א. בכמה מקומות בש"ס אמרו כי "מצוות לאו ליהנות ניתנו".

• בסוגיית הגמרא במסכת נדרים (1) טז, ב) מבואר שנדרים חלים על דבר מצוה, ומסיק רבא שמדובר באופן שאמר "ישיבת סוכה עלי", כי אם היה אומר "הנאת סוכה עלי", היה רשאי לשבת בה, הואיל ו"מצוות לאו ליהנות ניתנו", ובשל כך אין זה נחשב שנהנה מהסוכה [ועי"ש בר"ן מדוע נאסר בסוכה כשאמר "ישיבת סוכה עלי"].
• במסכת ראש השנה (2) אמר רבא שהתוקע בשופר, בין של עולה ובין של שלמים, יצא, ואע"פ שהם אסורים בהנאה, משום ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו". וכן המודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, והמודר הנאה משופר, מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה, כי "מצוות לאו ליהנות ניתנו". ופירש רש"י שם: "מצוות לאו ליהנות ניתנו, "להיות קיומם הנאה, אלא לעול על צוואריהם ניתנו". ולהלן נדון במתבאר בדבריו גדר דין זה.

ועוד אמר רבא שם, שהמודר הנאה ממעין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה. ופירש רש"י שם, כי בימות הגשמים אין אלא הנאת מצוה ולא הנאת הגוף [ושפיר "מצוות לאו ליהנות ניתנו"], מה שאין כן בימות החמה, שבעת הטבילה יש גם הנאת הגוף, ולכן לא נאמר בזה "מצוות לאו ליהנות ניתנו".

• הר"ן פירש את דברי המשנה בנדרים (3) שהמודר הנאה מחברו מלמדו מדרש, הלכות והגדות, כי "מצוות לאו ליהנות ניתנו" [ועי' להלן אות ט במה שנתבאר בנדון "תורה ליהנות ניתנה"].
• במשנה בעירובין (3) נתבאר דין הנחת עירוב תחומין בבית קברות, ואע"פ שאסור ליהנות ולהשתמש בבית הקברות, מותר להניח שם את העירוב, משום שאין מערבים אלא לדבר מצוה, ו"מצוות לאו ליהנות ניתנו" [עי"ש ברע"ב ע"פ הסוגיא בגמרא].
• במסכת יבמות (3) אמר רבא שאם חלצה בסנדל של עבודה זרה האסור בהנאה, חליצתה כשרה בדיעבד, ופירש רש"י שם כי "מצוות לאו ליהנות ניתנו", ולפיכך אין הנאה בחליצה.
• במסכת סוכה (3) אמר רבא שאם נטל לולב ששימשו בו לעבודה זרה, כשר בדיעבד. ופירש רש"י: "ואף על גב דאיסורי הנאה הוא, דמצוות לאו ליהנות ניתנו, כלומר אין קיום מצות הנאת הגוף, אלא עבודת עבד לרבו".

ואמנם הקשה הריטב"א בסוכה (3) ובעל 'קצות החושן' הביא כן בספרו אבני מילואים (4) בשם הרשב"א בסוכה) על עיקר דין "מצוות לאו ליהנות ניתנו", שהרי לכאורה נהנה בעשיית המצוה בשכר שמקבל עליה בעולם הזה ובעולם הבא. ותירץ: "לא חשיב איסור באיסורי הנאה אלא כשנהנה בגופו של איסור. אבל כל שאין ההנאה מגופו אלא שגורם לו הנאה ורווח ממקום אחר, אינו הנאה מן האיסור, וכדרך שאמרו בנודר הנאה ממעין שטובל בו בימות הגשמים, שאינו נהנה בגוף המים, ואף על פי שגורמת לו טבילה זו לעלות מטומאה לטהרה ומכשירתו לכל הדברים, לית לן בה".

