א. בסוגיית הגמרא הפותחת את הפרק הרביעי של מסכת מגילה (1) נדונו בהרחבה דיני מכירת בית כנסת. על דברי המשנה: "בני העיר שמכרו בית כנסת, לוקחין בדמיו תיבה", נאמר בגמרא: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן לא שנו [דיכולים למכור בית כנסת, רש"י] אלא בית הכנסת של כפרים, אבל בית הכנסת של כרכין – כיון דמעלמא אתו ליה, לא מצו מזבני ליה דהוה ליה דרבים". ובהמשך הסוגיא נאמר: "אמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא אף על גב דמעלמא אתו לה, כיון דאדעתא דידי קאתו אי בעינא מזבנינא לה". ומקשה הגמרא על האיסור למכור בתי כנסת של כרכים ממעשה "בבית הכנסת של טורסיים [צורפי נחושת] שהיה בירושלים שמכרוה לרבי אליעזר ועשה בה כל צרכיו", ואף על פי שלכאורה נחשב בית כנסת זה לבית כנסת 'של כרכים'. ותירצה הגמרא: "ההיא בי כנישתא זוטי הוה ואינהו עבדוה" [ועי' בירושלמי (2) דיני מכירת בית כנסת, ויבואר להלן].

ומבואר בסוגיא כי יש ההבדל בין בית כנסת של 'כפרים', הנמכר על ידי 'ז' טובי העיר' ו'במעמד אנשי העיר' [להלן יבואר כיצד מוגדרים מושגים אלו בזמנינו] ובין בית כנסת של 'כרכים' שאינו נמכר [אלא אם כן נבנה על דעת יחיד, כנ"ל].

בפירוש הטעם מדוע אין למכור בית כנסת של כרכים "כיון דמעלמא אתו ליה דהווה ליה דרבים", נאמרו ג' שיטות בדברי הראשונים, כדלהלן:

[א] בית הכנסת הוקדש לכל העולם – מכיון שבעיר זו מצויים תמיד אורחים מבני העולם, לכן בני העיר בנו את ביה"כ על דעת בני העולם, והקדישוהו להם, וממילא נעשו כל ישראל בעליו, וכלשון הרמב"ם (2). וכן דעת הרא"ש (2) שמוסיף, כי בגלל טעם זה, אפילו היה ידוע שבני הכרך בנו את ביה"כ בעצמם ולא סייע להם אף אחד מחוץ לעיר בהוצאות הבניה, אי אפשר למכור את ביה"כ מכיון שהוקדש לדעת כל העולם. ולכן ניתן למכור ביה"כ של כרכים רק אם כולם מסכימים לדעת אחת, כגון בית הכנסת של מתא מחסיא שהוקדש על דעת רב אשי. או "ביה"כ של טורסיים" שהיה ביה"כ "זוטא", דהיינו מקום שידוע כי רק הטורסיים התפללו בו "ולא עיילי בה רבים דאתו מעלמא". וכן דעת הרשב"א בפירושו השני (2), הטור, הבית יוסף והב"ח (3), וכן נפסק בשו"ע (5) (4) כטעם זה.

[ב] כל העולם נשתתפו בבניינו ונעשו שותפים בו – מכיון שרבים מבני העולם באים לכרך, בוודאי נתנו גם הם כסף לבניינו, ונעשו שותפים בו. טעם זה הוא הפירוש השני בתוספות ((1); ד"ה כיון דמעלמא) והפירוש הראשון ברשב"א (2) שהוסיף כי חוששים "שמא יש אחד בסוף העולם שקנה בו וחלקו מעכב לפי שבני העולם אינן כפופים לבני העיר הזו ולא לז' טובי העיר שבה". ומסיים הרשב"א: "אבל אם יש שם אדם חשוב כרב אשי שדרך הבאים לבא שם מחמתו, אף הם גומרים בדעתם שיהא הוא רשאי למכור חלקם". טעם זה מבואר בפירוש הראשון של הר"ן ובאור זרוע המובאים בבית יוסף (3). ואמנם לפי  טעם זה כתב האור זרוע, כי "כל ביה"כ שידוע שבני העיר בנו אותה ולא גבו זוזי מעלמא יש לה מכר על פי ז' טובי העיר" [וראה מש"כ הרא"ש והרשב"א בביאור דברי הירושלמי].

ובדברי רש"י שפירש בסוגיא (1) "אבל של כרכים הוה להו בתי כנסיות דרבים, והכל בעליהן, ואין בני העיר לבדם בעלים להם", לא ברור אם דעתו כמו הטעם הראשון או כמו הטעם השני, וצ"ע.

