נאמנות רופאים
בענייני הלכה רבים יש צורך בהבנת המציאות הרפואית, ולשם כך יש צורך בקבלת חוות דעת רפואית. הפוסקים דנו בשאלת נאמנות הרופאים, ביחס לעצם המידע הרפואי שבידם, וביחס לנאמנותם האישית,
א. בסוגיות הש"ס מצינו כמה מקורות לפיהם התייעצו חז"ל עם רופאים בענייני הלכה:
- בהלכות יום הכיפורים – נאמר במשנה (1) "חולה מאכילים אותו על פי בקיאים", ופירש הרמב"ם: "בקיאים מן הרופאים", והוסיף: "ואם הורה רופא בקי שהוא צריך לאכול [ביום הכיפורים] והוא [החולה] אומר איני צריך, מאכילים אותו על פי רופא ואין שומעים לחולה". וכן נפסק בשו"ע (1) [להלן יבואר דין נאמנות רופא נכרי או מחלל שבת].
- בהלכות שבת – נפסק בשו"ע (1) שמחללים את השבת עבור חולה על פי הוראת הרופאים.
- בהלכות נדה – במסכת נדה (1) מובא מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות "ובאו ושאלו לחכמים [אם היא טמאה נדה] וחכמים שאלו לרופאים, ואמרו להם אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות [ולכן הדם אינו דם נדה אלא דם מחמת המכה שבמעיה], תטיל למים אם נימוחו טמאה. ושוב מעשה באשה שהיתה מפלת כמין שערות אדומות ובאה ושאלה את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים לרופאים, ואמרו להם שומא יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין שערות אדומות, תטיל למים אם נימוחו טמאה". ולהלן נדון בהרחבה בדברי הפוסקים במה שדנו ממעשה זה.
- בהלכות טומאה – במסכת סנהדרין (2) מובא כי "תודוס הרופא אמר שאין פרה וחזירה יוצאת מאלכסנדריה של מצרים, שאין חותכים האם שלה [רחם] בשביל שלא תלד", ועל סמך עדותו זו נקבעה ההלכה שבהמה שניטל הרחם שלה ממשיכה לחיות ואין היא טריפה, ומותרת באכילה.
- בהלכות טריפות – במסכת נזיר (3) מובא מעשה "שהביאו קופה מלאה עצמות לבית הכנסת של תרסיים ונכנס תודוס הרופא וכל הרופאים עמו ואמרו אין כאן שדרה ממת אחד". פרש"י: "שהיה בקי ומומחה אם הן ממת אחד או משני מתים". ומבואר שבגלל עדותם של הרופאים סמכו להתיר לנזיר שלא יגלח על מה שהאהיל על עצמות אלו.
ומעתה יש לדון האם מדע הרפואה כשלעצמו נאמן בוודאי או בספק. והאם הרופא עצמו נאמן בוודאי או בספק.
האם יש נאמנות לרופאים
ב. המהרי"ק (3) דן באשה שהרופאים הורו לה לחפוף את ראשה ביין ולא במים, האם הדבר מותר למרות שיש חשש שזה יגרום לסבך את שערותיה ולחציצה בטבילה. והורה המהרי"ק שהרופאים נאמנים לומר האם טבע היין לסבך את השערות, והוכיח זאת מהגמרא בנדה (2) "דמשמע שסמכו על דברי הרופאים ואפילו בחששא דכרת. וגם מצינו לענין אכילת חולה ביום הכיפורים ששומעים לרופא", וסיים וכתב: "ומעשים בכל יום שאנו סומכים על דברי הרופאים נכרים להאכילה".