מצוות שיש בהם הנאת הגוף

ב. בסוגיית הגמרא בנדרים (1) טו, ב) מבואר שאדם רשאי לומר "קונם הנאת תשמישי עליך", ואע"פ שהוא משועבד לאשתו לקיום מצוות עונה [עי"ש בר"ן טעם הדבר]. והקשה הר"ן, מדוע כשאמר כן, נאסר בתשמיש, והרי "מצוות לאו ליהנות ניתנו". ותירץ: "דכי אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו, הני מילי לומר שאין קיום המצוות חשוב הנאה, אבל מ"מ אי מתהני גופיה בהדי דמקיים מצוה, הנאה מקרי". ועל פי זה ביאר הר"ן את דברי הגמרא בראש השנה (2) שהמודר הנאה ממעין אינו טובל בו בימות החמה, כי בעת הטבילה יש גם הנאת הגוף, ולכן לא נאמר בזה "מצוות לאו ליהנות ניתנו" [וכמו שפירש רש"י שם בסוגיא]. וכן מפורש בדברי הר"ן במסכת ראש השנה (2) ד"ה והמודר).

הרשב"א בנדרים (1) שם) הקשה גם הוא את קושיית הר"ן, מדוע חל הנדר באומר הנאת תשמישי עלי, והרי מצוות לאו ליהנות ניתנו. ותירץ כי מצוה זו אינה אלא מחמתה ולא מחמתו, שהרי משועבד לאשה. וכיון שאמר הנאת תשמישך עלי, פקע השיעבוד, ואין כאן מצוה המחייבתו. אלא שעדיין קשה, שהרי חייב לקיים מצות פריה ורביה, ומדוע חל הנדר. ותירץ, שאינו מחוייב להקים זרע מאשה זו דווקא, כי אפשר גם באשה אחרת, עכ"ד.

והנה מדברי הרשב"א שהקשה את קושיית הר"ן הנ"ל, ולא תירץ כמו הר"ן שבמקום שיש הנאת הגוף ביחד עם המצוה אסור, למד האבני מילואים (4) וכן מתבאר במהר"ץ חיות (3) שלדעת הרשב"א אין חילוק בזה, ואפילו כשיש הנאת הגוף נאמר הכלל "מצוות לאו ליהנות ניתנו". ואם כן יש לתמוה, כיצד יפרש את דברי הגמרא בראש השנה (2) שהמודר הנאה ממעין אינו טובל בו בימות החמה", אשר לכאורה הטעם הוא כדברי הר"ן, שהגוף נהנה בטבילה זו.

והביא האבני מילואים (4), כי השער המלך הקשה קושיא זו על הרשב"א, ותירץ בשם הרוקח שכתב בשם המאירי, שהאיסור לטבול בימות החמה הוא בגלל ההנאה שיש לאחר קיום המצוה, כדבריו: "מפני שאחר שנטהר נהנה אחר עשיית המצוה" [ועי"ש בהמשך דברי האבני מילואים במש"כ בביאור שהקשה סתירה בדברי הרשב"א ובמה שתירץ].

ג. בביאור מחלוקת הר"ן והרשב"א האם דין "מצוות לאו ליהנות ניתנו" נאמר במקום שיש הנאת הגוף בקיום המצוה, כתב מהר"ץ חיות (3) בשני אופנים:

• הרשב"א נקט שלא נאמר דין 'פסיק רישא' באיסור הנאה, ולכן כאשר מתכוון לקיום המצוה בלבד ולא להנאת הגוף, אע"פ שאי אפשר שלא יהנה גופו, אין בכך איסור, כי 'פסיק רישא' לא נאמר באיסור הנאה [והר"ן פליג עליו בזה].
• הרשב"א נקט כדברי התוספות בפסחים שבמקום שעיקר העשייה היא לצורך מצוה, אין זה נחשב כמעשה הנאה. אבל הר"ן סבר שאדרבה, עיקר העשייה להנאת הגוף, והמצוה ממילא באה, ולכן אסור.

