א. סוגיית הש"ס והפוסקים

בגמרא בחולין (1) נחלקו תנאים בדין הנאה מדברים שנעשו בשבת.

דעת רבי מאיר: בשוגג, מותר אפילו בו ביום גם לו. במזיד אסור בו ביום גם לאחרים ולמוצ"ש מותר.

דעת רבי יהודה: בשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולמוצ"ש מותר. במזיד אסור לו עולמית ולאחרים מותר במוצ"ש.

דעת רבי יוחנן הסנדלר: בשוגג אסור לו עולמית, ולאחרים מותר במוצ"ש. במזיד אסור עולמית גם לאחרים.

ובסיכום הדעת קבע התוספות בחוין (סוף ד"ה המבשל) שדין "מזיד" של רבי מאיר הוא כ"שוגג" של רבי יהודה, ו"מזיד" של רבי יהודה כשוגג של רבי יוחנן הסנדלר. [ראה טבלה (1) לסיכום השיטות].

הכרעת הפוסקים להלכה: בטור (2) פסק כדעות הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, שהלכה כרבי יהודה, כי רב דרש ברבים כרבי יהודה משום עמי הארץ, ובזמנינו זה נחשב שמצויים עמי הארץ. ברם דעת התוספות בחולין ((1); ד"ה מורי) לפסוק להלכה כרבי מאיר, וכן פסק בספר התרומה.

מה שנאסר בו ביום ולמוצ"ש מותר [מזיד לפי רבי מאיר ושוגג לפי רבי יהודה]: לדעת רש"י בחולין אסור במוצאי שבת עד "בכדי שיעשו". אך  לפי תוספות בחולין (ד"ה מורי) מותר מיד, כי הדין "בכדי שיעשו" הוא רק באמירה לעכו"ם [הסוגיה בביצה כד, ב עכו"ם שהביא דורונות לישראל שצריך להמתין בכדי שיעשו] בגלל שמתוך שקל בעיניו יבוא לעשות פעם אחרת, אבל בדבר שעושה ישראל בידים אין לחשוש שאם יתיר מיד יבוא לעשותו בידים [ולהלן יבוארו עוד סברות בזה].

בשו"ע (3) הכריע להלכה כדעת רבי יהודה, וכן פסק שאין צריך להמתין בכדי שיעשו. דהיינו, בשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים ולמוצ"ש מותר מיד. ובמזיד אסור לו עולמית ולאחרים מותר במוצ"ש מיד.

ובמשנה ברורה ((4); ס"ק ז) הביא את דעת הגר"א שהכריע כרבי מאיר, שבשוגג מותר גם לו מיד.

ופסק המשנ"ב שבמקום הצורך יש לסמוך על זה בבישול בשוגג, שמותר מיד [לדוגמה: אם בשעת שמחה, קידוש וכד' חיממו אוכל על הפלטה בטעות [שוגג] הרי זה מקום צורך ומותר ליהנות מיד].

ב. גדר "מקום צורך"

בשו"ע (5) נפסק שאין למחות ביד המקילין לומר לגוי להביא שכר או שאר דברים דרך כרמלית או בלא עירוב, כאשר זהו  לצורך שבת או בשעת הדחק. ובמשנ"ב (ס"ק סב) כתב שאין להקל אלא בשכר וכיו"ב מהדברים הצריכים לשבת שאי אפשר להיות בשבת בלעדם אלא בדוחק קצת. אבל דברים שאין צורך כל כך, כגון פירות וכיו"ב אין להקל ואפילו אם הוא רוצה להתענג בהם לכבוד שבת.

ובספר מאור השבת (5) הביא מחלוקת פוסקי דורינו האם אכילת טשולנט כשיש לו אוכל אחר, נחשבת כ"מקום צורך", שאם חיממו אותו בשבת בשוגג יש להקל ליהנות ממנו בשבת כהכרעת המשנה ברורה. ועי' בדברי הגר"ח קנייבסקי המובא שם, שאמר כי לא שייך לתת בזה הגדרות, אלא הכל לפי הענין ולפי השואל ולפי מצבו. [ועוד הביא שם שהרגיל בפירות לצורך דיאטה, הוא בכל "מקום צורך"].

