נצטוינו בתורה (1) על מצות מזוזה, וכתב הרמב"ם (1) שהמזוזה מעוררת את האדם "משנתו ושגיונותיו בהבלי הזמן", עי' בכל דבריו על תכליתה של המצוה. והרמב"ן בפירושו על התורה בסוף פרשת בא (1) הוסיף כי המזוזה היא גם זכר ליציאת מצרים ולכן "הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה, כבר הודה בחידוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו וגם בנבואה, והאמין בכל פינות התורה" [וראה מה שכתב הגרי"ז מבריסק (1) לבאר היכן כתובה במזוזה זכירת יציאת מצרים].

והנה הלכות מזוזה רבות ומסועפות, כמבואר בשו"ע יורה דעה (סימנים רפה-רצא). בשיעור זה ננסה להתמקד בענין אחד מהלכות מזוזה – דין מזוזה במקום שאין בו ד' אמות על ד' אמות, כדלהלן.

א. בראשית הדברים נעיין בכמה מיסודות הלכות מזוזה המפורשים בסוגיות הש"ס.

[א] במסכת סוכה (2) "תנו רבנן, בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות [כך היא הגירסא לפנינו] נפטר מן המזוזה". ומבואר בסוגיא טעם הדבר, ד"בית כתיב ביה" [דברי הראשונים והשו"ע בדין זה יבוארו להלן בהרחבה].

[ב] במסכת יומא (2) נאמר בברייתא: "בשעריך, אחד שערי בתים ואחד שערי חצירות ואחד שערי מדינות ואחד שערי עיירות, ורפת ולולין ומתבן ואוצרות יין ואוצרות שמן חייבים במזוזה". ואילו "בית שער [רש"י: בית קטן שעושים לפני שער החצר והכל עושים אותו קפנדריא] אכסדרה ומרפסת פטורים ממזוזה, תלמוד לומר בית, מה בית מיוחד לדירה, יצאו אלו שאין מיוחדין לדירה". וכן נאמר שם כי בית הכסא ובית המרחץ פטורים ממזוזה מפני ש"אינם עשויים לכבוד". דינים אלו הובאו להלכה בשו"ע בהלכות מזוזה (4).

[ג] עוד מובא שם בסוגיא שדרשו מהפסוק "ביתך – דרך ביאתך", שמקום המזוזה הוא בצד ימין הכניסה למקום המחוייב במזוזה, וכפי שפירש רש"י שם: "דרך ביאתך, לימין בואו לבית, ולא מימין לצאתו".

[ד] ובמקום שיש פתח דרכו אפשר להיכנס ולצאת באותה מדה, נאמר במסכת מנחות (3) שהקובע הוא "היכר ציר", והדוגמא המובאת בגמרא היא חדר גדול שחלקו אותו לשנים על ידי קיר שיש בו פתח [ולכל אחד מהחלקים של החדר יש פתח נוסף בפני עצמו] כך שניתן להיכנס מכל אחד מהחלקים לשני, והשאלה היא מהי ה"דרך ביאתך" – וממילא היכן נמצא ה"צד ימין" שבו צריכים לקבוע את המזוזה. והתשובה, שבודקים היכן הוא הציר של הדלת, דהיינו לאיזה כיוון מסתובבת הדלת בכניסתה, וכך יודעים איזה צד נחשב הימין לפתח הכניסה, יעו"ש בסוגיא וברש"י. ודין זה נפסק בשו"ע בהלכות מזוזה (5).

בית שאין באורך או ברוחב ד' אמות אך יש בו כדי לרבֵעַ  ד' אמות על ד' אמות בשוה

ב. נחלקו הראשונים מהו התנאי המפורש בגמרא שחיוב מזוזה הוא בבית שיש בו ד' אמות על ד' אמות. לדעת הרמב"ם (3) אין צורך שיהיה גם באורך וגם ברוחב ד' אמות, אלא העיקר שיהיה שטח ובו' ד' אמות רבועות. ולכן אם "יש בו כדי לרַבֵע ד' אמות על ד' אמות בשוה, אע"פ שהוא עגול או בעל חמש זויות, ואין צריך לומר שאם היה ארכו יתר על רחבו, הואיל ויש בו לרבע ד' אמות על ד' אמות, חייב במזוזה". אולם לדעת הרא"ש (3) צריך בדווקא ד' אמות גם באורך וגם ברוחב "דמסתבר דלא חזי לדירה בענין אחר, ודלא כמש"כ הרמב"ם".

