מסחר במזון לא כשר
א. במסכת שביעית (1) מבואר האיסור לסחור במזון שאינו כשר: "אין עושים סחורה בפירות שביעית, ולא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים", ונחלקו הראשונים האם זהו איסור מהתורה או מדרבנן.
והנה בסוגיית הגמרא במסכת פסחים (1) הסתפקו האם כל המאכלים שאסורים באכילה אסורים גם בהנאה, ומבואר בסוגיא כי לכתחילה גם איסורי אכילה אסורים בהנאה, כפי שנלמד מהפסוק "וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ – בהוייתן יהו", ורק אם "נזדמנו" לו למוכרם, רשאי. ודין זה נפסק להלכה בשו"ע (2) יו"ד סימן קיז).
ומבואר בדברי התוספות (1) ד"ה אמר קרא) שהאיסור מהתורה. וכן נקט הרא"ש (1) "למכרו לנכרים אף מדאורייתא אסור, כדתנן אין עושין סחורה בנבילות וטריפות, ובפרק כל שעה דריש מקרא דכתיב טמאים יהיו בהוייתן יהו".
אולם בתרומת הדשן (2) הביא בשם גליון התוספות בפסחים, כי האיסור מדרבנן והפסוק "אסמכתא" בעלמא.
וכן נראה מדברי הרשב"א (2) שהאיסור לסחור במאכלים אסורים הוא גזירה מדרבנן, הנובעת מהחשש שמא כתוצאה מהמסחר במאכלים העומדים לאכילה, יבוא לאוכלם [ולכן אין איסור לסחור בבשר בעלי חיים שאינם עומדים לאכילה אלא למלאכה, כגון חמור וגמל, היות ואין חשש שמא יבוא לאכול מהם. ועי' בט"ז (2) ס"ק א) שתמה על דברי הרשב"א מהגמרא בפסחים שמפורש כי האיסור מהתורה, ובמה שתירץ].
ואילו הש"ך (2) ס"ק ב) הביא את דברי הרשב"א, ותמה: "לשמא יבוא לאכול לא חיישינן, דאטו ברשיעי עסקינן דלא מזדהרי למיכל איסורא". ולכן פירש הש"ך טעם אחר מדוע אסור מדרבנן לסחור במאכלים אסורים, משום "מראית עין" שהרואה יסיק מההיתר לסחור במאכלים האסורים שמותר לאוכלם. ולכן לדעת הש"ך אין איסור במסחר שלא למטרת אכילה [גם בדברים העומדים לאכילה, אשר לדעת הרשב"א אסור], היות ואין חשש שיבוא להתיר את אכילתם.
ב. נפקא מינא בין טעמו של הרשב"א שהאיסור משום גזירה מדרבנן מחשש שמא כתוצאה מהמסחר במאכלים העומדים לאכילה, יבוא לאוכלם, לבין טעמו של הש"ך שהאיסור משום "מראית עין":
- מסחר בבשר בעלי חיים שאינם עומדים לאכילה אלא למלאכה – לדעת הרשב"א, אין בזה איסור, היות ואין חשש שמא יבוא לאכול מהם. אולם לפי הש"ך אסור לסחור גם בבשר בעלי חיים שאינם עומדים לאכילה, מחשש שהרואה יסיק מההיתר לסחור במאכלים האסורים שמותר לאוכלם.
- במסחר שלא למטרת אכילה – לדעת הרשב"א המסחר אסור, כי החשש שמא יבוא לאכול מהם קיים אפילו שהמסחר לא נועד למטרת אכילה. אולם לדעת הש"ך אין איסור במסחר שלא למטרת אכילה, כי אין חשש שיבוא להתיר את אכילתם. ואמנם בתוספות בפסחים (1) ובבא קמא (1) מבואר שאין איסור לסחור בבעלי חיים שדרך לאוכלם, אם המסחר לא נועד למטרות אכילה [כגון מסחר בחזיר כדי להשתמש בשומנו למשיחת עור]. ויתכן כי סברו כדעת הש"ך שאיסור המסחר משום "מראית עין" ולכן כאשר אינו מוכר לאכילה אין גזירת הרואים, ומותר למכור.
- חיוב תוכחה בסוחרים במאכלים אסורים – הרמ"א (או"ח סי' תרח סע' ב) פסק: "בכל דבר איסור אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין, ודווקא שאינו מפורש בתורה, אע"פ שהוא דאורייתא. אבל אם מפורש בתורה מוחין בידם". ולכן לשיטת התוספות והרא"ש שהאיסור לסחור במאכלים אסורים מפורש בתורה [בלשון הכתוב "יִהְיוּ – בהוייתן יהו"], יש חיוב למחות ולהוכיח סוחרים במאכלים אסורים, וכפי שכתב בערוך השלחן (5) סע' כח).
