המלאכות האסורות – מהתורה ומרבנן

א. בתורה נזכרו ארבע מלאכות האסורות בשנת השמיטה, זריעה זמירה קצירה ובצירה: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר, אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר".

במשנה הראשונה במסכת מועד קטן נאמר: "משקין בית השלחין [שדה שהצמחים שגדלו בה זקוקים להשקאה בוסף למי הגשמים] במועד ובשביעית". בגמרא (1) הקשו מדוע מותר להשקות את השדה בשמיטה. אביי תירץ, כי המשנה היא לדעת רבי הסובר שמצוות השביעית בזמן הזה הן מדרבנן, ובמקום הפסד הקילו רבנן, ולכך התירו להשקות שדה בית השלחין הזקוקה למים. ורבא תירץ, שאף ששביעית בזמן הזה מהתורה, אך לא כל המלאכות אסורות מהתורה, אלא רק אותן ארבע המלאכות שנזכרו בתורה במפורש: 'זריעה' 'זמירה' 'קצירה' ו'בצירה', והשקאה אסורה רק מדרבנן. למסקנת הגמרא, על אף שמהתורה הותרו שאר המלאכות, אף חז"ל גזרו על כל המלאכות שיאסרו בשביעית.

הרמב"ם (2א), פ"א ה"ב) פסק: "אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה ועל הבצירה".

עם זאת, על אף דבריו הנחרצים, כתב הערוך השולחן (2ב), כי דברי הגמרא והרמב"ם נאמרו רק לענין איסור לאו, שמדאורייתא הוא רק באותן ארבע מלאכות, אך לענין מצוות עשה, היא נוהגת בכל המלאכות, שהרי בתורה נאמר "ושבתה הארץ", ללא פירוט המלאכות, וכל העושה אחד מהמלאכות שבשדה ביטל עשה זה.

ב. איסור נטיעת אילנות

הרמב"ם (2א) פ"א ה"ד) כתב כי הנוטע אילנות "מכין אותו מכת מרדות מדבריהם". ונראה מדבריו כי למרות שהזריעה אסורה מהתורה, נטיעה מותרת מהתורה ואסורה רק מדרבנן. וראה במה שדן המנחת חינוך (2ג) בדבריו, ובמה שקשה היאך יתכן שזמירה הגורמת להצמחה אסורה מהתורה, בעוד שנטיעה עצמה של האילן מותרת.

גם החזון איש (2ד) הוכיח שנטיעה אסורה מדאורייתא, כי "נטיעה היא בכלל זמירה". וצריך לומר כי הרמב"ם שכתב שלוקים על נטיעה מדרבנן, סבר שמאחר ונטיעה לא כתובה במפורש בתורה אלא נלמדת מק"ו מזמירה, הרי זה בכלל "אין מזהירין מן הדין", ולכן אין לוקין על נטיעה על אף שאיסורה מהתורה. החזון איש הוסיף, שאפשר שגם הנוטע גרעיני פירות אינו נחשב כזורע אלא כנוטע.

בשו"ת מהרי"ט צהלון (2ה) ביאר מדוע נטיעה לא נאסרה מהתורה, משום שאיסורי התורה הם רק כאשר האדם נהנה ממלאכתו בשנת השמיטה. לפיכך דווקא זורע או זומר חייבים, כיון שתיכף הוא נהנה ממלאכתו. מה שאין כן הנוטע בשמיטה, שאינו נהנה ממעשיו רק עד שיגדל האילן, לאחר שנת השמיטה – לא אסרה התורה אלא חכמים.

• איסור נטיעת אילנות סרק – לדעת הסוברים שנטעיה נאסרה, יש לדון האם גם אילנות סרק נכללו באיסור זה.

בירושלמי (3א) מבואר כי לדעת רבן שמעון בן גמליאל "נוטעין אילנות סרק בשביעית". וביאר הר"ש סירילאו (3א) שכיון שאילנות סרק עומדים לעצים לשימוש לבנין וכדו', מותרת נטיעתו, כי מהתורה נאסרו בדברים העומדים למאכל בלבד, שהרי בתורה נאמר "שדך לא תזרע וכמרך לא תזמור", וזריעה היא רק בדברים העומדים למאכל. וכן מטעם שזריעה כתובה יחד עם זמירה, ומשמע שדובר באותו העניין – בזרעים העומדים לאכילה.

