א. ידועים דברי חז"ל במדרש (1) בביאור המזמור שנהגו לומר החל מראש חודש אלול ועד הושענא רבה: "לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי (תהלים כז, א), רבנן פתרין קרא בראש השנה ויום הכיפורים, אורי – בראש השנה, וישעי – ביום הכיפורים". רבי איצל'ה בלאזר, רבה של העיר פטרבורג ברוסיה, מביא בספרו כוכבי אור (3) את תמיהת רבו, מרנא רבי ישראל מסלאנט, מחולל תנועת המוסר "למה לא צווה הקב"ה לעשות יום הכיפורים קודם, ואחר שטיהרו מעונותיהם, יעשו ראש השנה, ואז יוכלו לזכות ביום הדין לשנה טובה וברכה".
- על דברי חז"ל הנ"ל "אורי – בראש השנה", תמה הגר"ח פרידלנדר בספרו שפתי חיים (5) "הגדרת ראש השנה כיום המאיר עבורנו, טעונה הסבר: מהו האור שביום זה, וכי העומד למשפט זהו יום אור עבורו, והלא חושך לנגד עיניו, כיון שאינו יודע מה יעלה בדינו. ואכן, צריך ביאור מהו ה"אור" שטומן בחובו ראש השנה.
- כידוע, נכלל ראש השנה בעשרת ימי תשובה. ובוודאי יש חיוב עשיית תשובה גם ביום זה, וכדברי הרמב"ם (2 פ"ב ה"ו) "אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים היא יפה ביותר ומתקבלת מיד, שנאמר (ישעיה נה, ו) דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב". והנה המג"א (2) הביא מדברי הפוסקים, שאין להתוודות בראש השנה. ומעתה יש להבין מהו גדר ה"תשובה" בראש השנה, בפרט לאור האמור, שאסור להתוודות בשני הימים של ראש השנה, ובלא וידוי לכאורה יש חסרון בקיום מצות התשובה, כמבואר בדברי רבנו יונה בשערי תשובה (שער א, אות יט) שאין תשובה בפחות מג' העיקרים: חרטה, וידוי ועזיבת החטא, וצ"ע.
ב. ראש השנה נקרא בתורה "יום תרועה", על שם מצות תקיעת השופר ביום זה (ויקרא כג, כד). ואמרו חז"ל במסכת ראש השנה (1) "ואמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות. מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה בשופר". וביאר הריטב"א (2) שם) כי עניינה של תקיעת שופר הוא המלכת הקב"ה בעולם, משום שדרך ההמלכה במלכות בשר ודם היא בתקיעת שופר, ו"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא", ולכן גם את הקב"ה, ממליכים כביכול, באמצעות תקיעת השופר. וכן כתב רבנו בחיי בספרו כד הקמח (2) "ועוד במצוה זו [שופר] רמז למלכותו יתברך, שביום זה ברא העולם והיה מלך, כי אין מלך בלא עם, ודרך מלכי הארץ לתקוע בשופר בתחילת מלכותם, ועל כן צונו יתברך שנתקע בשופר ביום זה בתחילת מלכותו, ללמד כי מלך אלוקים על גוים אלוקים ישב על כסא קדשו" [וראה בדבריו טעמים נוספים למצות התקיעה בשופר בראש השנה].
ברם הרמב"ם כתב (2) פ"ג ה"ה) שעניינו של השופר בראש השנה, לעורר את הישֵנים מתרדמתם, ולומר להם "חזרו בתשובה וזכרו בוראכם". ולכאורה אין זה מתאים עם דבריהם של הריטב"א ורבנו בחיי. והקושיא מתעצמת, משום שהריטב"א עצמו כתב במקום אחר (2) ראש השנה לד, א) שעיקר הכוונה במצות השמיעה בשופר "כדי שיעור אדם לחזור בתשובה". ולכאורה נראה כי ב' עניינים אלו – המלכת הקב"ה על ידי שופר, וחזרה בתשובה באמצעות קול השופר המעורר את האדם לפשפש במעשיו, חלוקים הם במהותם, ואם כן דברי הריטב"א סותרים זה את זה, וצ"ע.
