שאלה: חולה המרותק למיטתו, שיכול להדליק את הנרות רק בשלחן הסמוך אליו – האם עליו לקיים את המצוה בעצמו ולהדליק סמוך למיטתו, מדין "מצוה בו יותר מבשלוחו". או ש"הידור מצוה" עדיף, ולכן עליו למנות שליח שידליק בפתח הסמוך לרשות הרבים, כדי לפרסם יותר את הנס, ולקיים בכך את המצוה בצורה מהודרת יותר [כמפורש בשו"ע או"ח סימן תרעא סע' ה-ז ובמשנה ברורה ס"ק לח].

ספק זה מוזכר בספר חיי אדם (1) לענין כתיבת ספר תורה – אדם הרוצה לכתוב ס"ת ואין כתבו מהודר, ואם ישכור סופר יהיה הכתב מהודר יותר, מה עדיף. והוא נשאר בצ"ע [ומה שכתב שם "וצ"ע בתשובת מבי"ט סימן מט" – לא מצאתי את דברי המבי"ט אליהם ציין החיי אדם].

כדי לברר את השאלה מה עדיף – דין "מצוה בו יותר מבשלוחו", או "הידור מצוה" [ולהלן יובאו עודנפק"מ בזה], יש לעיין במקורה של ההלכה "מצוה בו יותר מבשלוחו", כדלהלן.

א. מקור ההלכה 'מצוה בו יותר מבשלוחו' בסוגיא בתחילת פרק ב' של מסכת קידושין (1). וצריך לברר האם הלכה זו היא חיוב או הידור.

ובטעם ההלכה ש'מצוה בו יותר מבשלוחו' כתב רש"י בקידושין: "דכי עסוק גופו במצוות מקבל שכר טפי". ובשו"ת רב פעלים ((1) – חיברו הבן איש חי) כתב בביאור דברי רש"י שההלכה 'מצוה בו יותר מבשלוחו', אינה חיוב, ואין איסור אם לא נוהג כן, אלא זהו כעין "הידור", שאם יקיים את המצוה בעצמו ולא על ידי שליח, יקבל יותר שכר [עי' בדברי הרב פעלים במה שדן שם לענין אב שיודע למול את בנו, ורוצה להיות סנדק ולמסור את המילה לאדם אחר, האם הדבר מותר, או שבגלל הדין 'מצוה בו יותר מבשלוחו' עליו למול את בנו בעצמו]. אולם בתוספות ר"י הזקן (קידושין שם) כתב: "כל מצוה שמוטלת עליו יעשה בגופו ולא על ידי שליח". ומדבריו משמע שחלק מגוף חיוב המצוה הוא, שהאדם יעשה אותה בעצמו. ואם כן אין זה רק בגדר "הידור" כדי לקבל יותר שכר, אלא זהו חיוב המוטל על האדם.

עוד הביא בשו"ת רב פעלים [בהמשך לדבריו המובאים לעיל] את דברי החיד"א והתבואות שור (מובא להלן (3)) כי דין "מצוה בו יותר מבשלוחו" הוא משום שאם לא מקיים את המצוה בעצמו אלא על ידי אחרים "נראה כמתעצל במצוה", ו"מחזי כמזלזל במצוה שאינה חשובה בעיניו כל כך לילך הוא בעצמו לעשותה". וכתב הרב פעלים, שמדבריהם משמע שבדין "מצוה בו יותר מבשלוחו" יש איסור לקיים מצוה על ידי שליח באם יכול לקיימה בעצמו [ועי' במה שהביא ראיה מסוגיית הגמרא – שיש ב' לשונות ומשמע שנחלקו בזה, אם זהו איסור או מצוה בעלמא].

ב. בהלכות שבת פסק השו"ע (2) "ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו – כי זהו כבודו שמכבד השבת". והעיר הביאור הלכה (שם ד"ה ישתדל) שהרמב"ם כתב הלכה זו בלשון "חייב", ואילו בגמרא "מצוה" בו יותר מבשלוחו. ולכן יתכן שלפי הרמב"ם גם כן אין זה חוב גמור הוא, אלא כעין חובה משום כבוד שבת.