ועי' בחידושי רבי שמעון שקופ (6) ראש ישיבת שער התורה בגרודנא, ליטא) במה שכתב בביאור מחלוקת הר"ן והרשב"א.

ובשו"ת עונג יום טוב (5) סימן נ; רבי יום טוב ליפמן היילפרין, אב"ד ביאליסטוק, פולין, נפטר בתרל"ט) חידש שכאשר יש הנאה גופנית לא הותר לקיים מצוה בהנאת איסור, רק במצוות שהמצוה וההנאה הם שני נפרדים, אבל כשגוף המצוה היא על ההנאה שאמרה התורה [וכגון בהנאת ישיבה בסוכה], בזה נאמר "מצוות לאו ליהנות נתנו" גם על הנאת הגוף.

כאשר אפשר לקיים את המצוה באופן אחר [בהיתר]

ד. מדברי הרשב"א בנדרים (1) שם) שהובאו לעיל [אות ב], מתבאר כי במקום שאפשר לקיים את המצוה באופן אחר, לא נאמר  הכלל ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו". ובאבני מילואים (4) הביא את דברי שער המלך שהקשה על הרשב"א מהדין המבואר בגמרא בראש השנה (2) שהמודר הנאה משופר, מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, ואע"פ שאפשר לו לשמוע מאיש אחר. והאבני מילואים הוסיף והקשה מדין נטילת לולב עבודה זרה המפורש בגמרא בסוכה (3) ומנתינת עירוב בבית קברות (3) אשר לכאורה ניתן לקיים המצוה באופן אחר בהיתר, ואעפ"כ אמרו בזה "מצוות לאו ליהנות ניתנו".

ומתוך קושיות אלו ייסד האבני מילואים, כי בוודאי כשאין הנאת הגוף בשעת קיום המצוה, מותר לקיים המצוה הגם שאפשר לקיימה גם על ידי אחר, מכיון שמצוות לאו ליהנות ניתנו. אולם במקום שיש הנאת גופו בשעת קיום המצוה [כמו באומר הנאת תשמישי עליך], ואגב קיום המצוה התיר הרשב"א את הנאת גופו "בזה כיון דאפשר לעשות המצוה באחר, ודאי אסור הנאת גופו". ובזה מיושב מה שהקשו על הרשב"א, מדוע אסור לטבול במעין בימות החמה, והרי לדעת הרשב"א גם כשיש הנאת הגוף בזמן המצוה מותר, שכן אפשר לטבול באופן שלא תהיה הנאת הגוף, כגון במי מערה, ולכן לא הותר לטבול אלא  בימות הגשמים שאין כל הנאה בגופו רק הנאת המצוה.

הנאה בקיום מצוות מדרבנן

ה. בעל המאור במסכת ראש השנה (2) חידש שההלכה ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו" נאמרה רק בקיום מצוות מהתורה, ולא בקיום מצוות מדרבנן. ולכן המודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו בשופר של ראש השנה שמצוותו מהתורה, ולא בתקיעות בחצוצרות בתעניות, שאין חיובן מהתורה. וכתב הר"ן שם (2) "ולפי דברי הר"ז הלוי [בעל המאור] אף בתקיעות דראש השנה צריך לדקדק לפי שיש בהן מדרבנן, אלא שאין מחוורין דבריו".

ובביאור שיטת בעל המאור כתב הגר"ש שקופ בספרו שערי ישר (5) שעיקר הטעם ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו" הוא, שבמקום שאין הנאת הגוף מוחשית בקיום המצוה [כאכילה ושתיה וכיו"ב], הולכים אחר הכוונה בתכלית המעשה, שהוא לעשות רצון השי"ת, ומה שנהנה נחשב כהנאה ממילא שאינו מחוייב עליה. ולפי זה יש לחלק בין מצוה מדאורייתא, שמחוייב לעבודת רבו על עצם המצוה, ובין מצוה מדרבנן שאינה מצווה בעצם המעשה אלא רק לשמוע בקול חכמים, ואם כן המעשה שהעושה הוא במטרה עצמית, שעל ידי זה יקיים את דברי חז"ל, ולכן נחשב כנהנה [ועי"ש בדברי שתירץ את קושיית האחרונים על בעל המאור, מדברי הגמרא בעירובין (3) שלכאורה הנדון שם בעירוב לדבר מצוה הוא במצוה דרבנן].