ג. ונראה בביאור הדברים – מהו ה"אור" שבראש השנה, ומהי עבודת ה"מלכויות" הנדרשת בראש השנה, בהקדם תירוצו של רבי ישראל מסלאנט המובא בספר כוכבי אור (3) שבאמצעות ראש השנה שבו דנים את האדם על דברים גשמיים – "דברים שיש לו בהם הרגש גדול", מוארת לאדם דרכו "כאשר יחם לבבם בבקשתם על בני חיי ומזוני – ואז אולי יוכל לצעוד הלאה גם ליום הכיפורים, שהוא עומד על דברים הנעלים – לרוחניות, לסליחת עוונות וכדומה". וזו כוונת המדרש אורי – בראש השנה, שעל ידו הקב"ה מאיר לנו לעלות מעלה להיוושע בכפרת העוונות ביום הכיפורים.
ובתוספת ביאור, שמעתי ממו"ר הגרש"ז ברוידא, ראש ישיבת חברון (ראה בספרינו עקבי דרך (6) אות ה ואילך), לבאר את דברי המדרש בהקדם השאלה המתעוררת מלימוד פסוקי התנ"ך, מהו הסדר הראוי לחזור בתשובה.
במקום אחד נאמר (ישעיה נה, ז) "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹקינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ". משמע שהסדר הוא עזיבת החטא ורק אחר כך החרטה והתשובה אל ה'. אך בפסוק אחר (משלי כח, יג) נאמר: "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם". ומפורש שהחרטה והוידוי שהם בכלל ה"מודה", קודמים ל"עוזב", דהיינו עזיבת החטא. וכתב רבנו יונה בשערי תשובה (3) ליישב את המקראות, ששונה דרך התשובה של החוטא בדרך מקרה, ממי ש"התייצב על דרך לא טובה". וזה האחרון צריך ראשית כל לעזוב את דרכו הרעה ולהתייצב על דרך טובה, כלשון הכתוב "יעזוב רשע דרכו", ורק אחר כך יתחרט ויעשה תשובה על חטאיו. כי מאחר וכל מציאותו בכיוון הלא נכון, מה יעזור לו אם יחזור בתשובה ללא שינוי דרכו, ואינו אלא כ"טובל ושרץ בידו".
ומכך עלינו ללמוד, שיסודה של התשובה להתייצב על הדרך הנכונה. ומעתה, בבואנו לעשות תשובה, עלינו לנהוג כדבריו של רבנו יונה ביחס למי שדרכו בחטא, שעליו ראשית כל, לעזוב את הדרך הקודמת כדי שיתייצב על הדרך הנכונה. ולפיכך, סדר התשובה של עשרת ימי תשובה הוא, ראשית כל "עזיבת החטא" ואחר כך "תשובה".
לאור זאת ביאר מו"ר הגרש"ז ברוידא את פשר דברי חז"ל "אורי – זה ראש השנה", כי "מהותו של ראש השנה הוא האור שמאיר דרכו של האדם ופותח עיניו לראות את הדרך ללכת בה, ולהאיר שילך בה נכוחה ויתייצב עליה. ואחר כך באה "ישעי", ישועת יום הכיפורים, לכפרתו וטהרתו של האדם על ידי התשובה בכל תנאיה, חרטה ווידוי, שעושה לאחר ה"אורי" של ראש השנה [וראה בשפתי חיים (5) כי ראש השנה הוא זמן המיוחד להארת כל השנה ע"י בקשת התיקון].
ד. ויש להוסיף בביאור ענין ה"אור" המביא את האדם לדרך הנכונה, על פי דברי רבנו בחיי בספרו חובות הלבבות (5), שהיסוד לקבלת מלכות הקב"ה ועבדותו הוא "הכניעה מלפניו יתברך". ועל פי זה ביאר רבי אהרן קוטלר, ראש ישיבת ליקווד (משנת רבי אהרן (4) את עבודת התשובה בראש השנה, בתשובה היוצאת מתוך המלכויות. כי "מלכויות" פירושו הכנעה בהכרה במלכות שמים, והכנעה בקבלת עול מלכות שמים, היא היסוד לעבודת האדם, כמבואר בחובות הלבבות. ומו"ר הגר"ד כהן, ראש ישיבת חברון, הוסיף במאמרי החכמה (9) אות ח) כי מדברים אלו מבואר היטב מדוע ראש השנה הוא ה"אור" המביא את האדם להתייצב בדרך הנכונה בעשיית התשובה, שכן עבודת המלכויות בהכנעה מלפניו יתברך, היא השורש והיסוד לחזרה בתשובה, ובאמצעותה מתייצבים על הדרך הראויה.