[ג] בית הכנסת של כרכים יש לו קדושה חמורה – טעם זה מבואר בתוספות במגילה ((1); ד"ה כיון דמעלמא) בפירושם הראשון: "כיון שרוב בני אדם רגילים ללכת שם להתפלל, אף על פי שאין נותנים כלום בבנינו, מכל מקום כיון דלדעת אותן רבים נעשה חמורה קדושתו ואינן יכולין למוכרו". ובספר משנת יוסף[1] (11) ביאר את הסברא, שביה"כ  המיוחד לא רק לרבים שבאותה עיר אלא לכל ישראל בתפוצותיו, יש לו חשיבות מיוחדת, כיון ששייך לכלל ישראל, וכדוגמת בית המקדש שהיה שייך לכלל ישראל, ומכאן "קדושתו החמורה".

נמצא לפי שני הטעמים הראשונים, אי אפשר למכור בית כנסת של כרכים מדיני ממונות מכיון שיש לאנשי העולם חלק ממוני בהם – או מחמת שהוקדש עבורם, או בגלל שנתנו מכספם לבנייתו. אך לפי הטעם השלישי, אין זה מדיני ממונות שיש זכיה או בעלות לבני העולם, אלא מדין איסור, משום קדושה חמורה.

*   *   *

ב. נפקא מינה בין ג' השיטות: יעו' בפרי מגדים (3) וביתר הרחבה וביאור בספר משנת יוסף (11).

• אם תלוי דווקא בביה"כ גדול וקטן, בכרך או בכפר – לפי הטעם השני, הכל תלוי אם גבו מאנשים מהעולם, ואין זה משנה אם בית הכנסת גדול או קטן. ואפילו ביה"כ גדול בכרך, אם לא גבו מהעולם, יש לו דין בי"כ של כפר. ובביה"כ קטן בכפר שגבו מהעולם, יש לו דין כרך. אך לפי הטעם הראשון והשלישי, רק בבי"כ גדול בכרך יש לו דין בית כנסת של כרכים, בגלל שהוקדש מסתמא לבני העולם, כי דרך העולם לבוא לבית כנסת הגדול בכרך. משא"כ ביה"כ קטן ובכפר, אפילו גבו מעלמא, לא בנוהו על דעת בני העולם, וממילא גם אין בו קדושה חמורה.
• אם ידוע בבירור שרק בני הכרך בנו את ביה"כ משלהם – לפי הטעם הראשון והשלישי, זה לא משנה, וכיון שהרבים אתו מעלמא, הקדישוהו בני הכרך לדעת כל העולם. אבל לפי הטעם השני, אם ידוע שלא סייע להם אף אחד מחוץ לעיר, יש לו דין ביה"כ של כפרים, וכנ"ל בדברי האור זרוע המובא בבית יוסף (3).
• אם מועילה מחילת בני העולם – לטעם הראשון והשני מועילה מחילתם [אם תהיה מציאות כזו שכל בני העולם ימחלו]. אבל לפי הטעם השלישי, לכאורה לא שייך מחלילה על הקדושה החמורה.
• כפר שנתרבה ונעשה כרך, או להיפך – לפי הטעם הראשון, מאחר ובהיות ובזמן שהיה ביה"כ בכפר לא הוקדש לרבים, לכן גם אם אפילו נעשה אחר כך כרך ורבים מעלמא באים לתוכו, אינו קדוש בקדושת בי"כ של כרך [וכן מפורש במשנה ברורה (5) סוף ס"ק לג]. וגם לפי הטעם השני, פשוט שבני העולם לא השתתפו בבנייתו, ואם כן לעולם נשאר כבית כנסת של כפר. אך לפי הטעם השלישי, בהחלט יכולה הקדושה החמורה של הרבים להתווסף אחר כך.
• אם מועיל תנאי בעת בנייתו שלא תחול עליו קדושת ביה"כ של כרך אלא יהיה כביה"כ של כפר – לפי הטעם הראשון, מסתבר שמועיל התנאי. אבל לפי הטעם השני שבני העולם השתתפו בבנייתו, לא יכולים בני הכרך לבטל זכותם של בני העולם. ולפי הטעם השלישי, מסתבר שמכיון שרבים מבני העולם מתפללים בו, חלה על ביה"כ קדושה חמורה מעצמה, ואינו מועיל תנאי שלא תחול.
• אם מותר למכור ביה"כ של כרכים לחבורה פרטית שיתפללו בה לפי מנהגיהם – לפי הטעם ראשון והשני מסתבר לאסור, כיון שהוקדש לכל העולם, ואם כן לא ניחא להם שישנו את ביה"כ מייעודו המקורי. וכן לפי הטעם השלישי יש לאסור, ועי' במש"כ בספר משנת יוסף (11) בענין זה.
• אם איסור המכירה הוא רק על ביה"כ או גם על מקוה ושאר בנייני ציבור – בתוך דבריו כתב הפמ"ג עוד נפק"מ בין הטעמים, לענין מכירת מרחץ או מקוה [וכל צרכי רבים], שלפי הטעם השלישי מוכרים, כי לא שייך בהם קדושה, ואילו לפי שני הטעמים הראשונים, אסור. וראה בספר משנת יוסף (12) שהרחיב לדון במסתעף מנדון זה לבירור השאלות, האם בית מדרש של ישיבה ובתי כנסת שעל קברי צדיקים דינם כבית כנסת של 'כרכים'.

