איסור מחיקת הֹשֵם

 

א. חז"ל דרשו (1א) מהפסוק "ונתצתם את מזבחותם… לא תעשון כן לה' אלוקיכם", לאסור את מחיקת הֹשֵם: "ר' ישמעאל אומר, מנין למוחק אות אחת מן הֹשֵם, שהוא בלא תעשה, שנאמר ואבדתם את שמם לא תעשון כן לה'     א-להיכם".

במסכת שבועות נתבאר (לה, א; (1ב)) אלו שמות אינם נמחקים: "יש שמות שנמחקין ויש שמות שאין נמחקין, אלו הן שמות שאין נמחקין כגון: א-ל, אלקיך, אלקים, אלקיכם, א-היה אשר א-היה, אדנ"י, ש-די, צבא-ות. הרי אלו אין נמחקין".

איסור "מחיקת הֹשֵם" נפסק להלכה בדברי הרמב"ם (1ג) "כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו לוקה". וכן בשו"ע (2א) "אסור למחוק אפילו אות אחת משבעה שמות שאינם נמחקים".

הפתחי תשובה הביא מתשובות רבותינו האחרונים שדנו בצורות שונות של מחיקות הֹשֵם, לאיסור ולהיתר. כגון מי שהיה צריך לכתוב שם קטן וכתב גדול, קירות בית כנסת שרצו לצייר והיו עליו שמות שאינם נמחקים וכיוצא בזה.

 

ב. מחיקת שם שנכתב שלא בקדושה או שכתבו נכרי

בהגהות מימוניות (לעיל 1ג) כתב: "אם כתב אותיות של שם ולא נתכוין לקדש בכתיבתן, אין בהם קדושה". וכן כתב הבית יוסף (2ב) בשם התשב"ץ: "אם כתב ה' שלא בכוונת קדושה אינו קדוש", וכן הוכיח מהסמ"ק.

מפורש איפוא בדבריהם, כי שם שלא קידשוהו קודם כתיבתו, אין לו קדושה ואפשר למוחקו.

ברם, בספר מחנה אפרים (3א) בתשובתו בנדון התכת מטבעות שכתוב עליהם שם, הקשה סתירה לכאורה בדברי הרמב"ם בענין שם שנכתב שלא בקדושה. מחד גיסא כתב הרמב"ם בהלכה ו' (2ג) שגם שם שחקוק על כלים אסור למוחקו. ובפשטות, שם על כלי לא נכתב לשם קדושת הֹשֵם. מאידך, בהלכה ח' (2ג) נראה מדברי הרמב"ם, שאפיקורס שכתב ספר תורה שורפין אותו, כיון שאין כוונתו לקדש את הֹשֵם, ובפשטות היינו משום ששם שחסר בו כוונה לקדשו, אין בו איסור מחיקה.

מכח סתירה זו, חילק המחנה אפרים בין שם שהכותבו כיון בו לשם שמים אלא שלא נתכוון לקדשו, אשר אסור למוחקו, לבין שם שכתב אפיקורס שאינו מאמין בקדושת הֹשֵם וכתבו כאילו היה שם של חול, שאז מותר למוחקו.

וראה עוד בהרחבה בשדי חמד (3ב) שכתב בשם מהר"י אסאד "דאף דשם שנכתב בסתם אסור למוחקו, אם נכתב שלא לשם כוונת הֹשֵם, אין בו קדושה כלל ומותר למוחקו".

על פי חלוקה זו מתבארים דברי הש"ך (לעיל2א), שהגדיר את ההלכה בנדון זה בג' דרגות:

[א] שם שנכתב לשם קדושה – אסור למוחקו אפילו לשם תיקון.

[ב] שם של קודש שלא נכתב לשם קדושה – מותר למוחקו לשם תיקון.

[ג] שם שנכתב כדבר חול – מותר למוחקו.

 

ג. מחיקת שם בגרמא

מדברי הגמרא במסכת שבת (4א) "הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו וכו' נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי ויורד וטובל. דאמר קרא " ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם" עשייה הוא דאסור, גרמא שרי", עולה להדיא שמחיקת הֹשֵם בגרמא מותרת.

יש מן הפוסקים, והרמב"ם (2ג) בראשם, שפסקו כך להלכה. [וראה עוד להלן בתשובת ה"חתם סופר" (6ב)].

