א. נצטווינו בתורה (1) "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא", ופירש הרמב"ן (1) שהמצוה היא "ללמדו תוכחת מוסר, ולא תשא עליו חטא, שיהיה עליך אשם כאשר יחטא ולא הוכחת אותו". ובמסכת ערכין (1) אמרו: "עד היכן תוכחה [אדם חייב להוכיח את חברו]. רב אמר עד הכאה [עד שיקצוף זה, ויכה את המוכיח] שמואל אמר עד קללה [שיקלל את המוכיח], ורב יוחנן אמר עד נזיפה". ובמסכת בבא מציעא (1) דרשו את הפסוק "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ", שחייב להוכיח את חברו עד שיקבל את תוכחתו "אפילו מאה פעמים" [ובספר החינוך (5) ביאר: "חיוב מצוה עד הכאה, כלומר שחייב המוכיח להרבות תוכחותיו אל החוטא, עד שיהא קרוב החוטא להכות את המוכיח", ועי' בדבריו שם מהו שורש המצוה].

ועוד אמרו חז"ל במסכת שבת (2) בחומר חיוב התוכחה, כי מידת הדין קיטרגה לפני הקב"ה על הצדיקים הגמורים "שהיה אפשר בידם למחות בעושי עבירה ולא מחו", ובשל כך "נתפסו" באותו עוון שלא הוכיחו בו את הרשעים.

יחד עם זאת, מצינו כמה הגבלות בחיוב התוכחה. בסוגיית בערכין (1) מבואר שאין להוכיח, אלא אם כן המוכיח אינו חוטא או מזלזל באותה עבירה, כדברי הגמרא: "אמר רבי טרפון תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו [המוכיח] טול קיסם מבין עיניך [כלומר עון קטן], אמר לו טול קורה מבין עיניך [יכול חברו לומר לו, טול אתה עון גדול שבידך, הלכך אין יכולים להוכיח שכולם חוטאים, רש"י]. ועוד מובא שם: "אמר רבי אלעזר בן עזריה תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח", ופירש רש"י: "דרך כבוד, שלא יהו פניו משתנים".

ובמסכת יבמות (2) אמרו: "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך חובה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע".

ומסופר בגמרא במסכת ביצה (2) על כמה אמוראים שלא מחו באנשי מקומם כאשר ראו אותם עוברים על איסור, בנימוק: "הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים".

וצריך בירור בגדר הדברים, אימתי מחוייבים להוכיח, אימתי נאמר הכלל שעדיף לא להוכיח משום "הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים", ואימתי אסור להוכיח.

ב. לבירור הדברים, נעיין בסוגיית הגמרא במסכת ביצה (3) ובדברי הראשונים שם.

בתחילת הסוגיא מסופר על כמה אמוראים שלא מחו באנשי מקומם כאשר ראו אותם עוברים על איסור, בנימוק: "הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים". ואמרו בגמרא: "והני מילי דרבנן, אבל בדאורייתא לא". כלומר, כאשר עוברים על איסורים מדרבנן [כפי שמובא שם בסוגיא] אין חיוב תוכחה, אבל כאשר רואה את חברו עובר על איסור תורה, מחוייב תמיד להוכיחו. אך לאחר מכן אמרו: "ולא היא, לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי, דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא, ואכלי ושתו עד שחשכה, ולא אמרינן להו ולא מידי". והיינו שגם כאשר רואה מי שאינו נזהר באיסור תוספת יום הכיפורים, שהוא איסור מדאורייתא [הנלמד ממדרש הפסוק ועיניתם את נפשותיכם], אינו מחוייב להוכיח, מטעם "מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים" [בדברי הראשונים הוזכרה סוגיא המקבילה לסוגיא זו במסכת שבת, ויש בה חילופי גרסאות, ואכמ"ל]. וכמובן יש להבין את מסקנת הגמרא, שגם באיסור דאורייתא אומרים "מוטב יהיו שוגגים" – ומה עם מצות עשה מהתורה "הוכח תוכיח".