ג. מדוע במעשה שבת של יהודי אין צריך להמתין בכדי שיעשו ואילו במעשה של עכו"ם ימתין [ג' סברות]

[א] הט"ז (3) כתב  כי באמירה לעכו"ם קל בעיניו ויבוא לעשות פעם אחרת, מה שאין כן מעשה שעושה הישראל בידים אין לחשוש שיבוא לעשות פעם אחרת.

[ב] במג"א (ס"ק א) הביא (3) את דברי התוס' בחולין שבמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן. כלומר, אמירה לעכו"ם הי דבר מצוי, לכן גזרו בו שימתין "בכדי שיעשו", אולם מעשה שבת לא שכיח ולכן לא גזרו בו להמתין בכדי שיעשו.

[ג] עוד כתב המג"א (סוף ס"ק ב) שבעכו"ם חוששים שיבוא לומר לו בפעם אחרת שיעשה עבורו המלאכה, אבל בישראל גם אם יאמר לו, הישראל לא ישמע לו "דאין אדם חוטא ולא לו".

נפקא מינה בג' סברות אלו – במעשה שבת של חרש שוטה וקטן ומומר

הביאור הלכה (6) פסק שחרש שוטה וקטן שמילאו מים [מבור שהוא רה"י לרה"ר] לצורך ישראל, אסור במוצאי שבת עד בכדי שיעשו כמו בגוי. ובביאור הדברים כתב הפמ"ג, שהדין נובע מג' הסברות הנ"ל:

סברא ב – מעשה שבת של יהודי לא שכיח ולכן לא גזרו בכדי שיעשו, אך בחש"ו ובמומר כן נחשב כשכיח שיעשו, וכן גזרו.

סברא ג – שישראל לא ישמע לו, לא שייכת בחש"ו שאין להם דעת, וגם לא במומר, שהרי ודאי ישמע לו כי אינו נרתע מלחלל שבת רח"ל.

סברא א – הסתפק הפמ"ג, שמא דווקא אמירה לעכו"ם קלה בעיניו, אך באמירה למומר הרי זהו לפני עוור דאורייתא.

ומסקנת הפמ"ג שאם חש"ו ומומר בישלו מעצמם לצורך ישראל אסור למי שנתבשל בשבילו.

אמנם לא ברור האם לדעת הפמ"ג, אסור לעולם או שאסור רק עד בכדי שיעשו, ולהלן יבואר שנחלקו בזה הפוסקים.

ד. הלכה במעשה שבת של מומר

על פי דברי הפמ"ג פסק הכתב סופר (6) שבפונדק של ישראל שהיו מבשלים בשבת בקביעות אסור בהנאה לעולם, וכדבריו ש"אין לנו אלא קנס חכמים לאסור במבשל במזיד לעולם, ושייך שיצוה לו בפעם אחרת, דחל עליו קנס חכמים".

ובכתבי קהילות יעקב ((7); ח"ב סימן ז) דן בקניית סחורה ממפעל ליצור מלט שעבד בשבת. ודן לאסור מג' צדדים:

[א] לפני עוור דאורייתא הוא לא רק כשממציא חפץ לעשות עבירה, אלא גם כשעושה מעשה שמעורר רצון של חברו לעשות עבירה, וכאן אם קונה סחורה שהישראל מייצר בשבת הוא מעורר בו רצון לעבוד בשבת, כי אם לא היו קונים מהמפעל לא היו הזמנות והיו מפסיקים לעבוד בשבת [וכן הסכים ואמר החזו"א].

[ב] מסייע לעוברי עבירה [שאסור גם אם הרשע יעבור העבירה בלא סיוע שלו].

[ג] מעשה שבת – לפי הפמ"ג שבמומר אסור עולמית.

אמנם בדעת הפמ"ג הנ"ל שאסר במלאכת מומר עבור ישראל – נחלקו הפוסקים:

לפי הקהילות יעקב הנ"ל אסור עולמית, וטעמו, כי המתנת כדי שיעשו אינה מרתיעה כל כך, מכיון שעכ"פ לא יפסיד כל כך, ולכן באמירה לנכרי שהיא שבות די בהמתנת כדי שיעשה, אבל באמירה לישראל במקום שיש חשש שמא יאמר לו, ראוי לקנוס עולמית למי שמצווה כמו שקנסוהו כמו שקנסוהו עצמו.