להלכה כתב הרמב"ם (3ב) "אין נוטעין בשביעית אפילו אילן סרק", שלא כדברי הירושלמי. בביאור טעמו שפסק שלא כדעת הירושלמי, כתבו הכסף משנה ומהר"י קורקוס, כי מלשון הירושלמי משמע שזו דעת רשב"ג, אך חכמים חולקים, ולדעתם אסור לנטוע בשמיטה אף אילנות סרק, ופסק הרמב"ם כדבריהם.

החזון איש (3ג) ביאר את מחלוקת רשב"ג וחכמים [בדרך שונה מכפי שהובא בשם הר"ש סיליראו]. לדעתו, רשב"ג סבר שאף שאסרה התורה לעבוד בשדה בשנה השביעית, זהו רק בגידולים שיש בהם קדושת שביעית, אך בגידולים שאינם קדושים בקדושת שביעית, אין בהם איסור מלאכה. והרי בגמרא מבואר שכל דבר שאינו עומד לאכילה אין בו קדושת שביעית, וכפי שנלמד מהפסוק 'לכם' – כל דבר שהנאתו וביעורו שווה [וראה בהרחבה בשיעור עולמות בנדון קדושת פירות שביעית].

מאידך ערוך השולחן (3ד) נקט כי הרמב"ם פסק כדעת רשב"ג בירושלמי (3א) שמותר לנטוע אילן סרק, אך סבר שההיתר הוא מדאורייתא בלבד, וחז"ל אסרו גם נטיעת אילן סרק, שמא יבוא מתוך כך לנטוע אילני פירות.

בשו"ת שבט הלוי (3ה), דחה את דברי הערוך השולחן, וביאר כי רשב"ג וחכמים נחלקו האם איסור עבודה תלוי בקדושת שביעית או לא. וכמו כן ציין כי איסור נטיעה הוא רק מדרבנן [כמבואר לעיל בדעת הרמב"ם]. וראה בספר שמיטה – הלכה ממקורה (4א), שכתב  כי המחלוקת האם מותר לנטוע אילני סרק או לא, תלויה במהות האיסור של התורה שלא לעבוד את האדמה בשנת השמיטה, האם כוונת ותכלית האיסור היא הימנעות מעצם עבודת האדמה, או שהאיסור הוא בהנאה מהאדמה בשנת השמיטה [ובמה שהביא שם את דברי הגרש"ז אויערבך בנדון קצירת סכך וערבות בשנת שמיטה].

לאור האמור לעיל הסיק בשו"ת ישועת משה (4ב) כי נאסרה נטיעה באילנות סרק, על אף שאין בהם קדושת שביעית. ומכיון שזמירה חמורה מנטיעה [כמבואר לעיל בענין נטיעה בדעת הרמב"ם] אף היא אסורה באילני סרק, לכן אסור לגזום עשבים ופרחי נוי, אף שאין בהם קדושת שביעית. אך בהמשך דבריו כתב להקל כאשר כוונתו אינה לצורך השבחת הגידול, אלא לצורך נוי או שלא יזיק, אך בתנאי שאכן יתלשם בצורה שלא תגרום לגידולם.

להלכה פסק בספר חוט שני (4ג) כי נטיעה באילני סרק אסורה מהתורה, ולכך אין ליטוע עצים אפילו לצורך קורות ורהיטים, וכן כל דבר שרוב בני האדם אינם מקיימים את האילן לצורך זה. כמו כן פסק שאין לנטוע גדר חי לצורך נוי, על אף שאינו ראוי למאכל בהמה.

היתר מלאכות בשביעית – משום הפסד

ג.  בדברי הגמרא (1) נתבאר, כי אחד הטעמים שבגינם התירו להשקות שדה בית השלחין בשביעית, הוא לשיטת רבי שסבור ששביעית בזמן הזה דרבנן, וברש"י ביאר  שכאשר יש הפסד התירו איסורים מדרבנן.

הרמב"ם הביא הלכה זה (5א) "מפני מה התירו כל אלו, שאם לא ישקה, תעשה הארץ מלחה, וימות כל עץ שבה". והוסיף כי הקילו בכך מכיון שמלאכות אלו אסורות רק מדרבנן "והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם, לא גזרו על אלו".