וראה בסוף מאמרו של הרב גינזבורג (12) במה שחידש בדעת בעל המאור שלא דיבר באיסור הנאה מדרבנן, יעו"ש.

האם דין "מצוות לאו ליהנות ניתנו" מתיר את האיסור לכתחילה

ו. האבני מילואים (4) הביא בשם הרב המגיה על המשנה למלך, שלכתחילה אין היתר של "מצוות לאו ליהנות ניתנו", ולכן אסור לכתחילה לקדש אשה באיסורי הנאה. אולם הכנסת הגדולה חולק, ולדעתו הדבר מותר לכתחילה.

"מצוות לאו ליהנות ניתנו" במצוות שאין שיעור לקיומן

ז. בשו"ת עונג יום טוב (5) סימן פט) דן בשאלה האם מי שאסר נכסיו על עצמו, רשאי לתת מהם צדקה לעני, שהרי במה שנהנה מהמצוה קיימא לן "מצוות לאו ליהנות ניתנו". ובתוך דבריו חידש שדין "מצוות לאו ליהנות ניתנו" נאמר רק במצוות שהטילה התורה לקיים פעם אחת, כשופר ולולב, שאחר שעשה המצוה, אין עליו כבר חיוב. אבל במצוות שאין שיעור לקיומן – כצדקה ותלמוד תורה, לא נאמר דין "מצוות לאו ליהנות ניתנו" [ועי"ש בדבריו שנסתייע לחידושו מדברי בעל המאור (2) שדין "מצוות לאו ליהנות ניתנו" לא נאמר קיום מצוות מדרבנן].

ולמעשה נקט העונג יו"ט, כי נתינת הצדקה לעני נחשבת כהנאת הגוף, ולכן מי שאסר נכסיו על עצמו, רשאי לתת צדקה רק כשנותן לקופה של צדקה  ולא לעני מיוחד.

• • •

ט. "תורה ליהנות ניתנה"

כאמור לעיל, הר"ן פירש את דברי המשנה בנדרים (3) שהמודר הנאה מחברו מלמדו מדרש והלכות, כי "מצוות  לאו ליהנות ניתנו". אולם רבנו אברהם מן ההר (7) הקשה על דברי המשנה (7) שאסור למודר הנאה לקרוא בספרי תנ"ך, והרי "מצוות לאו ליהנות ניתנו". ותירץ, כי דין זה נאמר רק במצוה שתלויה במעשה "שכשאדם עושה אותה אינו מתכוון לדבר הנאה שאינו עושה אותה להנאת גופו, אלא לעשות מה שנצטוה מאת ה'. אבל מצות לימוד, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו", ומסיים: "הלכך לא שייך למימר במצות תלמוד דלא ניתן ליהנות".

וכדבריו מפורש בט"ז (7) יו"ד סי' רכא ס"ק מג) שבלימוד התורה, שיש לאדם שמחת לב מהלימוד ונמשכת לו הנאה, לא נאמר הכלל "מצוות לאו ליהנות ניתנו". ומפורסמים בזה דברי האדמו"ר מסוכטשוב שכתב יסוד זה בהקדמה לספרו 'אגלי טל' (8), כי "זה עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו", עי' בכל דבריו המופלאים.

י. ולמעשה, בשאלה האם "תורה ליהנות נתנה" נחלקו קצות החושן ונתיבות המשפט, ונביא דבריהם ועל מה נסבו.