מחלוקת זו הובאה בטור (3), והבית יוסף (3) הכריע "לענין הלכה כהרמב"ם, דהא לא פליג עליה אלא הרא"ש, ולישנא ד' אמות על ד' אמות שלמד ממנו הרא"ש אינו מוכרח", וכן פסק בשולחן ערוך ((4); סע' ג) כדעת הרמב"ם. אולם הש"ך ((4); ס"ק כג) כתב שמכיון וגם דעת רבנו ירוחם כהרא"ש, ורבנו ירוחם כתב שכן תפסו עיקר [כהרא"ש]. לכן בכל מקום שאין באורך או ברוחב ד' אמות אך יש בו כדי לרבֵעַ  ד' אמות על ד' אמות בשוה, יש לקבוע את המזוזה בלא ברכה, או שיברך מתחילה גם על בית אחר שיש בו ד' אמות על ד' אמות ויכוון גם על בית זה, והיינו משום דין 'ספק ברכות להקל'.

חיוב מזוזה בבית שער, מרפסת, גינה או חדר קטן שמניח בהם חפצים – כשאין בהם ד' אמות על ד' אמות

ג. בפתחי תשובה על גליון השו"ע ((4); סי' רפו ס"ק יא) מובא חידושו של בעל ה'חמודי דניאל'[1], שדווקא בית דירה צריך שיהא בשטח ד' אמות על ד' אמות כדי להתחייב במזוזה, אבל בית שער ומרפסת וגינה, וכן חדרים קטנים שמניחים בהם חפצים, חייבים במזוזה גם כאשר אין בשטחם ד' אמות על ד' אמות.

וכבר העיר בספר עלי 'דשא'[2] (10) שלפי החמודי דניאל יוצא, שבית התבן החייב במזוזה כמפורש בשו"ע ((4); סע' ב) זהו גם כאשר אין בו שיעור ד' אמות על ד' אמות. שהרי יסוד חידושו של החמודי דניאל הוא, שכאשר התשמיש המיועד לו אינו מצריך שיעור ד' אמות על ד' אמות, שפיר נחשב בית גם בפחות משיעור זה. ורק מקום המיועד לדירת אדם אינו נחשב בית בפחות משיעור זה.

והנה הפוסקים דנו רבות בחידוש זה, ונפקא מינה לחיוב מזוזה בחדרי ארונות, בפתח מעליות ועוד, וכפי שיובא להלן [ואם נוקטים לדינא כדברי החמודי דניאל, ראה בספר עלי דשא (10) ובספר קביעות מזוזה כהלכתה[3] [(13); הערות (13), (19), *(19)]. אך קודם שנדון בזה, נביא חידוש נוסף בהלכות מזוזה, אשר כתב רבי עקיבא אייגר בגליון השו"ע.

מקומה של מזוזה בכניסה שבין חדר גדול לחדר קטן או מרפסת

ד. רבי עקיבא אייגר חידש בדין חדר גדול שממנו יוצא חדר קטן [והחדר הקטן פתוח לחדר הגדול בלבד], שיש לקבוע את המזוזה בצד ימין של הכניסה אל החדר הגדול. וזאת משום שהחדר הקטן נחשב כ"רשות הרבים" וכאילו "יוצא מפתח זה לשוק". ולכן אף שאין לקבוע בימין הכניסה שמחדר הגדול לחדר הקטן מאחר שאינו מקום הראוי לחיוב מזוזה כיון שהוא פחות מד' אמות על ד' אמות, אך צריך לקבוע המזוזה בימין הכניסה אל החדר הגדול, כי פתח זה נחשב כפתח הכניסה מרה"ר לבית, שצריך לקבוע המזוזה בימין הכניסה.

מדברי רעק"א נראה כי חידוש זה כתב מעצמו [כפי שסיים: כנלע"ד בעזה"י]. אך לכאורה חידוש זה כבר נמצא בדברי הראשונים, כפי שהעיר בספר 'קביעות מזוזה כהלכתה' ((13); הערה (16)) שבדברי השלטי גיבורים בסוף הלכות מזוזה (3) כתב בשם הריא"ז: "שאם היה בית גדול פתוח לבית קטן שאין בו ד' אמות, בין שהיה היכר ציר לצד הבית הגדול, בין שהיה היכר ציר לצד הבית הקטן, חייב במזוזה, שפתחו של גדול הוא נחשב, והרי הוא כבית הפתוח לרשות הרבים או לגינה, שהוא חייב במזוזה אפילו אם היה היכר ציר מבחוץ", עכ"ד.

