו' בשו"ת בצל החכמה (8).