א. עדות אשה בדיני ממונות ואיסורין – קיימא לן [גיטין (1) ועוד] "עֵד אחד נאמן באיסורין". ובטעם הדבר כתב רש"י בגיטין: "שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב". ובמסכת יבמות (1) הוסיף רש"י בביאור סברא זו: "והא ודאי פשיטא לן דסמכינן עליה [על עד אחד] כל זמן שלא נחשד, דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חברו ואין לך אדם סומך על בני ביתו".  לעומת זאת במסכת חולין [הובא בליקוטי רש"י בגליון מסכת גיטין (1)] מבואר בדברי רש"י שנאמנות עד אחד נלמדת מהפסוקים, כדבריו: "דכל יחיד ויחיד האמינתו תורה [שנאמר] וזבחת מבקרך ומצאנך (דברים יב, כא) ושחט את בן הבקר (ויקרא א, ה) ואכלי כהנים על ידו". ואילו התוספות (1) גיטין ד"ה עד אחד) כתבו שדין "עד אחד נאמן באיסורין" נלמד מהפסוק האמור באשה נדה "וְסָפְרָה לָּהּ", לה לעצמה, מכאן לנדה שסופרת לעצמה, והבעל סומך עליה. ומפורש בדבריהם, שבכל מקום שעד אחד נאמן באיסורים, אף האשה נאמנת. ולפי תוספות, אדרבה, עיקר דין נאמנות עד אחד באיסורים נלמד מאשה.

והנה בסוגיא בגיטין (1) הנדון הוא בדברי המשנה המכשירה הבאת גט על ידי שליח אחד המעיד שהגט נכתב ונחתם בפניו, והקשתה הגמרא: "ליבעי תרי, מידי דהוה אכל עדיות שבתורה". ותירצה: "עד אחד נאמן באיסורין". ומבואר בהמשך הגמרא בגיטין וכן ביבמות (1) כי עד אחד נאמן באיסורים רק אם לא "אתחזק איסורא", דהיינו בספק אם החתיכה של חֵלֶב [אסור] או של שומן [מותר], ובא עד אחד והעיד שהחתיכה היא של שומן. אבל כאשר "אתחזק איסורא", כגון חתיכה ודאי חלב שעד אחד העיד עליה שהיא שומן, הוא אינו נאמן.

וכן נפסק בשו"ע (3) "עד אחד נאמן באיסורים להתיר אבל לא להחמיר". והוסיף הרמ"א: "וכל דבר שלא אתחזק, לא להיתר ולא לאיסור, עד אחד נאמן עליו אפילו לאוסרו. וכל היכא דאתחזק דבר באיסור, כגון טבל או חתיכת בשר שאינה מנוקרת, אין העד נאמן עליו להתירו אלא אם כן בידו לתקנו [מקור הדברים עי' ברש"י בגיטין (1) ד"ה הכא אתחזק, ובתוספות שם ד"ה עד אחד]. ואשה נאמנת בדבר איסור לומר תקנתיו" [ועי"ש בש"ך (ס"ק כט) כי אשה נאמנת "גם על איסור דאורייתא היכא דבידה לתקנו, דאם לא כן לא עדיפא מעד אחד דאינו נאמן הואיל ואתחזק איסורא"].

ועוד אמרו במסכת גיטין (1) "אין דבר שבערוה [ראוי להתירו, רש"י] פחות משנים". וראה בספר באהלה של תורה (10) שהביא את מחלוקת הראשונים בפירוש הסוגיא, האם עד אחד נאמן בדבר שבערוה היכא דלא אתחזק איסורא.

ב. עדות אשה על יחוס – בגמרא בקידושין (1) מובא: "תנו רבנן נאמנת חיה [מיילדת] לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר [כאשר יש ספק על יחוס הוולד]. במה דברים אמורים שלא קרא עליה שם ערער, אבל קרא עליה ערער אינה נאמנת" [ודין זה נפסק בשו"ע אבן העזר (4)]. ובטעם הדבר, כתב בספר באהלה של תורה (10) שמדברי הרמב"ם שכתב כי החיה נאמנת "מפני שלא הוחזק", משמע כדעת הסוברים שעד אחד נאמן בדבר שבערוה כשלא אתתזק איסורא, והנאמנות היא מהתורה. אולם מביאור הגר"א בחושן משפט (4) משמע שטעם הנאמנות הוא תקנת חכמים "לפי שאין שם אנשים" [וכדעה זו מובא באנציקלופדיה תלמודית (6) הערה  438].