מהרי"ל דיסקין (5ב) הסתפק, האם ההיתר "במקום הפסד" נאמר גם על פירות של הפקר. והוכיח מדברי הגמרא שהתירו במקום הפסד פירות שביעית, והרי פירות שביעית הפקר הן, והאיך התירו. אך כתב כי בתורה נאמר שפירות שביעית יהיו ל"אביוני עמך", ואם כן פירות אלו נחשבים כאילו שייכים לכל עם ישראל.

אך בספר שבת הארץ (5ג) כתב שאין להתיר עבודה שהיא לצורך קיום הפירות כי "מה שהוא לצורך הפירות, הפקיעה תורה, ואפילו שהם נאבדים אסור לעשות עבודה בשבילם".

החזון איש (6א) הוכיח מדברי הרמב"ם שאכן ההיתר הוא רק אם "תעשה הארץ מלחה, וימות כל עץ שבה", אבל לא עבור הפירות. אך למעשה הסיק, כי ההיתר הוא גם עבור הפסד הפירות עצמם, ואין צריך להמתין להפסד העץ. אמנם במקום אחר, סייג החזון איש את דבריו (6ב) ונקט, שקודם כל עבודה יש לוודא שאכן ללא אותה עבודה יפסד העץ. כמו כן, כאשר ניתן למנוע את ההפסד על ידי מלאכה אחת, אין לעשות שתי מלאכות. וכן מחויב לעשות מה שיכול קודם שתכנס שנת שמיטה, על מנת להימנע ממלאכות בשנת השמיטה.

וראה במה שכתב בספר משפטי ארץ (6ג) שהיתר מניעת הפסד הפירות [לדעת החזון איש], הוא לאו דווקא בפירות, אלא גם בפרחי נוי, כגון שלא ימותו או כל הפסד ניכר. אך כאשר ההפסד יהיה רק לשנת השמיטה, ולאחריה ניתן יהיה לשקם את הפרחים, אין לעשות עבור כך מלאכות האסורות בשמיטה. אמנם יש שהקלו אף כשהנזק הוא לשנת שמיטה בלבד במקום שהקלקול גדול וניכר.

רבי חיים קנייבסקי, כתב בספרו דרך אמונה (6ד; ציון ההלכה קעט) כי "הפסד" נחשב רק דבר שהוא בגוף הפירות, אך אין לכוון את עונת ההבשלה לזמן שמחירי הפירות יקרים יותר, או למנוע פגם קטן שאינו משמעותי לגבי הפרי עצמו [ואף שהוא משמעותי ביחס למחיר הפרי]. ולכן אין לעטוף אתרוגים על מנת למנוע היזק בכשרותם.

היתר מלאכות בשביעית – 'לאוקמי'

ד. כאמור לעיל, בגמרא (1) הובא היתר נוסף לעבוד בשביעית – כאשר המלאכה אינה באה 'לאברוייה' [להברות, דהיינו להרווחה והשבחה], אלא 'לאוקמיה' [להעמיד, דהיינו לשמור על המצב הקיים]. וכפי שפסק הרמב"ם (7א) בנדון מלאכת "קשקוש" – "אם להברות את האילן אסור, ואם לסתום את הפצימין מותר".

בגדר היתר זה חלקו רבותינו הראשונים: רש"י (1) כתב שהטעם שמותר לאוקמיה הוא "דאית ביה משום פסידא", בדומה להיתר של 'הפסד'. אמנם בדברי הריטב"א (7ב) מתבאר היתר שונה, לפיו כאשר המלאכה אינה באה להשביח את האילן אלא לאוקמיה – היא אינה נחשבת כלל מלאכה האסורה.

ניתן לבאר את דברי הריטב"א על פי מה שכתב החזון איש (7ג), כי הטעם שהיתר 'לאוקמי' נאמר רק לענין איסור מלאכה בשביעית, ולא לענין איסור מלאכה בשבת, הוא מפני שגדר האיסור בשביעית הוא 'הצמיחה', היינו תוצאת מעשה המלאכה. אך לענין שבת, תכלית האיסור הוא טורח האדם במלאכה, ולכך אף מלאכה שהיא לאוקמי אילנא אסורה, כי סוף סוף האדם טרח בשבת.

