מציאה בחנות

במשנה ובסוגיא במסכת בבא מציעא מבוארים דיני מציאה בחנות. יש להבחין בשלושה סוגי מקומות:

[א] המקום שהמוכר יושב שם – "מן הדלפק ולפנים".

[ב] על הדלפק שבו מניחים את המוצרים והכסף של הקניה.

[ג] בשטח החנות שהלקוחות נמצאים שם – "מן הדלפק ולחוץ".

מתוך לימוד הסוגיא עם פירושי רבותינו הראשונים והכרעת הפוסקים, נבוא לבירור ההלכה למעשה, מה דינה של מציאה שנמצאה בחנות בכל אחד משלושת סוגי המקומות הנ"ל.

מה הדין כאשר יש במציאה סימן

א. הראשונים חלקו האם בדברי המשנה מדובר שאין במציאה סימן, או גם כשיש במציאה סימן.

רש"י (1א) ד"ה מצא) פירש שדין המשנה הוא בדבר שאין בו סימן, והרי אלו שלו משום שהבעלים מתייאשים. וכן בגמרא (ד"ה אמר) רש"י לא גרס בדברי רבי אלעזר "אפילו צרורין", משום שב"צרורין" יש סימן, ואם כן היה חייב להכריז. אולם התוספות (ד"ה אפילו) כתבו לבאר לפי הגירסא "צרורין", שאע"פ שיש בהם סימן אינו מחוייב להכריז, משום שמדובר באופן שרוב נכרים מצויים שם, והלכה כרבי שמעון בן אלעזר (בבא מציעא כד, א) שבמצא במקום שיש רוב נכרים, אף בדבר שיש בו סימן, הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשים. וכן מבואר בדברי הרא"ש (1ב) שדברי המשנה נאמרו "אפילו בדבר שיש בו סימן דומיא דגל ומצא בכותל ישן".

מדוע בעל החנות לא קונה את המציאה ב"קנין חצר"

ב. בדברי רבותינו הראשונים נאמרו תירוצים רבים על קושיא זו.

• התוספות (1ג) לעיל כו, א ד"ה דשתיך) פירשו שאינו קונה על ידי חצירו משום שהמעות הן דבר קטן, והן נחשבים כדברים שאין סופם להימצא על ידי בעל החנות והשולחני.
• הרא"ש (1ב) פירש, שכיון שרבים נכנסים לתוך החנות, בעל החנות לא יודע שנפלו שם המעות כדי לשמור עליהן שלא יקחום האנשים הנכנסים, ולכן "לא סמכא דעתו", ולפיכך אינו קונה על ידי חצרו.
• הרמב"ם (2א) תירץ, שחנות אינו "חצר המשתמרת", לכן אינו יכול לקנות. ואע"פ שבעל החנות עומד בצד השדה, אינו קונה אלא אם כן אומר "קנה לי חצרי".
• הראב"ד כתב בהשגות (שם), שאפילו אם אומר "תקנה לי חצרי", אינו יכול לקנות, משני טעמים:

[א] כיון שנפל בתוך החנות לפני שנתייאשו ממנו הבעלים, שוב אינו יכול לקנות משום שבא לידו באיסור.

[ב] יאוש לא קונה אלא באבדה, אבל כאן אין זה אבדה אלא כפקדון ששכחו בעליו.

• והרשב"א (2ב) תירץ, שהחצר לא קונה כיון שיש רשות לכולם להיכנס לחנות, ובשל כך דין החצר כדין "רשות הרבים", ולכן אינו יכול לקנות על ידה.

מציאה על תיבת החנווני

ג. מבואר (1) בגמרא שאם מצא על שולחנו של השולחני, הרי אלו שלו. ונחלקו הראשונים מה הדין כאשר מצא על תיבת החנווני.

• הרמב"ם (2א) פסק שאם מצא על תיבת החנווני הרי אלו שלו, כדין מצא על שולחן של השולחני.
• אבל הרשב"א (3א) חלק עליו, וסבר שאם מצא על תיבת החנווני, הרי הוא של החנווני. והוכיח כדבריו ממה שדייקו בגמרא (1א) שאם הדין הוא שכשמצא על השולחן הוא של השולחני, מדוע נקט התנא "לפני השולחני", היה לו לומר "מצא בשולחנות", כמו ששנינו "מצא בחנות". ומבואר איפוא מדברי הגמרא, שבחנות הדין הוא שרק במצא על קרקע החנות הרי אלו שלו, ולא כשמצא על התיבה. ודווקא בשולחני, כיון שנקט התנא "לפני השולחני", פירושו של דבר, אפילו כשמצא על גבי השולחן.