ומעתה מיושב שהגם שאסור להתוודות בשני הימים של ראש השנה, ובלא וידוי לכאורה יש חסרון בקיום מצות התשובה, ברם מדברי רבנו יונה למדנו, כי סדר התשובה למי שדרכו בחטא, הוא לעזוב את הדרך הקודמת כדי שיתייצב על הדרך הנכונה. ואם כן, ההתייצבות על דרך נכונה היא על ידי סדר המלכויות שהם השורש לתשובה.
ומוכרח איפוא, כי החלק הראשון הנצרך לעשיית התשובה למי שהתייצב על דרך לא טובה הוא בעבודת המלכויות בראש השנה, והיא גופא סדר התשובה הראוי והנכון לאדם זה בראש השנה.
ה. בעומק הדברים טמון יסוד נוסף במהותו של ראש השנה.
לדעת רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם, בראש השנה חטא אדם הראשון, והקב"ה דנו, ומאז גם בניו נדונים ביום זה, כדברי הר"ן במסכת ראש השנה (1). ובמאמרי החכמה (8) אות ב) הביא מדברי רבי יצחק אייזיק חבר, שבכל שנה ושנה, מתחדשת בראש השנה הארה של אור שהוא למעלה מסדר העולם הטבעי, והוא האור שבו פתח הקב"ה לאדם הראשון שערי תשובה. ובכל ראש השנה, מתגלה האור ההוא ומאיר בכל נשמה, לעורר את האדם לתשובה.
וביאר מו"ר הגר"ד, כי פירושה של "הארה" זו, הוא הסייעתא דשמיא שמעניק לנו הבורא ברוב חסדו, להאיר לנו את הדרך לשוב בתשובה ולזכות בדין בראש השנה [וראה בדברי הפלא יועץ (3) כי הארה זו משאירה רושם כל השנה].
ומעתה כל הדברים שנתבארו לעיל מצטרפים למהלך אחד, ויסודם בדברי חז"ל הקצרים "אורי – זה ראש השנה". ראש השנה הוא גילוי של הארה של אור שהוא למעלה מסדר העולם הטבעי, וזהו אורי – בראש השנה, שבראש השנה הקב"ה מגלה הארה זו, ומכוחה האדם יגיע לתשובה שלימה בעשי"ת ויום הכיפורים, כי האור ההוא מאיר בכל נשמה, ומעורר את האדם לתשובה ולהתדבק בבוראו, ולהגיע לישועה של יום הכיפורים, במחילה וכפרה.
ומיושבת תמיהתו של רבי ישראל מסלנט, מדוע לא הקדימו את יום הכיפורים לראש השנה, היות ורק מתוך הארת היום של ראש השנה, יש בכוחו של האדם להתעורר ולהתרומם לתשובה שלימה ביום הכיפורים.
ממוצא הדברים ביאר מו"ר הגר"ד (9) את מהות מצות התקיעה בשופר שיש בזה ב' עניינים: [א] המלכת הקב"ה על ידי שופר. [ב] חזרה בתשובה באמצעות קול השופר המעורר את האדם לפשפש במעשיו. ולאור המבואר "באמת הכל ענין אחד, כיון שהתשובה בראש השנה היא תשובה הבאה מתוך ההכרה בקבלת עול מלכותו, והשופר שיסודו המלכה, וכמבואר בדברי הראשונים, הוא גם השופר שיסודו בהתעוררות לתשובה, כדברי הרמב"ם בענינו של השופר, שההמלכה של ראש השנה היא המלכה שיש בה הכנעה וקבלת עול מלכות, שהיא יסוד התשובה וראשיתה.
ומתחברים קולות השופר המכניעים את האדם, לקולות השופר המבשרים את המלכת הקב"ה בעולם, כחלק מעבודת התשובה והסייעתא דשמיא הניתנת לאדם ממרומים בבואו למשפט בראש השנה.