בספר קרן אורה (7ד) הקשה כי לדברי רש"י שגדר ההיתר מדרבנן משום פסידא, אם כן למאן דאמר שכל המלאכות נאסרו מהתורה, היאך אפשר שהותרו משום פסידא, ובעל כרחך שיסבור כטעמו של הריטב"א.

בדברי הפוסקים נתבארו דינים נוספים התלויים בגדר ההיתר של מלאכות שהן בגדר 'לאוקמי':

• בספר דרך אמונה (7ה) מבואר כי במלאכה שיש בה גם 'לאברויי' וגם 'לאוקמי', הדין יהיה תלוי בטעמים הנ"ל.

• רבי שלמה זלמן אויערבך (8א) כתב שמסתבר שההיתר של 'לאוקמי' אילנא הוא רק במלאכות שאסורות מדרבנן, אך אותן מלאכות שאסורות מדאוריתא, יאסרו גם במקום של 'לאוקמי'. אך בהמשך דבריו הביא מדברי האחרונים שהתירו אף מלאכות דאוריתא, וכתב שהדבר לכאורה תלוי במחלוקת רש"י והריטב"א מהו גדר ההיתר.

• אלו מלאכות נחשבות 'לאוקמי' ואלו 'לאברויי' – במשנה במסכת שביעית (8ב) מובא: "כורכין את הנטיעות עד ראש השנה" אך בשנת שמיטה הדבר אסור. ופירש התפארת ישראל ש"כורכין", הכוונה לעוטפו להגן על האילן מחום וקור, וזהו בגדר 'לאברווי', ואסור בשמיטה מאחר והנזק של קור וחום הוא בטבע.

בספר חוט שני (8ג) הביא את דברי התפארת ישראל, ולאחר שהקשה על דבריו, ביאר שכל פעולה הנעשית להשביח את האילן נחשבת 'לאברויי', ופעולה הנעשית רק לשמר את כוחו הרגיל נחשב 'לאוקמי'. ובסיום דבריו כתב שלפי זה, מותר לכסות את האילן למניעת קור וחום.

ה. השקאה בשביעית

ראה בספר חוט שני (9א) נדונו עניינים שונים בדיני השקאה, ובתוך דבריו התיר להמשיך להשקות אף יותר מהצורך, כאשר ממשיכים את ההשקאה הראשונה שהותרה, והכל נעשה במעשה אחד. דין זה אינו מוסכם, וכפי שכתב רבי שרגא פייבל פרנק בקובץ כרם ציון (9ב) שלכאורה יש לאסור במקרה כזה, מאחר ואיסור שביעית, אינו מוטל רק על הגברא, אלא עניינו השדה תשבות [נדון זה נתבאר בהרחבה בשיעור עולמות – 'ושבתה הארץ'].

וראה שם פרטים נוספים בדיני השקאה על ידי ממטרות • השקאת דשא העשוי לנוי • השקאת עשבי בושם ועצי ערבה העומדים לקיום מצות ד' מינים.

ו. אינו מתכוון ופסיק רישא בהשקיית גינות בשביעית

בשו"ת מנחת אשר (10-11) דן בהרחבה בגדרי "מלאכה בלא כוונה" ו"פסיק רישא" במלאכות שביעית, בנדונים המעשיים הנוגעים בשאלות האם מותר לשפוך לתוך גינה או חצר את מי השטיפה דרך מרזב, או להפעיל מזגן שמימיו מטפטפים לתוך גינה או חצר.

ז. דיני השקאה בשביעית – הלכה למעשה

בספר ילקוט יוסף (12א) ובספר דיני שביעית (12ב) נתבארו עוד פרטים בדיני השקאת פירות שלא צמחו עדיין • השקאה באמצעות תכנית מחשב שהוכנה בערב שביעית.

 ח. דיני שביעית בגינות הבתים – הלכה למעשה

הדרכה כללית על אופן ההנהגה בגינות הביתיות ובדשא שצומח בחצר הבנין – ספר הליכות שביעית (13) בנדון גיזום גדר חיה • קטיפת פרחים ובשמים • איסוף פסולת מגינה • נטילת ידיים ושפיכת מי מזגן לגינה • זריקת גרעינים.