לדינא: כאמור, השו"ע (5) פסק כמו הטעם הראשון. והפמ"ג (3) כתב כי מדברי המגן אברהם נראה שחשש לחומרא לכל הטעמים, והט"ז כתב רק את הטעם השני.

בירור גדר "מעלמא אתו לה" שנאמר בבית כנסת של 'כרכים' – מה נחשב "כרך" בזמנינו

ג. ראה הקדמת המשנה ברורה (4) לפני סע' ז' ובמש"כ בס"ק כ"ה. והמשאת בנימין[2] כתב שאין הכוונה ל'כרך' האמור בדיני מקרא מגילה, אלא תלוי אם באים אנשים ממקומות אחרים "וכגון מקום שהסוחרים מתקבצים שם תדיר לסחורה". וראה עוד בהרחבה בספר משנת יוסף (10) ובפסקי תשובות (12), מה מוגדר כ'כרך' ומה מוגדר כ'כפר', ומה מידת הקביעות הנדרשת מאורחים המזדמנים לביה"כ כדי שעל ידי זה יחשיבוהו לבית כנסת של כרכים [ובמה שדנו האם עיירות נופש מוגדרות כ'כרכים'].

מכירת בתי כנסת בזמנינו – חידושו של המשאת בנימין

ד. המשאת בנימין [מובא בתמצית בביאור הלכה (5) ד"ה אבל] חידש ש"דוקא בימי חכמי התלמוד לא היה כח ביד ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר למכור ביהכ"נ של כרכים [עי"ש טעם הדבר] אבל בזמן הזה בארצות הללו שמנהג הקהילות להעמיד עליהם מנהיגים ופרנסים ונותנים בידם מקל ורצועה, ועל כל אנשי הקהילה לעשות כרצונם בכל עסקי הקהילה, מעכשיו אין חילוק בין כפרים לכרכים, ובכל ענין יש כח ויכולת ביד אותן מנהיגים למכור ביהכ"נ ואפילו למשתי ביה שיכרא, וגם הדמים יוצאין לחולין, אפילו כשאנשי העיר מוחין בידם". וכתב הביאור הלכה (5) על חידושו של המשאת בנימין: "וזהו דוקא כשבנאוהו משלהם ולא נתערב בזה מעות מעלמא. ולא העתקתיו בפנים, כי בארצותינו אין להפרנסים כח זה כמובן, וגם איזה אחרונים מפקפקין בזה, עיין באליה רבה" [וכעין תמיהתו, הקשה גם בשו"ת משיב דבר[3] (6) על המשאת בנימין]. אמנם בספר פסקי תשובות[4] ((12); הערה (37)) הביא חבל פוסקים שקיימו את דברי המשאת בנימין [שו"ת פני יהושע[5] המובא בחלקת יעקב[6]; (9) ועוד] להלכה ולמעשה.

מקומות שמתקבצים יהודים ממקומות שונים וביניהם אורחים רבים ['שטיבאלך] – פסקי תשובות ((12); אות י). ועי' בשו"ת הר צבי[7], שכתב על בית הכנסת 'שכונתי' בימין משה בירושלים, כיון שמייסדיו בנוהו לצורך בני השכונה, דינו כביה"כ של כפרים, שרשאים למוכרו ז' טובי העיר במעמד כל אנשי העיר. ברם בספר משנת יוסף (11) הביא את דברי הגר"ש ואזנר שכתב כי בתי הכנסת של ירושלים בזמנינו נחשבים כבתי כנסת של כרכים, וכנראה כוונתו לבתי הכנסת הגדולים והחשובים, ולא למאות בתי הכנסת הקטנים.

סיכום דיני מכירת בית הכנסת ובית המדרש של כרכים בזמנינו – פסקי תשובות ((12); אות י).