דברי הגר"א נאמרו בביאור פסק תרומת הדשן (3) המובא ברמ"א (4) שאשה פסולה להעיד, אך "תקנת קדמונים דבמקום שאין אנשים רגילים להיות, כגון בבית הכנסת של נשים או בשאר דבר אקראי שאשה רגילה ולא אנשים", נשים נאמנות להעיד [וציין הגר"א מקור לדברים: "ויש סמך לזה בפ"ד דקידושין חיה וכו', והטעם לפי שאין אנשים שם"].

הרי לנו מקום נוסף שאשה נאמנת להעיד. ועי"ש בסמ"ע (ס"ק ל) ובפתחי תשובה (ס"ק ט-יא) פרטים נוספים, וכן באנציקלופדיה תלמודית (6), אימתי ועל מה כשרה אשה להעיד [ובדין עדות שאינה אלא "גילוי מלתא"].

ג. נאמנות אשה בבדיקת חמץ – במסכת פסחים (2) נאמר כי בבית שהוחזק שלא בדקו בו חמץ, נאמנת אשה לומר שבדקה אותו. ומפורש במסקנת הסוגיא, כי נאמנותה היא בגלל שבדיקת חמץ מדרבנן [מדאורייתא די בביטול בעלמא].

וכתבו התוספות (ד"ה הימנוהו) "אף על גב דכל דבר שהוא בידם מהימנינן להו לנשים, ואפילו מדאורייתא, מכל מקום גבי בדיקת חמץ אף על גב  דבידם, מכל מקום אי הוי מדאורייתא לא מהימנינן להו, משום דאיכא טירחא יתירתא וצריך דקדוק גדול, כדמוכח בירושלמי (2) שמפרש מפני שנשים עצלניות הן". וכן נקטו תוספות בעירובין (3) נט, א). [בביאור דברי הירושלמי יעו' בקרבן נתנאל (2), ובמאירי המובא בשו"ת משנה הלכות (9)].

להלכה פסק השו"ע בהלכות פסח (5) "בית שהוחזק שלא בדקו המשכיר, ואמרו אשה או עבד אנו בדקנוהו, הרי אלו נאמנים". וכתב המשנה ברורה שם: "מכל מקום לכתחילה אין נכון לצוות לאלו לבדוק, שהבדיקה יש בה טורח גדול ויש לחוש שמא יתעצלו" [ובמגן אברהם (5) ציין כי לדעת התוספות בעירובין (לא, ב) אשה נאמנת רק בביתה שלה, אבל השולח אותם לעשות דבר, אין נאמנים אפילו בדרבנן. ועי' באגרות משה (7) ובמשנה הלכות (9) שכתבו כי מהתוספות בפסחים ועירובין (נט, א) מבואר שחלקו על התוספות בעירובין (לא, ב), ולא קיימא לן להלכה כתוספות עירובין (לא, ב) הנ"ל]. 

ד. נאמנות אשה בבדיקת תולעים [ודברים שיש בזה טורח] –  על פי דברי הירושלמי (2) כתב המהרש"ל [הובא בש"ך (5) סי' פד ס"ק לה] כי בדבר האסור מדאורייתא אין נשים נאמנות בבדיקה שיש בה טורח, כבדיקת קטניות ודגים קטנים. אולם הביא הש"ך (שם) את דברי הרמ"א [בספרו תורת חטאת] "שאין המנהג כדברי המהרש"ל, רק הנשים בודקות הקטניות והפירות, וסמכינן עלייהו". וסיים הש"ך: "ואף על גב דבברירת דגים קטנים כתב בהג"ה סוף סימן קכ"ז (3) דאשה אינה נאמנת ["דאשה דעתה קלה להקל", לשון הרמ"א שם]. שאני הכא [ביו"ד סימן פד], כיון דלא אתחזק איסורא, גם כי יש הרבה צדדים להקל, והלכך אע"ג דקיי"ל לאיסור, מכל מקום סמכינן עלייהו" [ועי' בדרכי תשובה (5) במה שכתב בביאור דברי הש"ך]. וראה במש"כ הש"ך בהלכות יין נסך (3) ס"ק ל).

