מזיק במחלה מדבקת
בעקבות התפרצות נגיף ה'קורונה' ( (COVID 19ולאחר שרשויות הבריאות ברחבי העולם הורו לבודד את נשאי הנגיף, יש לברר האם חולה במחלה מדבקת [כדוגמת ה'קורונה'] שהדביק אחרים במחלה, חייב בתשלום הנזקים שגרם, במקרים הבאים:
- כאשר ידע שהוא חולה במחלה, ולמרות הוראות הרשויות יצא בכוונה תחילה מהבידוד שבו היה צריך להיות, שהה במחיצת אנשים אחרים והדביק אותם.
- הרגיש בתסמינים של חולה קורונה [חום גבוה, שיעול או קוצר נשימה], אך עדיין לא ידע בוודאות שהוא חולה במחלה, ובאותו זמן הדביק אחרים בנגיף.
- הרגיש טוב ולא חש בתסמינים כלשהם, ולאחר ששהה במחיצת אחרים, נודע שבאותו הזמן כבר נשא את הנגיף, ואז הדביק אותם.
לשם כך נקדים בקצרה את יסודות דיני הנזיקין, הנצרכים לדיון בשאלות הנ"ל.
א. 'אבות' הנזיקין ו'תולדותיהם' – הגדרות הלכתיות
המשנה הראשונה במסכת בבא קמא (1א) מונה את ארבעת אבות הנזיקין: "שור, בור, מבעה והבער".
נסכם בקצרה את הגדרות 'אבות' המזיקין (1ב)-(2א), בכדי לברר כיצד לדון את המדביק את חברו במחלה מדבקת.
- שור – לדעת רב (2ב) כלולים באב זה שלושה אבות נזיקין: קרן, שן, ורגל, אשר יבוארו לקמן. ולדעת שמואל, "שור" הוא אב נזיקין של רגל בלבד
- קרן – נגיחת בהמה בקרניה – אדם או בהמה אחרת, בכוונה להזיק.
- שן – אכילת הבהמה פירות בשדה אחרים או כל נזק אחר שיש הנאה לבהמה מחמת היזקה.
- רגל – היזק מצוי ושכיח של הבהמה בדרך הילוכה על ידי דריסת פירות או כלים ברגליה.
- בור – מתחילת כרייתו עומד להזיק, ונמצא שתחילת עשייתו לנזק, אלא שאינו הולך ומזיק אלא במקומו, והניזק נופל בו מעצמו.
- מבעה – לדעת רב (שם) 'אב' הנזיקין הוא אדם המזיק בגופו. ו'תולדותיו' הן: אדם שהזיק בכוחו, כגון שהתיז מרוקו על אוכל והמאיסו, או על בגדים וטינפם. ולדעת שמואל (שם) היינו השן.
- הבער [אש] – הבערת אש ולאחר מכן פשיעה באי שמירה עליה, והאש [שאין בה רוח חיים] שרפה בעזרת כח אחר שהיה מעורב בה – הרוח [באש אין "רוח חיים" ואין בכוחה להזיק אילולא כוחה של הרוח].
בעיקר דין האש נחלקו אמוראים בסוגיית הגמרא (2ג). לדעת ריש לקיש "אשו משום ממונו" – חיוב האש הוא כעין חיוב שאר נזקי ממון, וכשורו שהזיק. ואילו רבי יוחנן סבר "אשו משום חציו" – דנים את מבעיר האש כאדם שזרק חץ והזיק בו, שחיובו משום אדם המזיק. והדינים המיוחדים של מזיק אש, נאמרו רק במקרים מיוחדים, שבהם אין לחייבו משום "חציו". וכדעתו נפסק בשו"ע (3א) "אש שעברה והזיקה את האדם וחבלה בו, הרי המבעיר חייב בנזקו ובשבתו ובריפויו ובצערו ובבושתו, כאילו הזיקו בידו".
בסוגיית הגמרא (3ב) פורטו ה"הלכות" המיוחדות לכל אחד מאבות הנזיקין: "קרן, לחלק בין תמה למועדת. שן ורגל, לפוטרן ברשות הרבים. בור, לפטור בו את האדם. אדם, לחייבו בארבע דברים. אש, לפטור בו את הטמון".
ב. אדם המזיק בגרמא או בגרמי
במשנה (3ג) ובגמרא (3ד) נקבע כי "אדם מועד לעולם".
