א. במדרש תנחומא (1) נאמר: "נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון, מוסיף עליו כל שהוא ומדליקו ביום שני… וכן בשאר הימים. אבל הותיר ביום שמיני עושה לו מדורה בפני עצמו. למה, כיון שהוקצה למצוה, אסור להשתמש בו". דין זה הוזכר בדברי הגאונים, והובא להלכה בדברי הרא"ש במסכת שבת (3) פ"ב סימן ט). ורבו עליו התמיהות:

• בסוגיית הגמרא בשבת (1) כא, ב) אמרו: "כבתה אין זקוק לה". כלומר, אם הדליק את נרות החנוכה והם כבו, אינו צריך לחזור ולהדליקם. והקשו על כך: "ורמינהו, מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה". ותירצו: "לא, דאי לא אדליק מדליק. אי נמי, לשיעורה". ופירש הרי"ף (2) "לשיעורה, שאם היתה דולקת והולכת עד השיעור הזה [שתכלה רגל מהשוק, והיינו חצי שעה] ורצה לכבותה או להשתמש לאורה, הרשות בידו". וכדבריו פסק הרא"ש במסכת שבת (3) פ"ב סימן ג). ובדברי הר"ן (2) והרמב"ן (3) והמרדכי (3) מתבאר שדברי הרי"ף שפסק כי ניתן להשתמש במותר השמן לאחר שכבה, עומדים לכאורה בסתירה לדברי ההגאונים בשם המדרש הנ"ל. וכן מתבאר בדברי הבית יוסף (3) שהקשה על הרא"ש שדבריו לכאורה סותרים מיניה וביה.
• על דברי המדרש הקשו התוספות במסכת שבת (2) הר"ן (2) והרמב"ן (3) מדברי הגמרא שעצי סוכה ונויי הסוכה אסורים כל שבעת ימי החג ולא לאחריהם. ותירצו [וז"ל התוספות] "דנר חנוכה עיקרו לא להנאתו בא אלא לפרסומי ניסא, ומשום חביבותא דנס אינו מצפה שיכבה אלא מקצה לגמרי למצוה. אבל נר שבת להנאתו בא, יושב ומצפה שיכבה ולכך מותר". וכן נויי סוכה "מתחילתן לא תנתם אלא למצות החג, ודעתו עליהם לאחר שבעה" [לשון הרמב"ן].
• אולם עדיין יש לתמוה על המדרש, מדברי הגמרא בשבת (1) כא, ב) "אסור להרצות [למנות] מעות כנגד נרות חנוכה", והקשו על כך "וכי נר קדושה יש בו", ותירצו שהאיסור הוא כדי "שלא יהיו המצוות בזויות עליו" [ודין זה נלמד מכיסוי הדם, שאסור לכסות הדם ברגלו]. ומשמע איפוא, שאין קדושה "בעצם" הנרות. ועל פי זה תמה הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה (8) "ואם כן התינח בתוך ימי החנוכה שזהו שעת המצוה, אבל לאחר החנוכה תו לא שייך ביזוי מצוה, שכבר אינו זמן המצוה, ומאי טעמא אסור בהנאה וצריך לשורפו".

ב. בסוגיית הגמרא במסכת ביצה (1) מבואר שאם נשרו עצים מן הדקל לתוך התנור ביום טוב [ועצים אלו אסורים מדרבנן מדין מוקצה] "מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן", כי דברי המשנה "אין מבטלין איסור לכתחילה", נאמרו רק בדין מהתורה, אבל באיסור דרבנן מבטלין. ומקשה הגמרא: "ולרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל, מאי איכא למימר". ותירצו: " הני מילי היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה [במקום שהדבר האסור נשאר קיים], הכא מקלא קלי איסורא" [העצים המוקצים כלים ונשרפים באש, ולכן הם בטלים].

להלכה נחלקו מרן והשו"ע בדין ביטול איסור לכתחילה. בשו"ע יורה דעה (4) סימן צט סע' ו) פסק המחבר: "איסור של דבריהם, אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו, מרבה עליו ומבטלו". ואילו הרמ"א פסק: "ויש אומרים דאין לבטל איסור דרבנן או להוסיף עליו כמו באיסור דאורייתא, וכן נוהגין ואין לשנות" [וטעמם מבואר בט"ז: "דשאני התם בעצים דמקלי קלי לאיסורא, פירוש שאין נהנה מהם עד שעת ביעורן מן העולם, ואז אין ממש באיסור"].