וחידש בעל העיטור [הובא ברא"ש והר"ן בביצה ובדרכי משה (3), וכן מובא בשיטה מקובצת בביצה (3) ד"ה ולא, בשם ויש מפרשים, וברשב"א בביצה (3)] כי רק בדבר המפורש בתורה יש חיוב תוכחה. ודברי הגמרא "מוטב יהיו שוגגים", נאמרו על דינים מדרבנן או על איסורים מדאורייתא שלא נאמרו במפורש בתורה אלא נלמדו מדרשה, כדוגמת דין "תוספת יום הכיפורים" [וראה בביאור הלכה (4) ד"ה אבל, וכן בהערות על חידושי הרשב"א בביצה (3) במה שכתבו להוכיח מסוגיא והתוספות במסכת שבת (2), דלא כבעל העיטור].

ובטעם הדבר כתב הרשב"א בביצה (3) שאם הדבר אינו מפורש בתורה, אנו יכולים לתלות שהם שוגגים ומוטעים, ומה שלא שישמעו לנו הוא מחמת שהדבר "קל בעיניהם". אבל בדבר המפורש בתורה והם עוברים על זה, בוודאי אינם שוגגים "ומחינן בהו וענשין להו עד דפרשי" [ועי' בשו"ת כתב סופר (6) במש"כ בטעם דין זה].

ג. מצינו בדברי הראשונים חילוקי דינים נוספים, אימתי נאמר חיוב התוכחה.

התוספות במסכת שבת (2) נה, ב ד"ה ואע"ג) כתבו שחיוב תוכחה נאמר רק כשיש ספק שמא יקבלו ממנו את התוכחה, "אבל היכא דוודאי לא מקבלי, הנח להם, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין", וכן מתבאר בדברי התשב"ץ (5).

והנמוקי יוסף ביבמות (2) כתב, כי דברי הגמרא שם "מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע", נאמרה רק ברבים, אבל ביחיד צריך להוכיחו עד שיכנו או עד שיקללנו, כדברי הגמרא בערכין (1). אך גם את הרבים צריך להוכיח פעם אחת לפחות "משום דאולי ישמעו, או שלא יהא להם פתחון פה". ומבואר בדבריו, שגם אם יודע בוודאות שדבריו לא יִשַמעו, יאמר את התוכחה ברבים רק פעם אחת, וביחיד יאמר עד שיכנו או עד שיקללנו. ובטעם הדבר, מדוע יש חיוב להוכיח כאשר הדבר ברור שלא ישמעו לו, ומדוע אין זה בכלל "מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע", ראה בספר לרעך כמוך (7) במה שביאר בארבעה אופנים.

חידוש נוסף הובא בשיטה מקובצת בביצה (3) בשם רבותינו הצרפתים, שדין זה לא למחות באיסור שאינו מפורש בתורה, נאמר רק בדורות ראשונים "אבל בדור הזה שמקילין בכמה דברים, ראוי לעשות סייג לתורה, ואפילו בדרבנן מחינן וקנסינן להו עד דלא לעברו לא בשוגג ולא במזיד".

ד. להלכה פסק הרמ"א (4) את שיטת הר"ן ובעל העיטור שחילק בין איסור המפורש בתורה שמחוייבים למחות בעובר עליו, לבין איסור שאינו מפורש בתורה. וכן פסק הרמ"א את דברי הנימוקי יוסף, שאם יודע שאין דבריו נשמעים, יאמר ברבים פעם אחת, וביחיד יאמר עד שיכנו או יקללנו.

ובמשנה ברורה (4) הביא את דברי התוספות בשבת (2) והתשב"ץ (5) שבמקום ספק אם ישמעו את תוכחתו "צריך למחות אפילו במידי דרבנן", ועי"ש בשער הציון (ס"ק ג) שהביא עוד מדברי התשב"ץ.

ובביאור הלכה (4) ד"ה ודוקא) הביא מדברי הפוסקים "דבדבר שאחזו להם מנהג גרוע להקל בפרהסיא, מקרי גלוי לנו שלא יקבלו, ואין צריך למחות אלא אם כן הוא מפורש בתורה".