מרן הבית יוסף (7) הביא מדברי תשובות מיימוניות (7) שאם אסר ספר על חברו, אסור לנאסר ללמוד בו, ופסק כן בשו"ע (7). וטעם הדבר, כי מהנהו בשכר שהיה צריך ליתן בעד זה.

והנה נחלקו הסמ"ע והש"ך (8) בנדון השואל ספר ללמוד בו ונאנס, האם חייב השואל.  וחידש הקצות החושן (8) כי השואל פטור מחיוב אונסין מכיון שלא נהנה, שהרי "מצוות לאו ליהנות ניתנו". ועל כך השיגו בעל הנתיבות (8) מדברי הט"ז (7) הנ"ל שבלימוד התורה, לא נאמר הכלל "מצוות לאו ליהנות ניתנו". ואילו בעל הקצות השיב לנתיבות ב'משובב נתיבות', כי אדרבה, מדברי התשובות מיימוניות מוכח כדבריו ולא כדברי הנתיבות, שהרי טעם האיסור על מודר הנאה ללמוד בספר הוא רק בגלל שמהנהו בשכר שהיה צריך ליתן בעד זה, ולא מטעם שנהנה בלימוד התורה ובזה לא נאמר "מצוות לאו ליהנות ניתנו" [וראה במה שפסק למעשה בנדון חיוב אונסין בהשאלת ספר לחברו בשו"ת תשובות והנהגות (11)].

ולכאורה היה מקום להוכיח כדברי הקצות ממש"כ הבית יוסף (7) בסימן רכד) שמודר הנאה מותר בקריאה של מצוה, כי "מצוות לאו ליהנות ניתנו". אולם יעו' במאמרו של רבי דוד מצגר (9) שחילק בין קריאת התורה, שיוצא ידי חובה בעצם הקריאה גם ללא הבנה, לבין לימוד התורה שבזה יש שמחה בהבנה, ושייכא הסברא ש"תורה ליהנות ניתנה". [ועי"ש במה שכתב נפק"מ בין הקצות והנתיבות באוסר הנאת ספרו על עצמו, דלהקצות מותר כי אין הנאה שאינו מרוויח כלום, ולנתיבות אסור, כי "תורה ליהנות ניתנה"]. וראה במה שדנו הפוסקים על פי מחלוקת הקצות והנתיבות בנדון:

• שאל ארבעה מינים מחברו, האם חייב באונסין – משפטיך ליעקב (10)- (11) רבי צבי בן יעקב, דיין בבית הדין בתל אביב)
• שאל מכשיר פלפון להתקשר לאסוף מנין, האם חייב באונסין – שו"ת ושב ורפא לו (11), רבי רפאל אייפרס, אב"ד אמסטרדם).
• • •
• הדלקת נרות חנוכה בשמן שריפה – הרב שמאי גינזבורג (12) דן בהצעה שהציעו בזמנו לחלק את התרומה שמפרישים בבתי חרושת של שמן זית להדליק נר חנוכה. ויסוד הנדון בדברי הירושלמי (12) שהתירו להדליק נר חנוכה בשמן שריפה [שמן תרומה שנטמאת], ופירש הפני משה מטעם ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו". ודין זה נפסק ברמב"ם (12).

אולם ברמב"ם נפסק כי היתר זה נאמר רק אם אין לו שמן של חולין. ובטעם הדבר ביאר הרב גינזבורג:

[א] אם יש לו שמן חולין, נהנה ברווח מהחסכון בזה שלא השתשמש בשמן של חולין. [ב] על פי שיטת הרשב"א בנדרים (2) שבמקום שאפשר לקיים את המצוה באופן אחר, לא נאמר  הכלל ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו".

וראה במש"כ בספר שלמי תודה (13) רבי בן ציון פלמן, בני ברק תש"ס) מדוע אין דין "כתותי מכתת שיעורי" בהדלקת שמן השריפה.

• "מצוות לאו ליהנות ניתנו" באכילת מצה – יעו' בספר ויאמר שמואל (13) רבי שמואל גנוט, אלעד תשס"ח).