א. נבואת הנחמה של ישעיהו הנביא [1] פותחת בפסוק "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם", וצ"ב כפל הלשון "נחמו נחמו". ועי' ברבנו בחיי [1] שביאר כי מכיון שכל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה, אף כאן – לפי שחטאו בכפליים ולקו בכפליים, ראוי שיתנחמו בכפליים. ונראה לבאר כפל לשון הנחמה באופן נוסף, כדלקמן.

בסוף מסכת מכות מסופרים שני מעשים העוסקים בענין חורבן הבית [1]. ולאחר העיון, מתעוררות ארבע קושיות בלימוד הגמרא:

[א] מיסודי הדת נתחייבנו להאמין שכל דברי הנביאים אמת, וכפי שקבע הרמב"ם בי"ג העיקרים [1] "אני מאמין באמונה שלמה שכל דברי הנביאים אמת". ונשאלת איפוא השאלה, היתכן ח"ו שרבי עקיבא חשש שלא תתקיים נבואת זכריה עד שלא ראה שנתקיימה נבואת אוריה. [ב] מדוע רבי עקיבא אינו מסביר את פשר צחוקו מיד כשנשאל מדוע צחק, אלא משיב בשאלה "מפני מה אתם בוכים", בטרם יסביר מדוע צחק. [ג] בגמרא מובאים שני מעשים שבהם רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע בכו, ורבי עקיבא צחק. ויש להבין מדוע רק לאחר המעשה השני התנחמו התנאים מתשובתו של רבי עקיבא. [ד] יש לדייק את כפל לשון התנאים: "עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו", מה רצו ללמדו בכפל זה.

במסכת יומא [1] מובא כי בשעה שנכנסו נכרים להיכל, ראו את הכרובים מחובקים זה עם זה. ובשיחות מוסר להגר"ח שמואלביץ [2] הביא את קושיית הריטב"א על כך, מדברי הגמרא בבבא בתרא [1] שפני הכרובים היו איש אל אחיו בשעה שישראל עושים רצונו של מקום, כאות וסימן לקירבתם לאביהם שבשמים. ואם כן, שעת החורבן היא לכאורה הניגוד המוחלט לזמן ש"עושים רצונו של מקום", ומדוע איפוא היו הכרובים "מעורים" זה בזה". [ועי' בתירוצו של הגר"ח שמואלביץ,  שיש ללמוד מכך כי בהנהגת הקב"ה אין סתירה בין האהבה לעשיית הדין, ואדרבה, בשעה שבא לעשות דין עם ישראל היה זה מתוך חיבתם ובאהבה גדולה לאין שיעור, ומהנהגה זו עלינו ללמוד להנהגתינו, עי' בדבריו].

הפייטן בקינה "אלי ציון ועריה" הנאמרת בתשעה באב [5] בחר לדמות את היללה על החורבן דווקא ליללת יולדת בשעת ציריה, ולבתולה המתאבלת על בעל נעוריה, ויש להבין מה הורה לנו בזה.

ב. בדיני ומנהגי האבלות הנוהגים בימי 'בין המיצרים' מצינו סדר של "מוסיף והולך", מי"ז בתמוז, דרך "תשעת הימים" מראש חודש אב ושבוע שחל בו תשעה באב, שמוסיפים ניהוגי אבלות נוספים, עד ליום תשעה באב עצמו, שמתענים בו ונוהגים בו מנהגי אבלות נוספים. ולפי "סדר" זה, לכאורה הזמן שהיה ראוי לנהוג בו את עיקר תוקף חומר האבלות, היה צריך להיות זמן מנחה בתשעה באב שבו הוצת בית המקדש, כמבואר במסכת תענית [3] – שעה המסמלת את "שיאו" של החורבן. ברם דווקא בשעה זו, הותר להתעטף בציצית ולהניח תפילין שנקראים פאר, מה שאין עושים בבוקר משום האבילות, כמפורש בשו"ע בהלכות תשעה באב ([3]; סי' תקנה סע' א). ובטעם הדבר כתב המשנה ברורה (שם ס"ק ג) בשם ספר סדר היום: "להראות נחמה באבלינו בו ביום".

והמסקנה מכל זה, שדווקא הזמן המבטא את שעת גילוי שיא החורבן הוא המקום הראוי למנהגי נחמה, ולכן דווקא במנחה אומרים את תפילת "נחם", כמו שכתב הרמ"א ([3]; סוף סימן תקנז), והדברים צריכים ביאור.