בביאור החילוק בין חנווני לשולחני, נאמרו כמה טעמים:

• הראב"ד [הובא בשיטה מקובצת (3ב)] פירש, שדווקא מעות "צרורין" אינן של השולחני, כיון שאין דרך השולחני לצרור מעותיו אלא להניחם מותרות להראותן לבאים להחליף. אולם אצל החנווני שאינו מוכר מעות, לא שייך טעם זה, ולכן אין להוכיח ממה שהם "צרורין", שאינן שלו. וכשאין הכרח לומר שאינן שלו, יש לומר שהם של בעל החנות.
• הרשב"א [ד"ה אמר; הובא בהערה 349] ביאר, שהחילוק הוא מטעם שבשולחני, כיון שמחליפים על השולחן מעות, אין דרכו להניח מעותיו אלא בשעה שמחליפים, ולכן יש לומר שמן הסתם נשאר מהאנשים הבאים להחליף. אבל בחנות שאין מחליפין שם מעות, לא שייך טעם זה.
• בשיטה מקובצת (3ב) מבואר שהחילוק הוא, שבשולחנות האנשים מוציאים כספיהם מכיסם אפילו קודם קנייתם, כדי להראותם למחליף. ולכן יש לומר שנאבד מהם, וממילא הרי הם של המוצא. אולם בחנות שקונים חפצים בכספם, בדרך כלל לא מוציאים את כספם אלא לאחר שקנו חפץ וכבר חייבים לשלם לחנווני בעבור מה שקנו, וממילא יש לומר שהכסף הוא של החנווני.
• והטור (3ג) חילק, שבשולחני, בדרך כלל האנשים הבאים מניחים את מעותיהם על השולחן, ולכן נוכל לומר שנשאר מהם. אבל בחנות אין דרך הקונים להניח את החפצים שלהם על התיבה, וממילא אינו אלא של בעל החנות.

מציאה בחנות – הכרעת השלחן ערוך והפוסקים

ד. בשו"ע (4) נפסק: "המוצא מעות בחנות, אם היו בין תיבה לחנווני הרי הם של בעל החנות. ואם מצאם על התיבה, ואצ"ל מתיבה ולחוץ, הרי הם של מוצאם". וכתב הרמ"א: "ואפילו יש בהן סימן". מדברי השו"ע נראה שנקט להלכה כשיטות הראשונים, שגם כאשר יש במציאה סימן, חייב להכריז. ופשטות לשון הרמ"א, שאף אם יש סימן, אין חייב להכריז, וכן נקט הסמ"ע (ס"ק יז) בדעתו. והש"ך (ס"ק יט) הכריע כהשו"ע, שחייב להכריז, ודוחק כן גם בכוונת הרמ"א. אבל בביאור הגר"א (ס"ק טז) פסק כפשטות לשון הרמ"א, שאינו צריך להכריז.

עוד פסק הרמ"א (4), כשיטת הראשונים, שאם מצא על התיבה של החנווני, הרי אלו של החנווני. ובסמ"ע (ס"ק יח) הביא את חילוקו של הטור (3ג) בין מציאה על השולחן למציאה על תיבת החנווני.

והוסיף בערוך השלחן (5א) סוף סע' יב) "ואין חילוק בין מציאת מעות לחפצים".

וראה גם בדברי הש"ך (ס"ק יח) בשם הראב"ן: "דבתים שלנו שהרבים דורסים בהם, ומוצאו שם, הרי הוא שלו, דדומה לחנות הוא, ותנן מצא בחנות הרי אלו שלו, משום דרבים מצויים שם, ולא קניא לו חנותו".

• רוכלים העומדים עם שולחנם ברחובות ובשווקים – בערוך השלחן (5א) סע' יג) כתב: "ודע דשולחנים העומדים עם שולחנם ברחובות ובשווקים, גם כן הדין כן, דבין השולחן ולשולחני – הוא של השולחני. אמנם כשהשולחני הלך משם, נ"ל דהוי של המוצא, ברוב עכו"ם, דמתייאש שסבור שהעכו"ם מצא. אבל ברוב ישראל אינו מתייאש אף בדבר שאין בו סימן, שהמוצא יודע שהוא של השולחני".
• הדין בזמנינו שהדרך להניח חפצים על התיבה [דלפק הקופאי בחנות] – בפתחי תשובה (5ב) כתב ש"בזמנינו שדרך להניח על התיבה, וכן דרך להניח העודף על התיבה, ומצא שם מעות, אפשר דלכולי עלמא דינו כמחוץ לתיבה". וסיים: "ובלאו הכי יש לדון בזה ובכל כיוצא בזה לפי המציאות השכיחה בכל דבר ודבר".
• סיכום דיני קנין בחצר שרבים נכנסים ויוצאים שם – ראה בספר משפט הקנין (9א), ובספר משפטי התורה (9ב).

ובספר משפטי החושן (12א) כתב בנדון מקום המצולם במצלמות במעגל סגור: "בכל המקומות שיש לתלות שהבעלים התייאשו, יש להסתפק, האם דין זה קיים אף אם הכסף או החפץ נמצאו במקום המוקף במצלמות במעגל סגור, או שמא המצלמות גורמות שהבעלים לא התייאשו", ובהערה (שם) ביאר את הצדדים בזה.

אבדה שנמצאת בחנות – סיכום הדינים למעשה

ה. ראה בספר משפטי החושן (10)-(11) ובספר הלכות השבת אבדה (12ב)-(13א), פרטי הדינים במציאה במקום ישיבת המוכר • בשטח שמסתובבים הקונים • מצא על הדלפק • מוכר שאינו בעל החנות • כאשר יש מספר קופאים או עובדי נקיון • מצרכים שנמכרים בחנות.

מציאה בבנק • מונית • צרכניה • מרפאה •  משרד עורכי דין •  בנין משותף

ו. ממוצא הדברים דנו הפוסקים כיצד יש לנהוג על פי ההלכה כאשר מוצאים מציאה במקומות הנ"ל:

ראה בשו"ת אגרות משה (6), ובספר משפטי התורה (7), ספר תורת האבדה (8), ובספר הלכות השבת אבדה (13ב).