א. בשתי סוגיות בש"ס הובא האיסור למנות את ישראל:

במסכת ברכות (2) נלמד האיסור מהפסוק (1) "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם". ופרש"י: "שהמנין שולט בו עין הרע", ולכן אין לספור את ישראל, אלא אם כן הספירה נעשית באמצעות "דבר אחר", כגון מחצית השקל. ומובא בגמרא: "אמר ליה הקב"ה לדוד הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, דכתיב כי תשא את ראש בני ישראל וגו', מיד ויעמוד שטן על ישראל וכתיב ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל (שמואל ב (1) וכיון דמנינהו לא שקל מינייהו כופר". ומבואר כי דוד המלך טעה כאשר ספר את ישראל, ולא עשה זאת על ידי "נטילת כופר", כאמור בפרשת כי תשא.

במסכת יומא (2) מוזכר מנין הכהנים על ידי אצבעותיהם: "תנא הוציאו אצבעותיכם למנין". והקשו בגמרא: "ונימנינהו לדידהו", כלומר, מדוע לא סופרים את הכהנים עצמם אלא רק את אצבעותיהם. ותירצו: "מסייע ליה לרבי יצחק, דאמר רבי יצחק אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה". ואיסור זה נלמד מהפסוק האמור בדברי הנביאים (1) "וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים". ופרש"י: "צום לקחת כל אחד טלה מצאן המלך, ובאו למרחב, ונמנו הטלאים". ועוד אמרו בגמרא ביומא: "אמר רבי אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר (הושע ב, א) וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד. רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין, שנאמר (שם) לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר".

השאלות המתעוררות בלימוד סוגיות אלו, רבות הן, ומתוך ישובן יתבררו גדרי ופרטי האיסור לספור את ישראל.

[א] דברי הגמרא במסכת ברכות (2) שדוד המלך נכשל "בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו", מופלאים ביותר, וצ"ע במה טעה כאשר מנה את בני ישראל [ובשל כך נענשו בדֶבֶר].

[ב] קושיית המהרש"א (2) מדוע בסוגיא במסכת יומא למדו את האיסור למנות את ישראל מפסוק בנביא, ולא הביאו את הפסוק האמור בתורה בפרשת כי תשא [וכפי שהובא בסוגיא בברכות].

[ג] מדוע מוני המצוות לא הזכירו את האיסור למנות את ישראל.

[ד] במסכת יומא (2) מוזכר מנין הכהנים על ידי אצבעותיהם, וצ"ב מה יסוד ההיתר למנות באופן זה.

• • •

ב. בביאור טעותו של דוד המלך נאמרו בדברי הרמב"ן כמה מהלכים:

• בפרשת כי תשא (1) כתב הרמב"ן: "ומפני שלא נתפרש כאן אם היא מצות דורות, או לשעה למשה במדבר, טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים, והיה הנגף בהם, והתוודה עליו, ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי".
• בפרשת במדבר (1) ביאר הרמב"ן את טעותו של דוד המלך: "אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא, רק לשמח לבו שמלך על עם רב". והביא הרמב"ן סמך לדבריו מהמדרש "כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו. איזה זמן נמנו לצורך, בימי משה ובדגלים ובחלוק הארץ, שלא לצורך, בימי דוד". ומשמע מדבריו, שיש איסור למנות שלא לצורך גם כשהמנין נעשה על ידי דבר אחר [ולא ספירה ממש], ולכן הגם שדוד לא ספר את ישראל ממש, אך מכיון והמנין היה שלא לצורך, נענש [ועי' בשו"ת חתם סופר (3) במה שהוסיף ביאור בפרשת המרגלים על פי דברי הרמב"ן].
• עוד פירש הרמב"ן שם (1), כי דוד המלך טעה בכך שספר גם את בני י"ג שנה "כי הכתוב לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה ומעלה בשקלים, ומפני שזה איננו מפורש בכתוב טעה בו".
• מסיים הרמב"ן: "ועל דעת מדרש אגדה [כנראה כוונתו לדברי הגמרא בברכות (2)] שהיה שם מנין ממש, טעו כולם". ומשמע לפי זה, כי דוד לא מנאם על ידי דבר אחר [כפי שביאר קודם ע"פ דברי המדרש] אלא ספר אותם ממש, וזאת היתה טעותו. ויתכן איפוא לפי זה, כי גם מנין שלא לצורך מותר על ידי דבר אחר.