והנה בית יוסף (3) יו"ד סימן קצא) הביא את דברי הגמרא בנדה (2) וכתב בדין אשה המפלת כמין קליפות אדומות שאינה טמאה נדה, על פי נאמנות הרופאים "כיון שידוע לרופאים שאין דרך חצץ אדום להיוולד בחדר אלא בכליות, תולים בהם ואין חוששים לה". והדרכי משה (שם) הבין מדבריו שמסתמכים על הרופאים ללא כל בדיקה, ולכן תמה: "דהא אמרינן בגמרא בהדיא דלא סמכינן אדברי רופא לחוד, אם בעינן גם כן בדיקה במים פושרים". ואכן הבית יוסף ב"בדק הבית" כתב שההיתר מותנה בכך שתשרה את הקליפות האדומות במים פושרים מעת לעת ולא ימחו".
ולכאורה מדברי הגמרא אכן מוכח שלא מסתמכים על דברי הרופאים ללא בדיקה נוספת, שהרי אם הרופאים היו נאמנים ללא סייג, מדוע הצריכו חכמים בדיקה להטיל את הקליפות האדומות למים פושרים לראות אם ימוחו או לא.
אמנם בתוספות הרא"ש בסוגיא בנדה (2) כתב שדברי הגמרא "תטיל למים אם נימוחו טמאה" הם מה שאמרו הרופאים, והיינו משום שגם לרופאים היה ספק "ולה היה ברור להם שהיה לה מכה בתוך מעיה". אבל באמת אילו הרופאים קובעים בוודאות שהדם אינו דם נדה אלא דם מחמת מכה, היו נאמנים.
למעשה בשאלת נאמנות הרופאים נחלקו הראשונים והפוסקים, בנדון אשה הרואה דם מחמת תשמיש [שאם ראתה ג' פעמים נאסרת על בעלה], שהלכה לרופא לטיפול, והרופא אומר שריפא אותה ממחלתה – האם סומכים עליו.
הטור (3) הביא את דברי ספר התרומה שהסתפק בדין זה, וכתב: "שאם תרצה להתרפאות, צריכה שתתרפא קודם שתתחזק [שרואה ג' פעמים מחמת תשמיש] אבל לאחר שתתחזק צריך עיון אם תוכל לסמוך על רפואה לשמש אחר כך, אפילו אם הוא רופא מומחה". והבית יוסף (3) הביא מדברי הריצב"א "שאם אמר לו הרופא שנתרפאת", סומכים עליו. ובשו"ע (3) יו"ד סי' קפז סע' ח) הביא את שתי הדעות להלכה.
והנה בדברי רש"י ותוספות במסכת עבודה זרה (2) מבואר שנאמנות של רופא נכרי [למול] היא מדין "אומן לא מרע אומנותיה", דהיינו בעל אומנות לא משקר מחשש שאמינותו תפגע, ועל ידי זה יאבד את פרנסתו.
וראה באנציקלופדיה רפואית הלכתית (9) סיכום בנושא מאיזה דין נאמן רופא – מדין עדות, מדין רוב או מדין חזקה "אומן לא מרע אומנותו".
נאמנות רופאים בדברים כלליים וביחס לגוף חולה פרטי [נאמנות הרפואה והרופאים מדין ספק או מדין ודאי]
ג. החתם סופר דן בכמה מתשובותיו (4)-(5) בנושא נאמנות הרופאים, וחידש להלכה שיש לחלק בין נאמנות רופאים בדברים כלליים לנאמנותם ביחס לגוף חולה פרטי, כדבריו בסימן קנ"ח: "האמת יורה דרכו דאין לסמוך על הרופאים על גוף פרטי מה שהם שפטו בשכלם על גוף זה, אבל המה נאמנים בדברים כלליים שהמה מקובלים שיש כך וכך בעולם" [ועל פי זה ביאר את הסוגיא בנדה, יעו"ש בדבריו].
ובסימן קע"ה הוסיף החתם סופר וביאר את טעם הדבר, מכיון שכל מדע הרפואה מבוסס על סברות ואומדן דעת [וסטטיסטיקה] ולא על קביעות וודאית: "היות כל דברי הרופאים אינו אלא אומד הדעת, שהם עצמם אומרים כי חכמתם הוא רק עיונית, ע"כ המה נאמנים על הכלל ולא על הפרט, רצוני שהם נאמנים לומר יש בטבע הכליות להוליד חצץ אדום, אבל אינם נאמנים על הפרט על גוף זה שיש בכליותיה חצץ, כי אולי מחשבותיהם הטעם לשפוט על גוף זה משפט שקר".