אולם החיוב הוא רק בנזק בגופו או בכוחו הישיר, כגון שזרק חץ והזיק, אבל נזק בלתי ישיר ["כח שני"] המוגדר כ"גרמא", פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים. כגון "זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים או כסתות, בא אחר וסלקן, פטור. מאי טעמא, בעידנא דשדייה פסוקי מפסקי גיריה". ופירש רש"י: "דגרמא בניזקין הוי".
יחד עם זאת, במרחבי הש"ס מצאנו נזקים המוגדרים "גרמא" ונזקים המוגדרים "גרמי. בערוך השלחן (4א) הביא דוגמאות לכל אחד מסוגי נזיקים אלו. וראה במיקרופדיה התלמודית (4ב) כמה חילוקים בין נזק "גרמא" ל"גרמי":
- נזק מיידי – לדעת הרשב"ם (בבא בתרא צד, א ד"ה נותן) מעשה בידיים שעל ידו הנזק מיידי, אלא שאין הנזק ניכר, הוא "גרמי". רק אם אינו מזיק בידיים אלא גורם שיבוא היזק ממילא לאחר זמן, נקרא "גרמא".
- מעשה הגורם נזק בגוף ממון חברו – תוספות (בבא בתרא כב, ב ד"ה זאת) והרא"ש (בבא קמא פרק ט סימן יג) כתבו, שמעשה הגורם את ההיזק בגוף הדבר של חברו, הרי זה "גרמי", לעומת היזק שבא ממילא המוגדר כ"גרמא".
- 'ברי היזקא' [הנזק ודאי] – הרא"ש (שם) הוסיף עוד תנאי לחיוב "גרמי", שיהיה "ברי היזקא", דהיינו שההיזק עתיד לבוא בוודאי בגרימתו. ובהיעדר תנאי זה, הנזק הוא "גרמא" בלבד.
ג. המדביק את חברו במחלה – אדם המזיק בגרמא
לאחר הקדמות אלו ביסודות דיני נזיקין ומזיק, נפנה לברר כיצד יוגדר חולה במחלה מדבקת, שהדביק אחרים במחלתו: האם לפנינו אדם המזיק בפיזור רוקו הנושא נגיפים, או שאין זה אלא גרמא.
לשם כך נעיין בדין (5ב), "הנותן סם המות בפני בהמת חברו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים", כי "סם המות הוא דלא עבידא דאכלה". היות ואין דרכה של הבהמה לאכול סם המות, הנותן את הסם לפניה לא נחשב כמאכיל אותה, ומזיק לה. בטעם הדין ביאר תוספות רי"ד (5ג) "כלומר היא הזיקה עצמה בידים, וזה ששם הפירוש לפניה לא עשה אלא גרמא בעלמא". דין זה הובא להלכה ברמב"ם (5ד), ותמה הש"ך (5ה) מדוע הביאו מרן השו"ע.
על פי האמור כתב בשו"ת ארחותיך למדני (5ו) כי חולה במחלה מדבקת המפזר נגיפים באוויר, הוא מזיק בגרמא כי הרי אין וודאות שאחרים ינשמו אותם, ומסקנתו: "לכן אף בנדון דידן יש לומר שהחולה נותן רוח פיהו באויר לפני איש אחר, וזה כמו נתינת סם המות לפני הבהמה, אלא שהוא אינו ברי שרוח רעה זו נכנסת לתוך פיו של איש אחר על ידי נשימתו. וגם כל זה הוא ממילא קאתי, כמו שכתב הרא"ש. והוי בגדר של גרמא, והוא אינו חייב בדיני אדם".
וכן כתב ספר חוקת המשפט (9ה) "מי שהסתובב בין הבריות והדביק בני אדם, חייב לשלם לצאת ידי שמיים", בנימוק: "משום היותו מזיק בגרמא, שהרי לא ברי היזיקא, כי אין זה ברור שידבקו ממנו בני אדם ויחלו".
כיוצא בזה כתב רבי יצחק מאיר ברכיה ליברמן (11) "חולה מגיע לבית הכנסת, ובשיעולו מפזר חיידקים, אינו 'ברי היזיקא', כיון שהבריא יכול לפנות את ראשו או להתרחק משיעולי החולה. וגם אינו ברור שיוזק על ידי נשימת החיידקים, כי לא בכל מצב נדבקים מהמחלה. ולכן אם אדם נחלה מכך, ייחשב הדבר כגרמא, ופטור בדיני אדם".