מאידך גיסא, מדברי הגמרא במסכת סוכה (4ב), משמע לכאורה שמחיקת הֹשֵם בגרמא אסורה.

בגמרא מסופר כי בשעה שביקש דוד המלך לחצוב את היסודות לבית המקדש, החל התהום להציף את העולם, ורק לאחר שאחיתופל למד "קל וחומר" מסוטה – "ומה לעשות שלום בין איש לאשתו [לבדוק את הסוטה, ואם טהורה היא יהא שלום ביניהם, רש"י], אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה [שכתב במגילה [פרשת סוטה] יתן ה' אותך וגו', כדכתיב וכתב את האלות האלו וגו', רש"י] ימחה על המים [כאמור בפסוק (במדבר ה, כג) וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים], לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה" כתב דוד המלך "שם אחספא, ושדי לתהומא ונחית תהומא". הרי שאף שמחיקת הֹשֵם לא נעשתה בידי דוד אלא נגרמה על ידי המים, אילולא נשא אחיתופל קל וחומר, לא היה עושה כן דוד.

את הסתירה בין הסוגיות ניתן לתרץ על פי דברי הרשב"א במסכת שבת (5א) שכתב כי היתר "גרמא" נאמר רק כאשר אין הכרח שימחק הֹשֵם, כגון המקרה שטובל ושם על בשרו, אבל כשוודאי ימחק, זהו מעשה גמור, ואסור. ולכן לא ניתן להוכיח ממעשה דוד ואחיתופל שמחיקה בגרמא אסורה, כיון שכשטובל בנהר ודאי ימחק הֹשֵם ואינו גרמא – ואכן כך מיישב הגרי"ש אלישיב (5ד) את הסתירה – לכאורה – מגמרא זו.

בשו"ת בית אפרים (5ב) כתב שדברי הרשב"א צריכים עיון. כיון שלדבריו יתכן שהטובל בטבילתו לא ימחק את הֹשֵם, ואם כן כיצד דימתה הגמרא מקרה זה ל"גרם כיבוי" שגורם בודאות לכיבוי. וראה בדבריו שהוכיח שמחיקת הֹשֵם בגרמא מותרת לכולי עלמא.

לעומת זאת, הגר"ש קלוגר הוכיח בשו"ת טוב טעם ודעת להגר"ש (5ג) מהגמרא בסוכה הנ"ל (4ב) שאיסור "מחיקת הֹשֵם" קיים גם כאשר המחיקה נעשית בדרך גרמא.

הנודע ביהודה (6א) דן גם הוא בשאלה האם מותר למחוק שמות בגרמא מכתלי בית כנסת, וחידש כי ההיתר המפורש בגמרא בשבת (4א) למחוק את הֹשֵם בגרמא נאמר רק לצורך מצוה [לטבילת מצוה], אבל לדבר הרשות אפילו בגרמא אסור: "ואף דליכא לאו דלא תעשון, מכל מקום אסור משום בזיון הֹשֵם, דאין בזיון גדול יותר מגרם מחיקת הֹשֵם". וביותר חידש הנודע ביהודה, שלכאורה יש לתמוה על הטור והשו"ע שלא הביאו דין זה של היתר מחיקת השמות בגרמא. ועל כרחך מוכח, שלמדו הפוסקים מסוגיית הגמרא במסכת מגילה (כו, ב) שאמרו "ספר תורה שבלה גונזים אותו [בקבר] אצל תלמיד חכם, ובכלי חרס", כי אסור לגרום מחיקת הֹשֵם הואיל וצריך כלי חרס, וסותר לסוגיא בשבת". ומסיים הנודע ביהודה: "וידעתי שזה הוא קצת דוחק לומר דהפוסקים סמכו עצמם על דין זה, אך לפי גודל התמיהה לא ידעתי ליישב בדרך אחרת. עכ"פ מוכח מזה דאסור לגרום מחיקת הֹשֵם שלא לצורך מצוה". ומסקנתו למעש: "דלא שרי גרמא אלא לטבילה של מצוה, אבל לדבר הרשות אפילו גרמא אסור, משום בזיון הֹשֵם".

אמנם החתם סופר בתשובתו (6ב) הכריע להתיר גרמא במחיקת הֹשֵם, אף שלא לצורך מצוה.