משמע מדברי הביאור הלכה, שדין "מצוה בו יותר מבשלוחו" אינו חיוב, וכדברי רש"י, שאין איסור בדין "מצוה בו יותר מבשלוחו" אלא זהו כעין "הידור" – וזהו מה שדייק השו"ע וכתב שיש "להשתדל" להכין בעצמו צרכי שבת, ולא כתב שזהו חיוב. ואף בדברי הרמב"ם שכתב ש"חייב" לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו, למד הביאור הלכה שאין זה "חוב גמור", אלא "כעין חובה משום כבוד השבת".

דין מצוה בו יותר מבשלוחו בשבת ובכל המצוות

ג. בדברי הגמרא בקידושין (1) מוזכר דין 'מצוה בו יותר מבשלוחו' לענין קידושי אשה ולענין ההכנות לכבוד שבת, ומשמע איפוא, ש"מצוה בו יותר מבשלוחו" הוא דין בכל המצוות, וכן מפורש במשנ"ב (ס"ק ג; (2)) "והוא הדין בכל מצוה, מצוה בו יותר משלוחו". והעיר התוספת שבת (2) שלפי זה ראוי להיזהר בזה גם בסעודת מילה וחתונה וכיוצא בזה, אלא שלא מצינו שנהגו כך בשום מקום.

ומשמע מדברי התוספת שבת, שרק בשבת יש להחמיר ש"מצוה בו יותר מבשלוחו" בגלל גודל קדושתה. אולם דברים אלו כמובן תמוהים ביותר, שהרי מפורש אמרו בגמרא, שגם בקידושין נאמר דין "מצוה בו יותר מבשלוחו", ולא רק בשבת משום גודל קדושתה, וצ"ע.

וביישוב הדברים מבואר בדברי שלחן ערוך הרב (3) שאמנם דין 'מצוה בו יותר מבשלוחו' הוא בכל המצוות, אלא שיש להבדיל בין שבת לשאר המצוות, שבשבת דין זה הוא חיוב, לעומת שאר המצוות שבזה "ליכא חיובא במילתא, אלא יתרון מצוה בעלמא, דומיא דקידושי אשה". ולמדנו מדבריו שבכל התורה 'מצוה בו יותר מבשלוחו' הוא "יתרון מצוה בעלמא", ואין זה חיוב המוטל על האדם, וכדוגמת מצות קידושין, שאין בזה חיוב אלא זו "מצוה בעלמא". משא"כ במצות כבוד שבת, שדין "מצוה בו יותר מבשלוחו הוא חיוב משום "חובת הגוף" להתעסק בהכנות לכבוד שבת ולכן יש חיוב שיעשה זאת דווקא בעצמו משום שזהו כבוד השבת [והראיה, מכל אותם אמוראים שעשו בעצמם את ההכנות לכבוד שבת, ואם "מצוה בו יותר מבשלוחו" היא רק "יתרון מצוה בעלמא", לא היה להם היתר להתבטל מלימוד – ובהכרח איפוא, שיש דין מיוחד משום כבוד השבת המטיל חובת הגוף להתעסק בהכנות לכבודה].

ומעתה מיושב מה שתמה התוספת שבת מדוע לא מצינו שנזהרים להכין את סעודת המילה והחתונה בעצמו. וגם תמהנו על דבריו, מה מקום תמיהה זו על המג"א, והרי גמרא מפורשת ש"מצוה בו יותר מבשלוחו" גם בקידושין ולא רק לענין כבוד שבת. ולפי דברי שלחן ערוך הרב, מיושבים כל הדברים, ובאמת בכל המצוות נאמרה ההלכה ש"מצוה בו יותר מבשלוחו", כדברי המג"א, וכמפורש בגמרא בקידושין. ומכל מקום, יש הבדל בין ההכנות לכבוד שבת שהם חובת הגוף ולכן המצוה היא חובה על כל אחד לטרוח בזה ואפילו במחיר ביטול בלימודו. אולם בשאר המצוות, אין זה אלא "יתרון מצוה בעלמא", ולכן אמנם לא מצינו שהקפידו בסעודת המילה והחתונה להכין את צרכי הסעודה בעצמו [ועי' ביאור נוסף בדברי התוספת שבת, בשדי חמד (5)].