ד. המדביק את חברו במחלה – "כח אחר מעורב בו" – אשו משום חציו
במחשבה נוספת, כתב בשו"ת ארחותיך למדני (6א) לדון את המדביק את חברו במחלה הוא כמזיק אש בגלל ה"כוח האחר" [הרוח] המעורב בנזק – הנחשב לדעת רבי יוחנן כאדם מזיק מדין "אשו משום חציו" (2ג).
והנה במסכת בבא קמא (6ב) מבואר דין "המעמיד בהמת חברו על קמת חברו, חייב". ומדובר "דקם לה באפא". ופירש רש"י: "שלא משכוה אלא עמדו בפניה לכל צד שלא תלך אנה ואנה, אלא [תאלץ ללכת] לקמה לאכול". לדעת התוספות (שם ד"ה המעמיד) "אף על פי שאין הבהמה שלו, חייב מטעם שן ורגל". אולם הרשב"א (6ג) פירש: "אף על פי שאין הבהמה שלו, כיון שהעמידה על הקמה הרי הוא כאילו מאכילה בידיים".
רבי יצחק זילברשטיין, הקשה (7) "בשלמא לדעת התוספות, התורה חייבה בשן גם אם לא עשה מעשה בגוף הניזק. אלא לדעת הרשב"א שחיובו משום אדם המזיק, מאי שנא מהמסלק כרים וכסתות, שפטור (בבא קמא כו, ב), [כיון] שלא עשה מעשה בגוף הניזוק". והביא את דברי החזון איש (6ד) שכתב בביאור דברי הרשב"א: "ונראה דהוי כמו אש למאן דאמר משום חציו, ואפילו למ"ד אשו משום ממונו, הכא חשיב כהצית בגופו".
ועל פי זה כתב כי "מי שיש לו מחלה המדבקת באויר [כגון חולה חצבת], הרי זה כמו מעמיד בהמת חברו על קמת חברו, שהלכה ואכלה, וברי הזיקא, והכא נמי היא ברי הזיקא. ולהרשב"א חייב מדין אדם המזיק, וכדבריו נפסק בשו"ע, וכמו הסבר החזון איש שהוא מדין אש".
הרב זילברשטיין הוסיף, כי המזיק במחלה מדבקת נושא באחריות על "מלאכת שמים" שהחולה נתבטל ממנה [על פי דברי האלשיך בביאור הפסוק (שמות כא, יט) "רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן"].
מנגד, בשו"ת חבל נחלתו (8ב) דחה את הסברא לדמות את המדביק במחלה מדבקת, לדין "אשו משום חציו", וכתב כי "דבר היוצא מגופו של מזיק, לא ניתן להחשיבו כתולדת אש. שאם הוא יוצא בכח ראשון – הוא אדם המזיק, ואם בכח שני – הוא גרמא. אין אפשרות לומר שהיוצא מגופו יהא חציו בכח שני, בניגוד לאש שכח אחר מעורב בו".
ה. הדבקה בנגיף – היזק ניכר או היזק שאינו ניכר
במסכת גיטין (9א-ב) נחלקו האמוראים מה דינו של המזיק בהיזק שאינו ניכר.
לדעת חזקיה הוא חייב כי "היזק שאינו ניכר שמיה היזק". ולדעת רבי יוחנן "היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק", ולכן המזיק פטור מן התורה, אלא שאם הזיק במזיד, קנסוהו חכמים [לדעת רב, קנסוהו בכל אופן של היזק שאינו ניכר, ולדעת שמואל הקנס הוגבל רק כשמטמא תרומת חברו, מדמע [מערב חולין של חברו בתרומה ואוסרם לזרים], או מנסך יין חברו ואוסרו בהנאה]. וראה בהקדמה למסכת ב"ק (9ג) מהי הגדרת "היזק שאינו ניכר"].
ויש לדון האם המדביק את חברו מוגדר כמזיק בהיזק "ניכר", או שהנזק "אינו ניכר", שהרי הנגיף, אינו ניכר לעין הרואים, לא בשעה שהחולה עומד ונושם את הנגיפים אל ריאותיו, ולא בשעה שנדבק במחלה.
בספר חוקת המשפט (9ה) כתב: "ודע כי אין לטעון שמשום שלא ניכרים החיידקים אין זה מזיק, כי מסתבר שכל מזיק, ואפילו על ידי "שֵׁם" נחשב מזיק", וציין לדברי הקהילות יעקב (10) בנדון "מזיק על ידי סגולה".