ואילו בערוך השולחן (6ג) נטה להחמיר, וסמך דבריו על כך שהטור והשולחן ערוך לא הביאו היתר זה להלכה.

תירוצים נוספים שנאמרו בביאור סתירת הגמרות בדין מחיקת הֹשֵם בגרמא, ראה בספר מאור ישראל (7א),  ובספר משנת סופר על קסת הסופר [7ב וראה במה שהקשה על החתם סופר מתשובה אחרת שלו, והרחיב בביאור דבריו].

 

ד. איסור מחיקת הֹשֵם במקום בזיון וחילול ה'

הפוסקים דנו האם יש מקום להקל במחיקת הֹשֵם במקום בו יש חשש בזיון וחילול ה'. כגון הנדון המבוא בשו"ת אגרות משה(8ג) "נשאלתי מהגאון הגר"י הוטנער (שליט"א) באחד חולה ל"ע במחלה מתדבקת וצריך לילך לבית החולים שאין מניחים משם להוציא מכל מה שהביא אלא שורפים הכל, ואם יביא התפילין לשם, ישרפו גם התפילין, אם מותר ליקח לשם תפילין לקיים המצוה בזמן היותו שם".

בשו"ת "דובב מישרים" (8א) כתב להחמיר בדבר ולא להביא את התפילין לבית החולים. וסברתו כדברי הרשב"א לעיל (5א) שכאשר המחיקה היא ודאית, אין זה גרמא ואסור. ובשך כך, גם כשהמחיקה ודאית מחמת החוק יש לאסור. וכדבריו החמיר גם ב"אגרות משה" (8ג) "כל שכן שאסור בידים להביאם במקום שדין המלכות ודין הרופאים לשורפם, ואף אם יהיה מותר לשורפם מחשש סכנה לדעת הרופאים, מכל מקום להביאם שם אסור, ונחשב מעשה איבוד ממש שעושה בידיים, ולא נדחה האיסור מצד מצות תפילין".

לעומתם, בשו"ת חלקת יעקב (8ב) הביא את דברי הנודע ביהודה (6א) שהתיר מחיקה בגרמא רק לצורך מצוה, וכתב "אין לך צורך מצוה גדול מזה, שלא להתבטל כמה וכמה ימים ממצות תפילין, ולא לעבור בכל יום על שמונה עשין".

[ברם הגרי"ש אלישיב (8ד) הקשה על דעת המחמירים שנסמכים על הרשב"א הנ"ל. כיון שדברי הרשב"א אמורים דווקא במקום שהכניס את הֹשֵם למים, שבודאי ימחק הֹשֵם, אין זה גרמא, לעומת זאת בתפילין של חולה "כשמכניסו עכשיו לא יעשו בזה כלום, ורק חושש למה שיקרה אחר כך כשימות המצורע, אם כן מה מעשה יש כאן וודאי זה הוי גרמא בעלמא. ועוד, מאן לימא לן שבסוף לא יבטל חוק זה, אלא ודאי שמותר"].

 

 

ה. מחיקת שם שנמצא כתוב על קיר בית הכסא

בשו"ת מנחת אשר (9) נשאל על מקרה מצער בו נמצא כתוב על קיר בית הכסא שם קודש,והכריע להתיר למוחקו, מב' טעמים:

[א] דברי הפוסקים שנקטו להלכה כי שֵם שנכתב ללא כוונת קדושה מותר למוחקו "וקל וחומר לשם זה שנכתב בכוונה תחילה בדרך בזיון בבית הכסא, שאין בו קדושה כלל, ומותר למחקו" [וראה שם בדברי ושדימה זאת  ל"שפר תורה שכתבו מין, אשר מותר למחקו לשיטת הרמב"ם הנ"ל (2ג)].

[ב] כדי למנוע חרפה ובוז לכבוד שמו יתברך.

בהמשך דבריו הוסיף לדון בזהותו של המוחק – האם עדיף שימחקנו נכרי או קטן, ולמעשה הכריע: "נראה שיצבעו מחדש את חדרי השירותים ע"י נכרי, ואם אי אפשר ע"י נכרי יכסו את מקום כתיבת השם ע"י אריח חרסינה או בענין אחר, באופן שאינו מוחק את עצם אותיות השם. ואם גם זה אי אפשר כדאי הוא החתם סופר לסמוך עליו בשעת הדחק, ובפרט שבנדון דידן  יש טעם נוסף להיתירא כמבואר לעיל".