ברם לדעת הרשב"א והש"ך שהאיסור לסחור במאכלים אסורים הוא מדרבנן, אין כלל חיוב למחות בידם. ואכן הגר"ע יוסף בהשלמתו לספר כף החיים (9) אות נד) כתב על דברי ערוך השלחן: "אבל לענ"ד גם זה אינו הואיל ובמחלוקת היא שנויה, ולהרבה פוסקים אסמכתא בעלמא, הוא אכתי אמרינן בהו מוטב שיהיו שוגגין ולא חשיב מפורש בתורה" [עם זאת לדינא כתב הגר"ע יוסף: "ומכל מקום נראה שיש למחות בידם מטעם אחר שכתב המגן אברהם (סי' תרח סק"ב) בשם סמ"ק שבעבירה שבגלוי יש למחות משום חילול ה' ח"ו"].
להלכה: הנודע ביהודה (4) דן בהרחבה בסוגיא זו, וכתב בסיכום דבריו: "והנה העליתי דהסכמת כל הראשונים שהוא [איסור מסחר במאכלים האסורים מהתורה] רק מדברי סופרים, ממילא יש לנטות להקל באיזה סברא שאפשר". אולם בשו"ת חתם סופר (4) כתב: "עיין ברמב"ם ומשנה למלך, וכמעט כל הראשונים והאחרונים החליטוהו לאיסור דאורייתא זולת תרומת הדשן סימן ר'". וכדבריו נקטו רוב הפוסקים כמובא בשו"ת תשובות והנהגות (6) "הנה רוב הפוסקים הסכימו שאיסור סחורה בדברים האסורים הוא מן התורה, ודלא כנודע ביהודה".
- בהמשך דברי המשנה בשביעית (1) מובא: "צָדֵי חַיָּה עוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם מִינִים טְמֵאִין, מֻתָּרִים לְמָכְרָן", וכן נפסק בשו"ע (3) "נזדמנו לצייד חיה ועוף ודגים טמאים, וכן מי שנזדמנה לו נבלה וטריפה בביתו, מותר למכרם ובלבד שלא יתכוון לכך", וצ"ב מה נכלל בגדר "נזדמנו" מאכלים אסורים, שאין בהם איסור מכירה.
- עוד פסק השו"ע בהמשך דבריו: "וכל דבר שאין איסורו אלא מדבריהם מותר לעשות בו סחורה".
- • •
ממוצא הדברים דנו הפוסקים להלכה ולמעשה בנדונים הבאים:
מכירת מוצרי מזון שאינם כשרים בחנויות ומרכולים
ג. כאמור לעיל, בשו"ע נפסק (3) כי צייד שב"דרך אגב" עלו במצודתו גם דגים האסורים באכילה, רשאי למוכרם ביחד עם הדגים המותרים. ומכאן "לימד זכות" בערוך השלחן (5) סע' כז) מדין "נזדמנו" לצייד חיה ועוף טמאים, על "בעלי חנויות ומרתפים, שמחזיקים אצלם למכירה בתוך שארי דברים גם קרבי דגים טמאים, כיון דעיקר העסק הוא בשביל שארי מאכלים ומשקים המותרים, ואת זה מוכרחים להחזיק גם כן, דאם לא כן יגיע להם הפסד בפרנסתם מהדורשים מאכל זה, ואם לא יהיה להם מאכל זה יפסידו הפדיון משארי דברים". וכדבריו פסק רבי אהרן וואלקין [אב"ד פינסק] בשו"ת זקן אהרון (5) ועי"ש בחידושו הגדול שאיסור סחורה במאכלים אסורים נאמר רק כאשר המסחר נועד למטרות רווח, ולא נאמר על "חנווני" הנאלץ למכור רק כדי להתפרנס ולפרוע את המיסים.
אולם האגרות משה (6) יו"ד ח"ב סימן לח) דחה את השוואה בין דין "נזדמנו לצייד חיה ועוף ודגים טמאים", לנדון מכירת מוצרי מזון שאינם כשרים בחנויות, ולדעתו אין לדמות מכירה קבועה של מאכלים שאינם כשרים לחיה ועוף טמאים שנזדמנו באקראי למצודתו של הצייד. וכמו כן, הסיבה של "הפסד הפרנסה" לא מהווה לדעתו טעם היתר. ולפיכך נקט להלכה שאין לעסוק במכירת מאכלים שאינם כשרים בחנות. וכן דעת הגר"ע יוסף בהשלמות לספר כף החיים (9) אות סז) "בעלי חנויות מכולת שמחזיקים אצלם גם דגים טמאים וכיוצא בזה למכרן לעכו"ם, נראה שאין כל מקום להתיר להם, ולא דמי כהאי גונא לנזדמנו לו דגים טמאים וטהורים ביחד, שהרי הדברים האסורים נמכרים לבדם גם כן" [וראה במש"כ בשו"ת בית אבי (7) יו"ד סימן קג אות יא) "ויש לומר דכידוע מצב הפרנסה בימים ההם לאחינו בית ישראל היה קשה מאד, וגם דוחק המסים, לכן מצא הגאון הנ"ל [ערוך השלחן] לנחוץ ללמד זכות עליהם"].