ועי' בשו"ת שרידי אש (6) שנקט עיקר כדברי הרמב"ן בפירושו הראשון בפרשת במדבר, שמנין שלא לצורך אסור אפילו אם נעשה על ידי דבר אחר. ברם יעו' בשבט הלוי (6) ח"א סימן לד) הביא שכן דעת הרד"ק בספר שמואל, אבל לפי הרמב"ן טעותו של דוד היתה שספר את ישראל שלא על ידי דבר אחר, ונראה מדבריו שנקט בדעת הרמב"ן שקבע לעיקר את תירוצו האחרון, והיינו שגם מנין שלא לצורך מותר על ידי דבר אחר.

• בשו"ת חתם סופר (3)-(4) ביאר באופן נוסף את טעותו של דוד המלך, שחשב כי במנין לצורך צריך שקלים, אבל במנין שלא לצורך אינו צריך שקלים, עי' בדבריו.

ג. על קושיית המהרש"א מדוע בסוגיא במסכת יומא למדו את האיסור למנות את ישראל מפסוק בנביא, ולא הביאו את הפסוק האמור בתורה בפרשת כי תשא, תירץ המהרש"א (2) שמדברי הכתוב בתורה ניתן להבין כי הצורך בשקלים נועד לכפרה כדי למנוע מגיפה, אבל שיש איסור במנין לא נתפרש בתורה, ולכן הביאו מהפסוקים האמורים בדברי הנביאים שיש איסור למנות את ישראל. ברם תירוצו תמוה, כפי שהקשה בספר עיון יעקב [הובא במנחת אשר (4) אות ב] שהרי בגמרא בברכות למדו במפורש מהפסוקים בפרשת כי תשא איסור למנות את ישראל.

ותירץ בעיון יעקב, שבמסכת יומא נתחדשה הלכה שאסור למנות את ישראל גם במקום מצוה אלא ע"י דבר אחר.

והחיד"א [הובא במנחת אשר (5) שם] תירץ, שמהאמור בפרשת כי תשא היה משמע שרק במנין כל העם יש חשש נגף, משא"כ בספירת מקצת העם. ולכן הוצרכו ללמוד בסוגיא ביומא מדברי הנביא, שגם במנין מקצת מהעם יש איסור [ואף שאין בזה חשש מגיפה]. וכן הביא הגר"ח קנייבסקי בספרו נחל איתן [(2) על דיני עגלה ערופה] לתרץ את קושיית המהרש"א "דלזה הוצרכו ללמוד מקרא דויפקדם בטלאים, דגם כשמנה מקצתם, אע"ג שאין בזה נגף ואיסור תורה, מ"מ אסור למנות שלא ע"י דבר אחר" [ועי' בציץ אליעזר (8) במה שהביא דין זה בשם הרא"ם, ובמש"כ בזה].

ד. להלכה, הוזכר האיסור למנות את ישראל בדברי הרמב"ם (3) בהלכות תמידין ומוספין. ובמג"א (3) שכתב: "אסור למנות ישראל, אפילו אינו מכוון למנות רק להטיל גורל, אפילו לדבר מצוה, אלא מוציאים אצבעותיהם ומונים אצבעותיהם". וכן הובא בקיצור שלחן ערוך (3) "צריכים להיזהר שלא למנות את האנשים לגולגלותם לידע אם יש מנין, כי אסור למנות את ישראל לגולגלותם אפילו לדבר מצוה. ונוהגים למנות באמירת הפסוק הושיעה את עמך וגו' שיש בו עשר תיבות" [וראה במנחת אשר (5) וביביע אומר (7) שהביא מקור למנהג זה מדברי רש"י, ובמש"כ בענין זה].