*  *  *

ד. ונראה כי יסוד הספק האם 'מצוה בו יותר מבשלוחו' עדיף על דין 'הידור מצוה', תלוי במבואר לעיל, האם דין 'מצוה בו יותר מבשלוחו' הוא חיוב, או שזו רק עצה טובה כדי להרבות לו שכר, ו"יתרון מצוה בעלמא".

שכן 'הידור מצוה' הוא חיוב – וכפי שדן בהרחבה השדי חמד (מערכת ז כלל יב; (4)) אם חיוב זה מהתורה או מדרבנן. ואם כן, בשלמא אם דין 'מצוה בו יותר מבשלוחו' הוא חיוב, הרי שיש לשקול זאת לעומת דין 'הידור מצוה', ולברר מי עדיף. אך אם דין 'מצוה בו יותר מבשלוחו' אינו חיוב, אלא רק עצה טובה כדי להרבות לו שכר, ו"יתרון מצוה בעלמא", יתכן שדין "הידור מצוה" שהוא חיוב, עדיף.

ובפרט לדעת הראשונים [שהביא השדי חמד] הסוברים ש'הידור מצוה' הוא מצוה מהתורה – ודאי שדין זה עדיף על 'מצוה בו יותר מבשלוחו' שהוא רק דין מדרבנן, כמפורש בדברי השדי חמד (דברי חכמים סימן מג; (4)).

כאשר במסירת המצוה לקיומה על ידי שליח אין זלזול בכבוד המצוה – אין דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"

ה. טעם נוסף להעדיף את קיום המצוה בהידור באמצעות שליח מאשר קיומה בעצמו באופן פחות מהודר, מתבאר על פי דברי התבואות שור (3) שכתב בביאור טעם ההלכה "מצוה בו יותר מבשלוחו" שהוא משום שאם לא מקיים את המצוה בעצמו אלא על ידי אחרים הוא נראה כאילו המצוה אינה חשובה בעיניו. ולפי זה יוצא שהחיוב לעשות את המצוה בעצמו ולא על ידי שליח, הוא רק כאשר יש באי קיום המצוה בעצמו ומסירתה לשליח, זלזול במצוה ח"ו. אולם אם במסירת קיום המצוה לשליח, מתקיימת המצוה בהידור גדול יותר, ובוודאי שאין בכך זלזול במצוה אלא אדרבה, יתרון ומעלה – פשיטא שרשאי לקיים את המצוה על ידי שליח.

ולפיכך, הן בהדלקת נרות חנוכה שהחולה מבקש משליח שידליקם במקום שיש יותר פרסומי ניסא, והן בכתיבת ספר תורה שנותן לסופר מומחה לכתוב בכתב מהודר – מאחר ואין במסירתם לשליח זלזול, אלא היא נועדה לצורך קיומם בצורה המהודרת ביותר, ודאי שאין כל מניעה בכך, ובזה לא נאמר הדין "מצוה בו יותר מבשלוחו".

כתיבת ספר תורה בעצמו או על ידי סופר שיכתוב בכתב מהודר יותר – מה עדיף

ו. כאמור בפתיחה לשיעור, ספק זה מוזכר בספר חיי אדם, ונשאר בצ"ע.