וכתב הדרכי תשובה (5) כי העיקר לדינא כדעת הש"ך "שמנהגם של ישראל תורה הוא, שסומכים על בדיקת נשים". ובזמן הזה "יותר יש לסמוך על בדיקת נשים מאנשים שמעיינות הרבה יותר מאנשים הנחפזים לצאת לעסקיהם" [רבי יהונתן אייבשיץ, כרתי ופלתי]. ובסוף דבריו הביא הדרכי תשובה  את מש"כ הערוך השלחן "ובימינו לא שמענו אפילו על צדיקי וגאוני עולם שלא יסמכו על נשותיהן הכשרות בבדיקת תולעים, זולת בבנות ישראל העובדות אצל בעלי הבתים בשכירות, עליהם אין סומכים בסתמא, אלא אם כן בעל הבית מכיר אותה שהיא יראת ה' ומדקדקת באיסורים".

וראה סיכום נאמנות נשים בדיני בדיקת תולעים וקטניות – בספר הכשרות (13) פרק יג סע' כו; פרק כג סע' ט-י).

וגם לענין בדיקת חמץ, נקט בתשובות והנהגות (8) סימן ריד) כי בזמנינו נשתנה המצב "ונשים צדקניות מנקות היטב לפני הבדיקה וטורחות במצוה הרבה יותר מהחיוב מהדין", ולכן ניתן לכתחילה למנות אשה שליחה לבדיקת חמץ.

ה. עוד בדיני נאמנות אשה באיסורים – יעו' בשיטת הראב"ד [הובא בשו"ת משנה הלכות (9)] שאשה נאמנת רק על איסורים שבידה ועל עצמה, אבל להעיד על איסורים שנתחזקו באיסור ולומר שאחרים תקנו האיסור, זהו דין עדות, אין האשה נאמנת, כי דווקא באיסורים נשים נאמנות, אך בעדות נשים אינן נאמנות. ועי' במשנה הלכות שביאר בגדר דין עד אחד נאמן באיסורין, שאין זה מדין עדות אלא מדין נאמנות [ונפקא מינא לדין "אם הגיד שוב אינו חוזר ומגיד"].

וראה במרדכי (3) שציין שמונה דברים שאשה נאמנת בהן, ובסיכום דיני נאמנות אשה באנציקלופדיה תלמודית (6).

ו. מינוי אשה כמשגיחת כשרות – בשו"ת אגרות משה (7)-(8) דן בשתי תשובות בנדון זה, וחידש כי מדין "עד אחד נאמן באיסורין" אין כל חשש, כי "בידה הוא שלא להניח להאכיל דברים אסורים, וגם לא אתחזק איסורא". אלא שיש לדון על פי דברי הרמב"ם (6) שאין ממנים אשה לתפקיד של שררה, שמא מינוי אשה כמשגיחה נחשב "שררה". ולמעשה צידד בנדון השאלה שנשאל אודות אלמנה אשת ת"ח שהיתה דחוקה בפרנסה, להקל, בהסתמך על הראשונים שנחלקו על הרמב"ם, והוסיף עצה לקיים הדבר גם ע"פ שיטת הרמב"ם, שתהיה שכורה לרב הממונה על הכשרות ואז תחשב כ"פועֵל", ואין זו "שררה".

אולם בשו"ת משנה הלכות (9) נקט כי גם האגרות משה לא התיר אלא בנסיבות השאלה שדן בה, וסיים כי למעשה "ח"ו לשנות קבלת אבותינו הקדושים ולהעמיד נשים משגיחות". ועי' במש"כ בתשובות והנהגות (8) סימן תכו) בנדון זה [וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית (6) במה שהביאו בדיני העמדת אשה לתפקיד שיש בו "שררה"]

ז. גדר נאמנות "קים לה בגוה" באיסורין – ראה בחידושו של האגרות משה (11) על פי סוגיית הגמרא בכתובות (11) שמותר לאב שומר תורה ומצוות לאכול אוכל המוגש לו בבית ילדיו שאינם שומרים כשרות מדין "קים ליה בגוה", שלא יכשילוהו באיסור, ו"אין זה מדין נאמנות אלא כרְאּיה ממש, כיון שהיא ידיעה עצמית שיודע ומכירו" [וראה בדברי הרב שמאי קהת גרוס (11) במה שביאר לפי זה מדוע אכל יצחק אבינו ממטעמי עשו בנו].

• נאמנות על ייחוס העובר בהפריית מבחנה – באהלה של תורה (10).
• דיני המתארח בבית שאין בעליו מקפידים על הכשרות – ספר הכשרות (12)-(13).