ומבואר בכף החיים שאין איסור למנות במחשבה ברם בציץ אליעזר (8) אות לט) הביא שיש האוסרים אף באופן זה.

ובנדון ספירה בכתב, בשו"ת כתב סופר הביא בשם אביו החתם סופר (3) ראה במצויין בהערת השוליים) שיש איסור, כי מלשון הכתוב "וְלֹא יִסָּפֵר", משמע שהאיסור הוא אפילו בכתב [עי' היטב בדבריו]. אמנם בדברי הרלב"ג [הובא ביביע אומר (7) ובשבט הלוי (6) ח"ו סימן כ] מפורש שאין איסור בספירה בכתב. וכתב בשבט הלוי על דברי הרלב"ג: "פשיטא שאין זה יסוד בהלכה כנגד המפורש בחתם סופר להלכה, כיון שפסק למעשה". ברם ביביע אומר (7) כתב שגם רבי ישראל משקלוב פסק כדעת הרלב"ג, שאין איסור בספירה בכתב.

והנה בעיקר גדר האיסור למנות את ישראל יש לחקור: האם מעשה המנין נאסר, או שתוצאת המנין נאסרה.

ועי' במנחת אשר (5) שהביא כמה נפק"מ בדבר. ובשבט הלוי (6) ח"ו סימן כ) נקט שגם השאלה האם מותר למנות בכתב, תלויה בחקירה זו. ולדעת החתם סופר שיש איסור מנין בכתב "שמע מינה דפשיטא ליה דהאיסור לעמוד על המנין [תוצאה] וכמשמעות לשון הכתוב "וְלֹא יִסָּפֵר", שהאיסור הוא בתוצאת המנין.

• • •

ה. השתתפות במפקד אוכלוסין הנערך במדינת ישראל

ממוצא הדברים שנתבארו לעיל דנו הפוסקים בשאלה זו, והעלו צדדים לכאן ולכאן ועוד סברות נוספות:

• מנין לצורך ע"י דבר אחר – בשרידי אש (6) נקט על סמך דברי הרמב"ן, שזוהי סיבה להיתר, כי לדעתו מפקד אוכלוסין נחשב "צורך", וכן דעת הגר"ע יוסף (7). וסברא זו מוזכרת גם במנחת אשר (5) אות ד). אולם בשבט הלוי (6) ח"ו סימן כ) ובתשובות והנהגות (9) פקפקו בכך.
• מנין בכתב – כאמור לעיל, בשו"ת יביע אומר (7) צירף את דעת המתירים ספירה בכתב לנדון זה, אך בשבט הלוי (6) ח"ו סימן כ) נקט להלכה כדעת החתם סופר שגם ספירה בכתב נאסרה.
• מנין שנכלל בו מי שאינו יהודי – בשבט הלוי (6) ח"ט סימן לה) כתב "במפקד זה ברור ואמת שאין מונין בני דת אלא המספר הכללי של התושבים במדינה, בין גויים ובין ישראלים, וכבר גילו לנו גדולי הדור שלפנינו שאין זה בכלל האיסור למנות את ישראל". אמנם בציץ אליעזר (8) פקפק בהיתר זה, וכן נקט בתשובות והנהגות (9) שאדרבה, מנין שכזה גרע, עי"ש ובמה שהוסיף עוד טעמים להימנע מהשתתפות במפקד וכהוראת בד"ץ העדה החרדית בירושלים.
• מנין שתוצאותיו ידועות בערך והוא נעשה ליתר דיוק – ביביע אומר (7) הסתמך על סברא זו המובאת בכלי יקר.

סיכום דיני האיסור לספור את ישראל ונדון מפקד אוכלוסין – ציץ אליעזר (9) בסוף התשובה), ובפסקי תשובות (9).