אולם בשו"ת מנחת יצחק (8) הביא משו"ת מחזה אברהם שאסר עולמית רק אם צוה למומר, אך אם מומר עשה בעצמו מותר בכדי שיעשו. [והמנחת יצחק דן לפי זה לאסור לקנות עיתון שנדפס בחו"ל בשבת ויו"ט].

ה. פרטי ההלכה בהנאה ממעשה שבת של קטן

כאשר הגדול מצוה על קטן להדליק האש ולחמם התבשיל, כתב הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה (9) שאין מקום להתיר. ובספר מאור השבת (9) הביא שלדעת הגרי"ש אלישיב, הנאה ממעשה שבת של קטן לעולם דינו כשוגג כי אין לו דעת להיקרא מזיד. אך אם עשה על דעת אביו דינו כעשיית גדול במזיד. [והגרי"י פישר הקל בקטן שלא הגיע לחינוך על דעת אביו].

וראה במה שכתב שם בענין הגדרת "על דעת אביו" – אם צריך שהעשיה בשבת תהיה על דעת אביו, או שעצם המעשה על דעת אביו אף שאין דעתו של אביו שיהיה בשבת.

ומעשה שהיה – קטן שאביו בקשו בע"ש להכניס התקע של הפלטה ושכח, ונזכר לאחר מכן בשבת והכניס לתקע. הגרי"י פישר וגר"ח קנייבסקי מצדדים שנחשב כעל דעת אביו. אבל הגרש"ז אויערבך כתב, שנחשב על דעת עצמו כדי שאביו לא יכעס עליו.

ו. מעשה שבת בהנאה שלא מגוף הדבר

בביאור הלכה ((4); ד"ה אחת) הביא את סברת החיי אדם, שדין מעשה שבת נאמר רק בדבר שנעשה מעשה בגוף הדבר. ולכן בהוצאה מרשות לרשות שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה, מותר אפילו לו בו ביום [וסברה זו מקורה בדברי הראשונים]. אמנם למעשה הכריע החיי אדם לא כך [אבל בצירוף סברות נוספות, אפשר לסמוך על סברה זו להלכה, כדלקמן].

להיכנס לבית שנפתח במפתח שטלטלו באיסור – במנחת שלמה (10) פסק  שמותר, כי איסור ההנאה ממעשה שבת הוא רק מגוף הדבר שנעשה בו איסור, ולכן האיסור הוא ליהנות מהמפתח, אבל הכניסה לבית לאחר שנפתח ודאי מותרת. [ונפקא מינה נוספת: פתחו עבורו שער חשמלי, אם יכול להיכנס, או שצריך לדלג מעליו].

טיסה במטוס אל על שהוכן בשבת – בשו"ת יד נתן (10) כתב הרב נתן אורטנר, רבה של לוד, שהשינוי בגוף המטוס אינו ניכר, ואף יותר קל ממפתח שמכל מקום ניכר שכעת הוא ברשות אחרת [ועוד דן מצד לפי עור ומסייע לדבר עבירה, שאם לא היו נוסעים הטיסה לא היתה יוצאת]. והביא בשם הגרי"ש אלישיב שבדיעבד אין לאסור, אבל לכתחילה אין ראוי לנסוע כי אולי אם לא יהיו מספיק

אוטובוס שהתחיל נסיעתו בשבת –  יש לדון לפי סברת החיי אדם, האם ההבערה בשבת נחשבת מעשה שנשתנה גוף הדבר. וכן סבר השואל בשבו"ת מנחת יצחק (11). והמנחת יצחק עצמו, נקט שיש להחמיר כי מומר דינו כגוי, אך יש להקל בשעת הדחק – כי המלאכה שעשה בשבת כבר חלפה והלכה, והוא נהנה רק הנסיעה במוצ"ש, וכמש"כ במהרש"ם לענין שימוש בחשמל  במוצ"ש כשההדלקה היתה בשבת. וגם רבי בנימין זילבר בשו"ת אז נדברו (11) כתב שבמקום צורך יש להקל.

ז. דינים נוספים במעשה שבת

ראה מה שהאריך לדון בספר מאור השבת (13) (12) פרטים נוספים בהלכות מעשה שבת: דברים שהובאו בשבת על ידי יהודי; מירשם רפואי שנכתב בשבת; כיבוי אור בחדר שרוצה לישון; גליונות בית חולים שרשומים בהם פרטי החולה; הנאה מתיקון פיצוץ שנעשה בצנרת.