והנה בהלכות חנוכה כתב הטור (3) וז"ל: "אם נתערב ממנו [דהיינו משמן שנותר מנר חנוכה] בשמן אחר, ואין ששים לבטלו, כתב ה"ר מאיר מרוטנבורק שאין להוסיף עליו כדי לבטלו. ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט שמרבה עליהם עצים מוכנין ומבטלן, דשאני התם שאין נהנה מהן עד אחר ביעורן, אבל הכא נהנה ממנו בשעה שהנר דולק". וכדבריו פסק בשו"ע בהלכות חנוכה (4) או"ח סי' תרעז סע' ד) "ואם נתערב בשמן אחר ואין שישים לבטלו, יש מי שאומר שאין להוסיף עליו כדי לבטלו". וכבר עמדו הט"ז (יורה דעה סי' צט ס"ק יב) והש"ך (שם ס"ק יט) ומג"א (או"ח סי' תרעז ס"ק יב) על הסתירה בדברי מרן השו"ע, שפסק בהלכות תערובות שמותר לבטל איסור דרבנן לכתחילה, ואילו בהלכות חנוכה נראה שדעתו להחמיר שאין לבטל איסור דרבנן לכתחילה, וצ"ע.

ג. ביישוב הסתירה בדברי הרא"ש, שפסק מחד גיסא כדעת הרי"ף שניתן להשתמש במותר השמן לאחר שכבה, ומאידך פסק כדברי הגאונים בשם המדרש שמותר השמן הוקצה למצוה ולכן אסור להשתמש בו, הביא הבית יוסף (3) בשם מהר"י אבוהב "שיש לחלק ביניהם, שכשנתן השמן בנר ולא הקצהו אלא לשיעור זמן הדלקה, יכול אחר כך להסתפק ממנו אם ירצה. אבל כשנתן השמן בנר בסתם, אז הוקצה למצות נר חנוכה, וצריך לעשות לו זה התיקון". והבית יוסף עצמו כתב  שאם "נתן בה שמן יותר מכשיעור, אחר שדלק כשיעור, מותר ליהנות ממנו, דלא הוקצה למצוה אלא כדי שיעור הצריך בלבד". ודברי המדרש נאמרו רק אם "נותר מהשמן הצריך לשיעור הדלקה, שהוא הוקצה למצוותו, ולפיכך צריך לעשות לו מדורה, דכיון דמשיעור הדלקה הוא הוקצה למצוותו ואסור ליהנות ממנו".

וכחילוקו פסק בשו"ע (4) "הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצותו". ובמשנה ברורה (5) סי' תרעז ס"ק יח) הוסיף: "אבל אם נתן הרבה בנר ונותר, מותר להשתמש בו לכתחילה, וכמו שכתב לעיל בסימן תרע"ב ס"ב (5)". וסיים: "ודע דיש פוסקים שסוברים דאם נתן השמן בסתם הוקצה כל השמן, אם לא דהתנה לכתחילה שלא יאסור אלא כשיעור".

וראה סיכום שיטות הראשונים בביאור דברי המדרש בספר תורת המועדים (7) רבי דוד יוסף, ירושלים תשנ"ו), ובמה שהוסיף שם כי ע"פ דברי מרן השו"ע "הדבר פשוט שאם נותר שמן בבקבוק שלא השתמש בו, או שנתן שמן בחנוכיה ולבסוף לא הדליקו, לא נאסר השמן. שלא אסרו אלא שמן שנעשה בו מצות הדלקת נרות חנוכה, ונותר מהשמן אחר שכבו הנרות קודם שיעבור זמן המצוה" [ואפילו המחמירים לאסור להשתמש בשמן שנותר לאחר שדלקו הנרות כשיעור המצוה, יקלו בזה "דהוי הזמנה בעלמא, והזמנה לאו מילתא היא"]. וכן נקט רבי בן ציון פלמן בספרו שלמי תודה (10).

מותר הפתילות – בשו"ע (4) ובמשנ"ב (5) לא נזכר דינם, ובקיצור שו"ע (7) כתב שגם למותר הפתילות יעשה מדורה, לפי שהוקצו למצוה. ועי' בשלמי תודה (10) שדייק כן מדברי הר"ן בשבת (2), ודן לחלק אם הפתילות עשויות להתבער שאז מקצה דעתו מהן, או שאינן עשויות להתבער, כפתילות שלנו, שאפשר שאינן מוקצות, יעו"ש בדבריו.