מסחר ללא מגע עם האוכל [מכירת מאכלים באריזות סגורות • שיווק ותיווך מאכלים אסורים]
ד. לדעתו של הרשב"א שהאיסור לסחור במאכלים אסורים הוא גזירה מדרבנן מחשש שמא כתוצאה מהמסחר במאכלים העומדים לאכילה, יבוא לאוכלם – לכאורה יש לחלק בין מכירת מאכלים הנמצאים בתפזורת, והלקוחות נוטלים אותם לשקיות או קופסאות, לבין מכירת מוצרי מזון סגורים באריזות או בקרטונים, ללא אפשרות פתיחה וטעימה בחנות, שאין בהם חשש שמא יבוא לאכול את המאכלים האסורים הסגורים באריזות. וראה ברץ כצבי (11) אות ה) שהביא כן משו"ת משנה הלכות (ח"ד סימן קו).
ומהר"ם חלאווה (פסחים כג, א; הובא ברץ כצבי 11) אות ו) חידש כי "להשתכר בסרסוריא או בשכירות בהמה להוליך וכיוצא בו, מותר אפילו באיסורי תורה". כלומר, האיסור לסחור במזון אסור באכילה הוא רק כאשר היהודי מוכר מוצרים שלו לנכרי, ולא כשהמוצרים אינם שלו והוא רק "סרסור" – מתווך בין הבעלים הנכרי ללקוח הנכרי.
וכדבריו פסק להלכה בערוך השלחן (5) אות כח) "ולהיות סרסור בעסק מכירת טמאים אפשר להתיר, כיון שהוא אינו קונה ואינו מוכר, ואינם איסורי הנאה שיהא אסור להשתכר בהם".
אולם לדעת החתם סופר (4) "סרסרות" אינה סיבה להתיר אלא אם כן היהודי אינו בא במגע עם המאכלים, העוברים ישירות מהמוכר לקונה הנכרי, ובמקום שיש הפסד מרובה. וכן הובא בכף החיים (9) אות עג) "להיות סרסור בדברים האסורים ואינו נוגע בהם ורק בדיבורו ובעקימת שפתיו הוי מעשה המכירה, יש להתיר לכולי עלמא".
וכן נקט להלכה בשו"ת בית אבי (7) סימן קג אות יא) להתיר לעבוד כ"שליח או סוכן אצל פירמה אחת של כל מיני מאכל ומשקה כשרות ונבילות וטריפות, ועל הסוכן לספק הכל, ואפילו קדלי דחזירי. והוא אינו רואה שום דבר, שמספק רק מסחרו הוא ע"י הטלפון או לדבר ישר למוכרים, אבל בלי ראות שום סחורה", היות "ואין הלוקח רואה הסחורה, רק הכל נסדר על ידי הטלפון. ואפילו אם המסחר נעשה במשרד, גם כן אין שם שום סחורה וליכא למיחש שיאכל ויטעם".
עבודה במפעל שמיוצרים בו מאכלים אסורים
ה. האגרות משה (5) יו"ד ח"א סימן נא) התיר לעגלון "להוליך בשר חזיר, כיון שאין לו חלק בגוף האיסור", וכן הביא ברץ כצבי (12) את ז) מדברי שו"ת יד שלום (סימן יב) שהתיר להיות שליח המוביל אוכל לא כשר מהמפעל לבית הלקוח באריזות סגורות. וכן נקט לדינא בשו"ת בית אבי (7) יו"ד סימן קד) להתיר למי שפרנסתו דחוקה לעבוד כמפקח במפעל לאריזת נבלות וטריפות. ובביאור ההבדל בין הסוחר לבין הפועל, הביא ברץ כצבי [שם] את מש"כ בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סימן קג) על פי דברי השו"ע (3) שהתיר מסחר "מזדמן" במאכלים אסורים על ידי צייד שבאופן אקראי נזדמנו למצודתו חיה ועוף ודגים טמאים, כמובא לעיל. ועל פי זה יש לומר כי פועל שכיר העובד בבית מסחר במאכלות אסורים נחשב כצייד הרשאי למכור את בעלי החיים הטמאים שנזדמנו למצודתו באקראי, היות והפועל אינו "קבוע" במלאכתו, שהרי בעל הבית יכול לפטרו בכל רגע.