 

ו.   מחיקת שם שנכתב על לוח [בבית ספר]

מקרה אחר בו עלתה שאלת מחיקת הֹשֵם, עלה כשמלמד כתב על לוח כיתתו פסוקים עם שמות קודש לצורך לימוד. ונשאלה השאלה האם יש היתר לרמוז לשרת בית הספר למחוק כדרכו, מידי יום, את הלוח, או למנוע ממנו זאת מחמת איסור מחיקת הֹשֵם.

בנדון זה ראה בהרחבה במאמרו של הרב אהרן ישעיה שכטר (10ב), והכרעתו להתיר, כיון שגרם מחיקת הֹשֵם מותר לכולי עלמא במקום מצוה, ובמה שכתב שאין לחוש לאיסור "אמירה לנכרי" כשאין בעל הבית מצוה בפירוש את הנכרי לעשות איסור, אלא ביקש ממנו באופן כללי בתחילת עבודתו  למחוק מדי יום את הלוחות של בית הספר. וראה בדבריו בחתימת המאמר: "בסופו של דבר, רבני הישיבה חתכו את הלוח וקברו אותו, באופן שהתלמידים יראו וילמדו חומרת כותב ומוחק שם השם, ושילמדו מכל המעשה הזה כמה חמור אצלנו יראתו יתברך.  ויש להעיר, דלכאורה לא יתכן לחנך את הילדים בחינוך שאינו כפי ההלכה הברורה, וכאן שיש הרבה על מה לסמוך למחוק את השם ע"י הנכרי, דגרם מחיקת השם מותר לכולי עלמא במקום מצוה. והלא תלמוד תורה דתשב"ר מצוה גדולה עד למאד, וכבר ידוע שבכל חומרא יש לחוש שלא תביא לידי קולא, וחומרא כזו מפסידה את הישיבה, ובפרט בישיבה שממונם ממון הציבור הוא, ואולי אין זה מן הנכון שיחליטו להחמיר בממונם של הציבור".

 

ז. מחיקת שם מקבצי מחשב וסרטי הקלטה

בשו"ת שבט הלוי (12א) נשאל אם מותר למחוק שם הֹשֵם שכתוב על מחשב. בתחילת דבריו נטה להתיר מהטעמים המוזכרים לעיל. אך מכל מקום סיים "למינקט לחומרא עדיף מפני כבוד ה' יתברך. אף על פי שמעיקר הדין אין חשש". וראה גם בשו"ת תשובות והנהגות (12ב) שכתב שכשאין קיום לכתב וכשהוא נכתב על מנת להימחק מיד, אינו כתב וממילא אין בו איסור מחיקה. ועוד כמה וכמה צירופים להקל בזה.

סרטי הקלטה שהוקלטו עליהם שמות קודש – בתשובות והנהגות (13א) ובשו"ת יחווה דעת (13ב) דנו בהרחבה להקל, אך כתבו כי "המתחסד לא לעשות כן – מצוה קעביד", וכן "המחמיר תבוא עליו ברכה".

 

ח. מחיקת שם מכתובת קעקע

בשו"ת משיב משפט (15ג) הביא את תשובת הגר"א וייס לשאלת מחיקת כתובת קעקע בגופה של בעלת תשובה שחפצה בהסרתה, והכרעתו להעדיף למוחקו בניתוח בקרני לייזר [ועדיף שייעשה ע"י נכרי] ולא בהסרה ע"י ניתוח, כיון שבלייזר "אין זו מחיקה ממש", ועדיף מניתוח. וראה גם בתשובת הגרז"נ גולדברג (16א) בנדון.

 

ט. סיכום דיני מחיקת הֹשֵם – רבי יחזקאל פיינהנדלר בספר "גנזי הקודש" (16ב)

אלו שמות נכללו באיסור המחיקה • אופני המחיקה האסורים והמותרים • כיסוי שם שמים על ידי כתב אחר • צביעה וקילוף קיר שכתוב עליו שם הֹשֵם • מחיקת שם מעל גבי סרט צילום.