וראה בדברי הראי"ה קוק בשו"ת דעת כהן (6) שהוכיח בנחרצות שאנו מחזיקים את כל דברי הרופאים רק לספק "שגם בעצמם אי אפשר שיחזיקו דבריהם בתורת ודאי, שלפעמים יש שאחד וגם רבים מניחים יסוד מוסד בחכמת הרפואה, ואחר כך בא דור אחר וחקרה שכל דבריהם מהבל המה, ומה שזה בונה זה סותר, ואין דבריהם כי אם באסמכתא ואומדנא. אם כן יש לכל דבריהם דין ספק, ומה שסומכים עליהם להקל באיסורים לענין יום הכיפורים ושבת היינו משום דאפילו בספק נפשות גם כן נתנו כל איסורי תורה להידחות".
והנה לכאורה היה נראה כי דברי התוספות הרא"ש בנדה (2) סותרים את דברי החתם סופר, שהרי נתבאר בתוספות הרא"ש שהרופאים נאמנים בקביעה ודאית גם בגוף הפרטי של האשה המפלת כמין קליפות אדומות. וכתב הגר"ש ואזנר בשיעורי שבט הלוי (7) "דלא פליגי, דהחתם סופר והאחרונים שכתבו שלא האמינו לרופאים הוא כשהרופא לא ראה אלא אמר את דבריו בדרך אומדנא, אבל כשיכול לראות ולבדוק, נאמן". והוסיף בשם הפוסקים: "דבזמנינו שנתחדש אצל הרופאים המראה שבה רואים בעין את המכה מבפנים הו"ל מילתא דעבידא לאגלויי דלא משקרי, ונאמנים".
- חוות דעת רפואית שנכתבה בתיק הרפואי של החולה – מועילה גם כשנכתבה ע"י רופא שאינו כשר לעדות, מדין "אומן לא מרע אומנותיה", ראה באגרות משה (7) אבן העזר ח"א סימן ג).
- שני רופאים שנתבקשו לחוות דעה זה שלא בפני זה ואמרו דבר אחד – נאמנים, ראה בשיעורי שבט הלוי (7).
- נאמנות רופאים בזמן הזה – שיש תיעוד מדוקדק על מעשי הרופאים, וגם ניתן לברר ולעקוב אחריהם בבדיקות דם ובדיקות הדמיה מתקדמות, ראה בשיעורי שבט הלוי (7). סיכום – אנציקלופדיה רפואית הלכתית (8)-(9).
נאמנות רופאים מחללי שבת או נכרים
ד. הביאור הלכה בהלכות יום הכיפורים (1) הביא מדברי התפארת ישראל שפקפק בנאמנות הרופאים הנכרים בזמנינו "דשבקי לנאמנותם דלכל חולי קל אומרים תמיד שכשיתענה יסתכן. גם לענין רופאי ישראל שהרבה מהם חשודים לעבור על דברי תורה ולחלל שבת וגם הם אינם מתענים מצד אפקירותא, צ"ע רב אם יש לסמוך עליהם". וסיים הביאור הלכה: "באמת הדבר תלוי לפי ראות עיני המורה את הענין".
אמנם בפסקי תשובות (8) סימן שכח) הביא מדברי הברכי יוסף "שרופאים בזמנינו, כיון שצריכים לעמוד בנסיון על פי חוקי המלכות ויש עליהם פיקוח, לא מרעי לאומנותייהו". ומכל מקום ודאי שעדיף לכתחילה להתייעץ בהלכה עם רופא שומר תורה ומצוות. וראה סיכום בפסקי תשובות (8) ובאנציקלופדיה רפואית הלכתית (9)