רכישת מניות בחברה בע"מ הסוחרת במאכלים אסורים
ו. ברץ כצבי (12) אות ח) הביא מדברי הפוסקים בנדון מעמדה ההלכתי של "חברה בע"מ" [ראה על כך בהרחבה בשיעור עולמות רפ"ז] – ועל פי הגישה שהגדרת חברה בע"מ היא "אישיות משפטית מחודשת", נמצא שאין איסור בקניית מניות של חברה בע"מ העוסקת במסחר במאכלים אסורים, כפי שחידש בשו"ת תשובות והנהגות (6) בנדון "לקנות בבורסה מניות מפירמא [חברה] של סוחרי מזון שמתעסקים גם במכירת טריפה", כי "שורש האיסור לסחור במאכלים אסורים הוא כשקונה על מנת למכור, אבל במניות שאני שאין לו בעלות ממש רק מרוויחים בכספו".
ומשום כך "בחברה בע"מ וקנה מניות בבורסה לא נחשב שיש לו שליטה בגוף הדברים האסורים, ולא הוה כאלו הוא מכר ולא נמכרו עבורו, רק הותנה לתת לו הרווחים. וכהאי גוונא נראה ברור שאין איסור סחורה בדברים האסורים, שלא נקרא הוא סוחר כלל כשלא נקראת על שמו ולא קשור לניהול העסק כלל".
"מכירת" בית מסחר למאכלים אסורים לנכרי • שותפות עם נכרי במסחר במאכלים אסורים
ז. בהשלמות לכף החיים (9) אות נו) הביא את דברי הפוסקים האוסרים "מכירת" סחורה של איסור לנכרי, ואת דברי שו"ת התעוררות תשובה שהתיר בעיר שהיה שכיח למצוא טריפות באווזות, שהיהודי יעשה "שטר מכירה" שהנכרי יקנה את האווז הטריפה, והכריע: "יש להתחשב עם הסברא של הפוסקים דס"ל דאיסור זה [של סחורה במאכלים אסורים] הוי מדרבנן, אם כן הוי ליה כספק ספיקא לקולא. ויש לומר ועל כל פנים בהערמה גלויה לכל יש להחמיר, והדבר מסור לפי ראות עיני המורה הרואה לראות איזה דרך ישכון אור".
וברץ כצבי (13) אות י) הביא את דברי הגליון מהרש"א על השו"ע (סי' קיז סע' א) שכתב בשם שו"ת דבר שמואל לאסור לעשות שותפות עם נכרי במסחר במאכלים אסורים. אולם יש פוסקים שהתירו לסחור במאכלים אסורים על ידי הסכמי שותפות עם נכרים, יעו"ש בדבריהם. וראה בדברי הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (8) שהתיר שותפות עם חברת "הילטון" בניהול בית מלון "באופן שהחברה תנהל את המלון בצורה בלעדית, ללא זכות לישראל בעל המלון להתערב בניהול המלון כלל, והישראל ובעלי החברה של המלונות שותפים בכל הרווחים או בהפסדים". ולאחר שדן בהרחבה במחלוקת הפוסקים האם איסור סחורה במאכלים אסורים מהתורה או מדרבנן, כתב שמאחר ואין לבעל המלון גישה לדברים האסורים שנעשים על ידי החברה לצורך האורחים הנכרים, וגם אין לו שום קנין במאכלים האסורים, ואינו נוטל ברווחים אלא עבור מה שהעמיד את המלון לרשותם, אין בזה שום איסור כלל".
וראה במה שהביא ברץ כצבי [שם] כי הנוהג המצוי והמקובל בארה"ב על פי מורי הוראה, להשכיר את המקום לנכרי, בדרך כלל לאחד העובדים במקום, ובהסכם כתוב וחתום בשטר לפיו העובד משלם שכירות, ובתמורה מקבל את שכרו מהרווחים [הסכם המועיל גם להתיר עשיית מלאכות בבית האבות בשבת וביום טוב, ואיסור חמץ בפסח].
בעלות ועבודה בחברה המספקת מזון לא כשר לבתי חולין ובתי אבות
ח. על פי הדברים שנתבארו לעיל ראה במה שדן ברץ כצבי (13) אות יא) בשאלה, האם מותר למכור או לשווק מזון שאינו כשר לבתי חולים ובתי אבות, והאם מותר לעבוד בבתי עסק או חברות העוסקות במסחר מסוג זה. והביא את דברי האגרות משה (5) או"ח ח"ב סימן סה) שאין כל אפשרות להחזיק בית עסק המתפרנס בקביעות מסחורה במאכלים אסורים. ומשמע מסתימת דבריו, שהאיסור כולל גם מכירת הנבלות והטריפות באריזות סגורות, שאין חשש שיבוא לאוכלם. ועי' במה שכתב ברץ כצבי לדון בדבריו על פי המבואר לעיל.