והנה בשו"ת יחוה דעת (7) כתב, שמדברי הרעק"א מוכח שחולק על החמודי דניאל בזה, כי משמע מדברי רעק"א שדעתו שתמיד חדר שפחות מד' על ד' אינו חייב במזוזה ונחשב כרשות הרבים. אולם בספר עלי דשא (10) טען לעומתו, שלכאורה אין שום הכרח לזה, כי ניתן לפרש את כוונת הרעק"א באופן שהחדר הקטן מיועד לדירת אדם, ולכן פטור ממזוזה בפחות מד' אמות על ד' אמות, אבל במיועד להנחת העצים שם או בית התבן וכיו"ב שפיר חייב במזוזה כדעת החמודי דניאל [ומקום קביעות המזוזה בנדון זה, תלוי במבואר להלן].

>>> ובגוף חידושו של  רעק"א עי' במה שהקשה עליו רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (7), ומכח זה פסק דלא כרעק"א. ובקושיית רבי בן ציון אבא שאול [ראש ישיבת פורת יוסף] בשו"ת אור לציון (8) על רעק"א, שלפי דבריו יצטרכו לקבוע מזוזות בימין הפתח מבית הכסא והאמטיה לתוך הבית, ודבר זה לא שמענו כמובן. ברם הגרי"ש אלישיב (7) פסק לדינא כדעת רעק"א.

*    *    *

דברי הפוסקים בנדונים המסתעפים מחידושיהם של החמודי דניאל ורעק"א

ה. רבי יעקב עטלינגר [רבה של אלטונה, בעל הערוך לנר, נפטר בתרל"ב] מאריך בשו"ת בנין ציון (5) בנדון חדר קטן היוצא מחדר גדול, ואין בקטן ד' אמות באורך או ברוחב אך יש בו כדי לרבֵעַ ד' אמות על ד' אמות – האם חייב במזוזה, ואם כן, באיזה צד יקבענה.

ובדבריו מבואר, כי כאשר אין בחדר הקטן כדי לרבֵעַ ד' אמות על ד' אמות, הוא פטור ממזוזה, והחיוב הוא רק משום החדר הגדול, ואז יש לקבוע את המזוזה בימין הכניסה מהחדר הקטן לגדול [ובדבריו מפורש כי נדון זה הוא דברי השלטי גיבורים (3) הנ"ל]. אך בנדון שאלתו, מכיון שבחדר שאין בו ד' אמות באורך או ברוחב אך יש בו כדי לרבֵעַ ד' אמות על ד' אמות, חיוב המזוזה תלוי במחלוקת הרמב"ם והרא"ש (3), הרי שיש כאן נפקא מינה לדינא היכן מקום קביעות המזוזה. לדעת הרמב"ם שחדר זה חייב במזוזה, צריך לקבוע המזוזה בימין כניסה לחדר קטן. ולפי הרא"ש שהחיוב הוא משום חדר גדול לבד, כיון שהחדר קטן פטור, צריך לקבעה בצד שכנגד, שהוא ימין הכניסה מהחדר הקטן לחדר הגדול "ואם שינה לדעת זה או לדעת זה פסולה, דמזוזה שקבעה בשמאל פסולה כמבואר בפוסקים". ומתוך כך חידש הבנין ציון חידוש עצום, שיקבע "ב' מזוזות, אחת בימין הכניסה מן החדר הקטן לגדול, ואחת בצד שכנגד, בימין הכניסה מן החדר הגדול לקטן, ואין לחוש בזה משום בל תוסיף" [ודימה זאת להנחת ב' זוגות תפילין של רש"י ותפילין של רבנו תם]. והוא מציין: "וכן עשיתי מעשה בביתי. ובאשר שדבר חדש הוא שלא ראיתי בפוסקים לעשות ב' מזוזות בפתח אחד מספק, העלתי פסק זה על ספר לשמוע דעת חכמים".

ואמנם המהר"ם שיק (6) מביא את דברי הבנין ציון, ודן בדברי השלטי גיבורים, וחידש כי "השלטי גיבורים לא כתב כן אלא בחדר קטן שאין בו ד' לא באורך ולא ברוחב". ועוד כתב המהר"ם שיק כי יש לתלות את חידושו של החמודי דניאל במחלוקת הראשונים [ומשמע מדבריו כי בשלטי גיבורים מבואר דלא כהחמודי דניאל]. ולמעשה הכריע שבנדון השאלה של הבנין ציון, אם יש היכר בציר הדלת שנכנסים מהחדר הגדול לקטן, יקבע בברכה בימין הכניסה מהחדר הגדול לקטן [ועי"ש גם במה שחלק על הבנין ציון, וכתב שבקביעת ב' מזוזות יש חשש לאיסור בל תוסיף].

ו. מרפסת או גינה שנכנסים לתוכן מהבתים

באופן שאין להן פתח יציאה נוסף לחוץ – האם חייב לקבוע מזוזה בפתח אליהן, ואם כן, היכן יקבע – מימין היציאה מהבית אליהן, או מימין הכניסה מהמרפסת או הגינה אל הבית.