בשאלה זו עסק גם הרב מטשעבין, בשו"ת דובב מישרים (5) ופסק הרב מטשעבין, שנכון יותר על ידי סופר מומחה, כדי שיהיה הכתב מהודר ויפה ביותר. ואף שמלשון הרמב"ם בהלכות ס"ת (5) שכתב "ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבים לו", משמע שנכון יותר לכתוב בעצמו, ורק אם אינו יודע אזי אחרים כותבים לו. וכמו כן מפורש במג"א והמשנ"ב (2) שדין מצוה בו יותר מבשלוחו נאמר בכל המצוות – נכון יותר לכתוב על ידי שליח. [והביא ראיה לכך מדברי הירושלמי שדן בהלכות קצירת העומר, כאשר יש לפני הקוצרים תבואה שהיא משובחת יותר ["אביב לח"] אך היא כבר קצורה, או תבואה יבשה שצריכים לקצור, מה עדיף. והכריע הירושלמי "אביב לח קצור קודם". ופירש בקרבן העדה: "שאף על פי שמצוה לקצור, מכל מקום הואיל וזה משובח בגופו שהיא אביב לח, מצוה בו יותר". ולמד הרב מטשעבין מדברי הירושלמי: "שמבטלים מצות קצירה כדי שיהיה משובח בגופו, מכל שכן לענין מצוה בו יותר מבשלוחו, שמבטלים [את קיום המצוה בגופו] היכא שהמצוה תהיה יותר מהודרת ומשובחת"].

והוא מוסיף עוד סיבה, מדוע בכתיבת ס"ת יש להעדיף לכתוב על ידי סופר בכתב מהודר, על פני כתיבה בעצמו. כי לדעת השאגת אריה מצות "זה אלי ואנוהו" [דהיינו הידור מצוה] היא מדאורייתא, ואילו דין מצוה בו יותר מבשלוחו הוא מצוה מדרבנן [כמבואר בשדי חמד המובא לעיל (4)]. מה גם שבמצות כתיבת ס"ת יש סיבה נוספת להעדיף את הכתיבה המהודרת על ידי סופר, כי ע"י כתיבת אות אחת בסיום ספר התורה, ניתן לקיים את המצוה בעצמו. [גם הגר"ש וואזנר, בשו"ת שבט הלוי (6) דן בספקו של החיי אדם, האם עדיף לכתוב ס"ת בעצמו בכתב שאינו מהודר כל כך, או לכותבו על ידי סופר מומחה בכתב מהודר יותר. ובהשקפה ראשונה, נטה הרב ואזנר להעדיף כתיבה פחות מהודרת בעצמו, כי במצות כתיבת ספר תורה יש דין מיוחד "שיהיה חשוב כאילו קבלה מסיני". ולדעתו, קיום דין זה שייך רק בכתיבה בעצמו ולא על ידי שליח. מכל מקום להלכה ולמעשה פסק בשבט הלוי כמו הרב מטשעבין, שימסור לסופר לכתוב את ס"ת בכתב מהודר, ואת האות האחרונה יכתוב בעצמו. ועי"ש עוד, במש"כ בשו"ת שבט הלוי לדחות את ראיית הרב מטשעבין מההלכה שיש להעדיף להביא קרבן מעומר אביב לח קצור, מאשר לקצור עומר יבש בעצמו].

הדלקת נר חנוכה בעצמו או על ידי שליח בצורה מהודרת יותר – מה עדיף

ז. על פי דברי הרב מטשעבין כתב רבי יצחק זילברשטיין, בספרו תורת היולדת (7) לפשוט את הספק בדין הדלקת נרות של יולדת הרתוקה למיטתה – כי מאחר ומסקנת הרב מטשעבין לענין מצות כתיבת ספרת תורה היתה, שמצוה מהודרת יותר על ידי שליח, עדיפה. הרי שכמו כן "עדיף שהיולדת תעשה שליח שידליק בחלון" [וכן נהג הגרי"ש אלישיב כשהיה חולה, כמובא בקובץ פניני חנוכה (7) – שביקש ששליח ידליק עבורו בביתו].

ובהערה הביא את דברי הגרח"פ שיינברג [ראש ישיבת תורה אור בירושלים] שכתב לחלק בין הדלקת נר חנוכה – הדלקה במקום שיש פרסומי ניסא גדול יותר, אינה הידור בעצם המצוה, אלא דין נוסף של הידור בתכלית קיום המצוה לפרסם הנס. לכתיבת ס"ת – שכתב מהודר יותר הוא הידור בעצם המצוה. ולכן עדיפה מעלת מצוה בו יותר מבשלוחו שהיא בעצם עשיית המצוה, מהידור [פרסומי ניסא], שאינו חלק מהמצוה עצמה אלא רק דבר נוסף למצוה.