מכירת בתי כנסת ובתי מדרש בעיירות שחרבו

ה. המשנה ברורה ((5); סוף ס"ק לג) העתיק את דברי המגן אברהם שכתב בשם המבי"ט[8] (7) "דאפילו בתי הכנסת של כרכים, אם אינם מתפללים בו יכולים למוכרו". וכן נקט הנודע ביהודה[9] (8) לדינא כדברי המג"א.

אולם החתם סופר[10] (7) כתב על דברי המג"א: "עיינתי שם [בדברי המבי"ט] ואינו ענין לכאן". והבאים אחריו דנו בדבריו, הלוא הם תלמידו המהר"ם שיק (8) והמהרש"ג (8) עי' בדבריהם.

שאלה זו נעשתה מצויה מאד בדור האחרון, לאחר חורבן יהדות אירופה, בעיירות רבות שנתרוקנו מתושביהם היהודים, ובתי הכנסת נותרו שוממים ממתפללים. או בקהילות יהודיות ברחבי העולם, שעם חלוף השנים עזבום תושביהם היהודים ועברו לגור במקומות אחרים [ראה בתשובת החלקת יעקב (9), בנדון בית כנסת בעיר באלטימור בארה"ב, שהתושבים עברו להתגורר בשכונה אחרת], ולמרבה הצער עומדים בתי הכנסת ריקים מאין יושב, ובמקרים רבים נתפסו על ידי גויים או אינשי דלא מעלי. והשאלה היא, האם מותר למכור את בית הכנסת, ובכסף שיתקבל לבנות בית כנסת במקום אחר, או להחזיק לומדי תורה. וראה סיכום הדינים – בספר פסקי תשובות ((13); אות טו).

דין בתי כנסת של כרכים שנבנה על דעת היחיד

ו. בסוגיית הגמרא (1) "אמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא, אף על גב דמעלמא אתו לה, כיון דאדעתא דידי קאתו אי בעינא מזבנינא לה". ועי' בספר משנת יוסף (12)  מיהו 'גברא רבה' שכולם תולים דעתם בו.

ובמה שממסתעף מדברים אלו למכירת בתי כנסת של אדמו"רים על ידם, ראה בשו"ת דברי חיים[11] (8) ובפסקי תשובות ((13); אות יג).

ח. הגדרת מעמד "ז' טובי העיר" ומהי מכירה "במעמד אנשי העיר" בזמנינו, ודין בית כנסת שמנוהל על ידי עמותה, או גבאים שנתמנו שלא על ידי בחירות, לעניינים הנ"ל – פסקי תשובות ((13); אות יא).

ט. מכירת בית כנסת לצורך הקמת מוזיאון בו, או לשימושים בזויים, ודין מכירת בית כנסת לגויים, ראה בשו"ת חלקת יעקב (9)  ובפסקי תשובות ((13); אות יז).

[1]בירורי הלכה על הלכות בית הכנסת, הרב יוסף ליברמן, ראש ישיבות שומרי החומות ורב קהל סדיגורה, ירושלים, תשנ"ב.

[2]מאת רבי בנימין סלניק, תלמיד הרמ"א והמהרש"ל, וחברם של הסמ"ע ומהר"ם לובלין. חי ונפטר  בפולין בשנת ש"פ [בערך].

[3] רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, 'הנצי"ב מוולוז'ין', ראש ישיבת וולוז'ין ברוסיה, נפטר בשנת תרנ"ג בפולין.

[4]לפי סדר המשנה ברורה, מאת הרב שמחה בן ציון רבינוביץ, רבה של רמת שלמה, ירושלים תשס"ב.

[5]רבי יעקב יהושע (יושע) פלק, היה רב בברלין ומיץ ובפרנקפורט דמיין. נפטר בשנת תקט"ז באופנבך שבגרמניה.

[6]רבי יעקב ברייש, משנת תרצ"ד, לאחר שברח מהנאצים, שימש כרב הקהילה החרדית בציריך, עד פטירתו בשנת תשל"ז.

[7]רבי צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים, נפטר בשנת תש"כ.

[8]רבי משה בן יוסף טראני, נולד בסלוניקי ולאחר פטירת מרן הבית יוסף , נתמנה לרב הקהילה בצפת. נפטר בשנת ש"מ.

[9]רבי יחזקאל סגל לנדא, רבה של פראג, מחבר שו"ת נודע ביהודה וספר צל"ח על מסכתות הש"ס [נפטר בשנת תקנ"ג].

[10] רבי משה סופר, רבה של פרשבורג, נחשב 'אביה הרוחני' של יהדות הונגריה בעת החדשה, נפטר בשנת ת"ר.

[11]האדמו"ר רבי חיים הלברשטאם מצאנז [גליציה], נפטר בשנת תרל"ו.