בשו"ת מהרי"ל (3) מרבותינו ראשונים, כתב ש"יש לקבוע את המזוזה בימין הכניסה מן הבית לחצר, ששם הוא דרך בואו לחצר". ולפי זה במרפסת, יש לקבוע המזוזה בימין הכניסה מן הבית למרפסת, הואיל ואין כניסה למרפסת אלא דרך הבית. אמנם בשו"ת יחוה דעת (7) הביא הגר"ע יוסף, שהגאון בעל הבית מאיר חולק על המהרי"ל, ודעתו שיש לקבוע המזוזה בימין הכניסה מהחצר אל הבית, וכן נקט לדינא החזון איש (7). ועוד כתב שם, שנדון מרפסת תלוי בחידושו של החמודי דניאל, כי לפי החמודי דניאל בגינה ומרפסת מחוייב במזוזה גם אם אין בהם ד' אמות, כיון שדרך להשתמש בהם גם בפחות מד' אמות על ד' אמות.

וראה מה שהאריך בנדון חיוב מרפסת במזוזה, בשו"ת אור לציון (8), והביא את מנהג ירושלים לקבוע המזוזה מצד ימין היציאה למרפסת. ועי' בקושיותיו על  חידושיהם של החמודי דניאל והרעק"א, ובמה שהביא את סברתו של בעל החקרי לב[4] שפתח המחוייב במזוזה הוא רק אם נכנסים מבחוץ לבית, אבל פתח שאי אפשר ליכנס בו אלא אם מתחילה צריכים לצאת ממנו לא חשוב פתח לחייבו במזוזה.

עוד בענין מקום קביעות המזוזה בחצר ובמרפסת, עי' בעלי דשא (11) ובספר קביעות מזוזה כהלכתה ((13); בהערה (30)).

ז. חיוב מזוזה בחדר ארונות – הגר"ש ואזנר בשו"ת שבט הלוי (9) דן בזה על פי חידושו של החמודי דניאל, ולמעשה הכריע שיש לקבוע בברכה בימין הכניסה שמחדר הארונות לחדר הגדול. אמנם "מי שאינו מברך אין מזניחים אותו, כיון דאיכא מפקפקים על עיקר החיוב". ובספר עלי דשא (10) העלה צדדים נוספים, עי' בדבריו, ומסקנתו שבחדר ארונות פחות מד' אמות על ד' אמות אפשר להקל בקביעת מזוזה בו.

ח.  חיוב מזוזה בפתח מעלית – רבי יצחק יעקב וייס [גאב"ד העדה חרדית] דן בשו"ת מנחת יצחק (9) על פי החמודי דניאל שיש מקום לחייב את פתח המעלית במזוזה, אולם למעשה הכריע ש"מכיון שנדון החימודי דניאל הוי פלוגתא דרברבתא, הרוצה לסמוך על המקילין, יש לו על מה לסמוך".

*    *    *

ט. פרטים בשיעור ד' אמות – ראה בספר קביעות מזוזה כהלכתה (13) (12) מה שכתב בענין מקום ששטחו ד' אמות על ד' אמות לפי שיטת הגר"ח נאה ולא לפי שיטת החזון איש [הערה (1)].

וכן במה שדן [הערה (12) (11)] האם חפצים הקבועים בבית [מקרר, ספסל, הסקה, ארונות קיר] ממעטים משיעור ד' אמות, על פי דברי המהרש"ם שכל דבר שהוא מתשמישי הבית אינו ממעט משיעור ד' אמות על ד' אמות.

[1]רבי דניאל בר יעקב, מחכמי פולין ואשכנז, אב"ד בהורודנא כארבעים שנה [נפטר בשנת תקס"ז]. חיבורו 'חמודי דניאל' חידושים לשו"ע יו"ד מוזכר רבות בפתחי תשובה על גליון השו"ע, והפוסקים דנים ומתפלפלים רבות בכל דבריו.

[2] בירורים ופסקי הלכות מזוזה, מאת רבי אליעזר דוד שפירא, חתנו של האדמו"ר מצאנז זצ"ל, יצא לאור בנתניה, סיון תשנ"ה.

[3]מאת הרבנים משה אפרים ליברמן ופנחס וינטרוב, בהוצאת בית המדרש אהל יצחק ומרים, ביתר, אלול תשס"ז.

[4] רבי רפאל חזן, מחכמי טורקיה, ובשנותיו האחרונות עלה לארץ והיה הראשון לציון בירושלים, נפטק בשנת תקפ"א.