הדלקה בשמן רגיל לבד או הדלקה בשמן זית בשותפות – מה עדיף

ח. ונראה לדון בדבריו של הגרח"פ שיינברג הנ"ל, על פי מה מש"כ בשו"ת מחשבת הקודש [(8); הרב אברהם מרדכי הרשברג, מתלמידי מהר"ם שפירא מלובלין] בדבר "מי שאין לו מעות אלא או להדליק בשותפות אחרים לשמן זית, או שידליק בפני עצמו בשמן פשוט, איזה מהם עדיף. האם מצוה מן המובחר דשמן זית, או מצוה בו יותר מבשלוחו".

בתשובתו רצה המחשבת קודש לתלות את השאלה במחלוקת הפוסקים האם דין "זריזין מקדימין למצוות" עדיף על דין "הידור מצוה". וכתב בתוך דבריו ש"הידור מצוה" הוא דין בעצם המצוה, לעומת "מצוה בו יותר מבשלוחו" שאינו דין בעצם המצוה אלא באדם המקיים את המצוה. וזאת בניגוד לדעתו של הגרח"פ שיינברג, שהמעלה של "מצוה בו יותר מבשלוחו" היא בעצם עשיית המצוה.  ומתוך כך מגיע בשו"ת מחשבת קודש למסקנה, שיש להעדיף את דין ההידור שהוא בעצם המצוה, על פני הדין של "מצוה בו יותר מבשלוחו". ובנדון שאלתו, יש להעדיף להדליק בשמן זית המהודר, כי ההידור הוא בעצם המצוה, מאשר להדליק בעצמו את השמן הפחות מהודר.

ולפי דבריו יש להעדיף למסור את כתיבת ספר התורה לסופר מומחה שיכתוב אותו בכתב משובח יותר, כי ההידור בכתב הס"ת הוא דין "בעצם המצוה" ועדיף על פני קיום מצות הכתיבה בעצמו אך באופן מהודר פחות. ולפי זה גם חולה הרתוק למיטתו, מסתבר שיהיה עדיף לקיים את מצות הדלקת הנרות בהידור, מאשר לקיימה בעצמו בצורה פחות מהודרת מדין "מצוה בו יותר מבשלוחו". כי "הידור" הוא דין "בעצם המצוה", ובכך יש לו עדיפות על "מצוה בו יותר מבשלוחו" שהוא דין באדם המקיים את המצוה ולא "בעצם המצוה".

ט. עוד נראה כי לפי היסוד המפורסם בדברי האחרונים [פני יהושע, זכרון שמואל [רבי שמואל רוזובסקי, ראש ישיבת פונוביז'] שם דרך [רבי שמחה זיסל ברוידא, ראש ישיבת חברון – (9)] שבגדר חיוב הדלקת נר חנוכה אינו חיוב על הגברא להדליק נר חנוכה בביתו, אלא חיוב על הבית שכל אחד צריך שיהיה נר חנוכה דולק בביתו – במצות נר חנוכה עדיף לקיים את המצוה בהידור, מאשר לקיימה בעצמו.

שכן מאחר ומצוה זו אינה חיוב על הגברא, אלא זהו חיוב על הבית. יתכן שכל הספק מי עדיף – דין 'מצוה בו יותר מבשלוחו', או דין 'הידור מצוה', הוא רק במצוות שחיובן מוטל על האדם, ובזה יש ספק בגלל שהחיוב מוטל עליו, לכן מצוה בו יותר מבשלוחו. משא"כ כשהמצוה אינו "בו", אלא זהו חיוב על ה"בית", אולי כלל לא נאמר דין 'מצוה בו יותר מבשלוחו'. ואפילו אם נאמר שצריך לקיים את המצוה בעצמו גם במצוות שהחיוב על הבית, אולם כאשר קיומה בצורה המהודרת יותר הוא ע"י אחר, ודאי שלא נאמר שהחיוב הוא דווקא עליו.