גם רבי יצחק זילברשטיין כתב (9ד) בנדון "חולה חצבת שבא למקום ציבורי והדביק אנשים", כי "הוי היזק ניכר, שהרי לאחר כמה שעות ניכר מיד שהוא חולה, וחומו עולה, ויש גם סימנים בגופו, והרי זה היזק ניכר". אולם למעשה, סייג את הדברים: "אלא שיש לבדוק כל מקרה לגופו, אם ודאי נדבק ממנו, ואם זה ודאי בריא היזקא כמו מעמיד בהמת חברו על קמתו. ואולי נחשב להיזק שאינו ניכר, וצ"ע".
ואכן, ברוב המקרים, כמעט בלתי אפשרי להוכיח ממי בדיוק נדבק החולה, וגם אין וודאות שהנגיפים עברו מהחולה ה"מדביק" לחולה ה"נדבק", שהרי יתכן כי גורם ההדבקה היה אחר. ולכן קשה לקבוע בהחלטיות כי ההיזק שלפנינו ניכר. עם זאת, כפי שנתבאר לעיל, במזיד, חייב גם בהיזק שאינו ניכר.
ו. חולה במחלה מדבקת – חיובו להתרחק מאחרים
ממוצא הדברים יש לחדד את חומר החיוב המוטל מהתורה על חולה במחלה מדבקת לשמור מרחק מאחרים פן ידביקם במחלתו ח"ו, ויבואו לידי פיקוח נפש, ואולי אף יש לדונו כ"רודף" אחר חברו להורגו.
בערוך השלחן (13ד) הביא בשם "הגדולים" כי בזמן "שאבעבועות שקורין פקי"ן פורחים בתינוקות ומתים, יש לגזור תענית, וכל אחד מחוייב להרחיק מן העיר בניו בנותיו הקטנים. ואם לא עשה כן, הרי זה מתחייב בנפשם (מג"א ס"ק ג בשם השל"ה הקדוש). ובגמרא איתא (בבא קמא ס, ב) דֶּבֶר בעיר כנס רגליך, אך האבעבועות הוי מחלה מתדבקת, ולכן החוב להרחיקם מן העיר". כפי הנראה הכוונה בדבריהם "הרי זה מתחייב בנפשם" היא, שהסכנה הנשקפת ממגיפה היא בגדר "פיקוח נפש". ובשל כך מי שלא נמלט בעצמו עם בניו ובנותיו הקטנים [שלא יכולים לצאת בכוחות עצמם] ממקום המגיפה, נושא באחריות על מה שיקרה לנפשו ולנפש צאצאיו.
וראה במכתבו של רבי משה שטרנבוך (16) שיתכן וחולה במחלה מדבקת שהתרו בו שיזהר מלהדביק אחרים, ולא שמע, נדון כ"רודף אחר חברו להורגו", אשר נפסק דינו בשו"ע (13ב) ש"כל ישראל מצווים להצילו באבר מאברי הרודף. ואם אינם יכולים לכוון ולא להצילו אלא אם כן יהרגו לרודף, הרי אלו הורגים אותו אף על פי שעדיין לא הרג", וכמו שהביא הרמ"א (שם) "מי שמסכן את הרבים, דינו כרודף, ומותר למוסרו למלכות".
גם אם החולה במחלה מדבקת אינו בגדר "רודף", ברור כי מחובתו להתרחק מאחרים כדי לא לסכנם, כמבואר בספר חסידים (13א) "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (ויקרא יט, יד), שלא ירחץ אדם שהוא מוכה שחין עם יהודי אחר אלא אם כן יודיענו, שנאמר (שם פסוק יח) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, וכתיב (שם פסוק טז) לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". ועוד יש ללמוד מדברי הרמב"ם (13ג) "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנאמר (דברים ד, ט) הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ. ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאים לידי סכנה, ביטל מצות עשה, ועבר על לֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ" – כי חולה במחלה מדבקת חייב להתרחק מאחרים כדי לא להזיקו.
וראה עוד בדברי רבי יצחק מאיר ברכיה ליברמן (11); רבי יעקב מאיר שטרן (12א), ורבי צבי שפיץ (12ב).
ז. מסירת חולה במחלה מדבקת שאינו ממלא אחר הוראות השלטון לידי הרשויות
ראה במכתביהם של רבי מתתיהו דייטש (14) ורבי משה שטרנבוך (15-(16).
ח. מכתב חיזוק בימי מגפת הקורונה
מאת רבי אשר זעליג וייס, בשו"ת מנחת אשר שיצא לאור בנושאי הלכה שנדונו בימי הקורונה (17).