וראה בספר גנזי הקודש (13) רבי יחזקאל פיינהנדלר, ירושלים תשס"ב) סיכום דיני מותר השמן והפתילות, ודיני קדושת נרות מצוה וגניזתם [כיצד לנהוג בשאריות נרות של מצוה • נר יארצייט • לפידים להכנסת ספר תורה].

קדושתן המיוחדת של נרות חנוכה שעשאום כהקדש בדומה לנרות המנורה בבית המקדש

ד. אמנם בדין מותר השמן של נרות חנוכה, מצינו חידוש מיוחד. וכפי שביאר המנחת שלמה (8) על פי דברי בעל המאור (2) והר"ן בשבת (2)  שהנרות הם "זכר לנרות ולשמן של היכל" ו"עשאוה כמנורה", ועל כן "עשאום כהקדש".  ובשל כך אע"פ שהשמן אינו איסור הנאה ואין בו קדושה, נאסרו הנרות בהנאה גם לאחר החנוכה, ומובן מדוע אסר  מרן השו"ע לבטלן, כפי שהתיר בכל איסור דרבנן [וביאר לפי זה את הנאמר בעת ההדלקה "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם". ועי' במש"כ רבי יוסף ענגיל באתוון דאורייתא (9) בביאור דברי המדרש (1) שרבנן הטיל קדושה בחפצא של נרות חנוכה, והיינו הך].

קדושת חפצי מצוה לאחר השימוש בהם

ה. בסוגית הגמרא בביצה (2) נתבאר דין קדושת הסוכה ונויי הסוכה בימי חג הסוכות, משום שהוקצו למצוה.

ובמסכת מגילה (1) אמרו: "תשמישי מצוה [סוכה, לולב, שופר, ציצית] נזרקין, תשמישי קדושה [תפילין ומזוזות ותיק של ס"ת] נגנזין". והבית בית יוסף (4) פסק להלכה בשו"ע (6) כדברי השאילתות המובא בטור (4) שההיתר לזרוק את חוטי הציצית לאשפה הוא רק לאחר שנפסקו, אבל כל זמן שהם קבועים בטלית אסור להשתמש בהם [כגון לקשור בהם שום דבר וכיוצא בזה] משום ביזוי מצוה, וכמתבאר בסוגיא בשבת (1) כב, א). אבל לדעת הרמ"א: "אף לאחר שנפסקו, אין לנהוג בהם מנהג בזיון ולזורקן במקום מגונה, אלא שאינן צריכים גניזה, ויש מדקדקין לגונזן".

והנה המשנה ברורה (6) סי' תרלח ס"ק ט) הביא את דברי המג"א, שלאחר הסוכות בטלה קדושת הסוכה [לענין ישיבה בה בשנה הבאה]. ומאידך הביא המשנ"ב (שם ס"ק כד) "דאף אחר סוכות לא יפסע על עצי סוכה, דתשמישי מצוה הם, כמו ציצית ולולב, ועיין לעיל סימן כ"א במ"ב סק"ו (6). ועל כן יש למחות באנשים שזורקין אחר סוכות עצי הסכך לחוץ במקום שרבים רגילין לפסוע עליהן ואפילו איננו מקום אשפה".

ואכן במשנה ברורה (6) סימן כא סק"ו; ובביאור הלכה שם) מובאת מחלוקת האחרונים האם מותר לזרוק לאשפה סכך סוכה ודפנותיה, לולב ושופר, לאחר שנתבטלו ממצוותם. ודעת המג"א הנ"ל שלאחר הסוכות בטלה קדושת הסוכה, כדעת הט"ז, שהתיר לזורקן לאחר שנתקיימה בהם מצוותם [ועי"ש במש"כ בדברי המג"א, ומ"מ נקט שיש להחמיר בזה].

וראה בספר שלמי תודה (10) במה שדן בקדושת החנוכיה לאחר החנוכה, ע"פ מחלוקת האחרונים הנ"ל, ובספר גנזי הקודש (13) במה שסיכם להלכה ולמעשה את דיני קדושת החנוכיה ופמוטות שבת.

ועי' בספר גנזי הקודש (12) סיכום דיני קדושת וגניזת סוכה, נויי הסוכה וד' המינים בימי חג הסוכות ולאחריו, וסיכום דיני קדושת חפצי מצוה שונים [שופר • כוס המיוחדת לקידוש • קיטל • אבנט • בגד מיוחד לתפילה • כיפה].

סיכום דיני שימוש בטליתות וטלית קטן וציציות לצרכי חולין וגניזתן משנתבלו –  פסקי תשובות (11).