עוד כתב בביאור הלכה (4) ד"ה מוחין בידם) בשם הברכי יוסף, שחיוב תוכחה בדבר המפורש בתורה אף שיודע שלא יקבלום "היינו רק כשידינו תקיפה על העוברים למחות בהם בחזקת היד, אבל כשאין בידינו כח להפרישם, אין מחויב להוכיחם, כיון שיודע שלא יקבלום.  אכן מדברי הסמ"ק משמע דמ"מ יש עליו חיוב מצד מ"ע דהוכחה".

חידוש נוסף כתב בביאור הלכה  (4) ד"ה חייב להוכיחו) בשם ספר חסידים, שחיוב תוכחה הוא "דווקא איש את אחיו שלבו גס בו, אבל אם היה איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו אין להוכיחו".

וראה סיכום הדינים העולים בכלל "מוטב יהיו שוגגים" – בספר לרעך כמוך (7), ובמש"כ החפץ חיים (8) בזה.

ה. חיוב תוכחת רשעים ופורקי עול – בביאור הלכה (4) ד"ה אבל אם) כתב: "ודע דמסתברא דמה שפסק הרמ"א דבדבר המפורש בתורה חייב למחות, דווקא שהוא באקראי, אבל אלו הפורקי עול לגמרי, כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבילות להכעיס, כבר יצא מכלל עמיתך, ואינו מחויב להוכיחו. ולענין אוכל נבילות לתיאבון או מחלל שבת שלא בפרהסיא יש לעיין בדבר" [ועי' במש"כ הרב הורביץ, ראב"ד שטראסבורג, בשו"ת קנין תורה (8) בנדון זה].

ובשו"ת שואלין ודורשין (10)-(11) הקשה רבי אליהו שלזינגר [רבה של שכונת גילה, ירושלים] סתירה לדברי הביאור הלכה הנ"ל, ממה שכתב הביאור הלכה עצמו בריש או"ח, וז"ל: "אבל אם הוא עומד במקום שיש אפיקורסים המתקוממים על התורה ורוצים לעשות איזה תקנות בעניני העיר, ועל ידי זה יעבירו את העם מרצון ה', ופתח בשלום ולא נשמעו דבריו, בכגון זה לא דיבר הב"י מאומה, ומצוה לשנאתם ולהתקוטט עמהם ולהפר עצתם בכל מה שיוכל". ומעתה צ"ע האם יש חובה להוכיח ולמחות כנגד פורקי העול, או לא.

ובביאור הדברים כתב הרב שלזינגר, שיש שני סוגי תוכחה: האחד, שנתחייבנו במצות "תוכחה", להוכיח את השני כדי להצילו מעבירה. והשני, מתאים יותר להיקרא בשם "מחאה", והוא לא בא להציל את עוברי העבירה, שברור שלא ישמעו, אלא בא להציל אחרים שלא ילכו אחרי ההבל ויהבלו. וחובה זו קיימת גם כנגד פורקי עול. ו

וראה במה שהאריך הרב שלזינגר בנדון "ההתייחסות בזמנינו לאחינו התועים שאינם שומרי תורה ומצוות", ובמה שהביא מדברי הפוסקים ומרן החזון איש בזה.

ועי' גם בדברי הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (8) והגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות (8), במה שכתבו בנדון מנהג קיום הפגנות מחאה נגד חילולי שבת [גם כאשר ההפגנה עצמה גורמת להרבות חילול שבת].

• חיוב התוכחה המיוחד המוטל על הרבנים ומנהיגי הדור – יעו' במש"כ הכתב סופר (5).
• מי מחוייב להודיע לכהנים כשיש מת בבית או בבית חולים כדי להפרישם מאיסור טומאה – יעו' בספר אהלי יעקב (9).

סיכום דיני תוכחה הלכה למעשה • עצות והדרכות לקיום המצוה • סגולות המצוה – ראה בספר בין אדם לחברו (12)-(13).