ג. וביאור יסוד זה – שבשעת גילוי גודל החורבן נזרע שורש הנחמה, אמר מו"ר הגר"ד כהן שליט"א, בהקדם דברי הגמרא בברכות [3] בביאור הפסוק "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל". פירוש אחד ראה בפסוק זה פורענות, ומטעם זה לא נאמר ב"אשרי" פסוק המתחיל באות נו"ן. אולם במערבא תירצו את הפסוק במובן של נחמה ואומרים "נפלה, ולא תוסיף לנפול עוד, קום בתולת ישראל". ובהשקפה ראשונה, נראה תירוצם של בני מערבא רחוק מפשט הפסוק. וכן יש להבין האם פירושם של בני מערבא חולק על הפירוש הראשון, או שיש מוצא להתאים את הדברים.

ומובא בשם הגר"א ([3]; וראה בנוסח נוסף בספר לששון ולשמחה; [4]) שביאר כי הדיוטא התחתונה של הנפילה היא תחילת הקימה. כלומר, רק כאשר מגיעים לסוף החורבן מתחילה הגאולה, כי הרי הגאולה וההתרוממות מובטחות לישראל, אלא שכל עוד שאפשר לנפול יותר למטה אין הבטחה לתחילת הקימה. ולכן רק אם "לא תוסף קום" כי נפלה כבר לדיוטא התחתונה – אזי "לא תוסיף לנפול, אלא קום בתולת ישראל". ונמצא שפירושם של בני מערבא משלים את הפירוש הראשון, כי מאחר ו"נפלה לא תוסיף קום", והיינו שהגיעו לשיא הפורענות, זהו גופא התנאי ל"קום בתלות ישראל", וכמבואר בדברי הגר"א, שסוף החורבן הוא תחילת הנחמה. ולכן כל עוד לא הגיעו לדיוטא התחתונה ולא הסתיימה הנפילה עדיין לא התחילה הקימה.

לפי זה יישב מו"ר הגר"ד כהן את דברי הגמרא בסוף מסכת מכות [5] [4], ותירץ את השאלות הנ"ל: [א] פשיטא שלרבי עקיבא לא היה כל פקפוק שנבואת זכריה לא תתקיים ח"ו, אולם חששו היה שמא עדיין לא הוכשרה הקרקע לגאולה, מכיון שעדיין לא הגיעו בנפילתם לדיוטא התחתונה. ולכן כשראה בקיומה של  נבואת אוריה "ציון שדה תחרש" שהוא שיא החורבן – הבין שעתה יש לצפות לקיומה של נבואת הגאולה "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם".

[ב] רבי עקיבא אינו מסביר את פשר צחוקו מיד אלא משיב בשאלה "מפני מה אתם בוכים", בטרם יסביר מדוע צחק, כי ה"בכי" הוא תנאי לקיום ה"צחוק".

[ג] וזהו כמובן הטעם שרק במעשה השני בגמרא במכות [1]  ענו התנאים על דברי רבי עקיבא "עקיבא ניחמתנו", ולא במעשה הראשון – כי רק אז הבינו שהגיע עת הנחמה לאחר שראו כי המצב הגיע לדיוטא התחתונה.

[ד] ומבואר כפל לשונם של התנאים "עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו", על פי ביאורו של רבי יצחק הוטנר לשתי משמעויותיה של המילה "נחמה": האחת, במובן של עידוד והפחת תקוה, והשניה, במובן של חרטה. והשורש המשותף לשתי המשמעויות הוא: החרטה והיפוך המבט מרעה לטובה – הוא סיבת העידוד והתקוה. ויתכן איפוא, שלכך רמזו התנאים בכפל הלשון "ניחמתנו" כי בדברי רבי עקיבא נכללו שני המובנים של ה"נחמה": הקב"ה "מתנחם"  במובן של חרטה והיפך הנפילה – ומכח זה באה "נחמה" ועידוד לתקוות הגאולה והקימה.

ואולי גם כפל לשונו של הנביא ישעיהו [1] "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם", מרמז על ענין זה.

ועי"ש במה שביאר לפי הנ"ל את קביעות מקומה של ברכת "הטוב והמטיב" [שתקנוה ביבנה לאחר שנתנו הרוגי ביתר לקבורה] כחלק מההודאה שבברכת המזון, ואת המובא בהמשך סוגיית הגמרא במסכת תענית [2] "משחרש טורונוסרופוס הרשע את ההיכל, נגזרה גזירה על רבן גמליאל להריגה".

ד. לפי האמור נבין את דברי חז"ל [1] ש"בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה" [1], ואין סתירה בזה למה שמצב זה מבטא גילוי של אהבה בין הקב"ה ועם ישראל – כי דווקא בשעת החורבן מתחילה הארת הפנים של הגאולה, וכאמור.

ומובן מדוע נוהגים במנהגי הנחמה דווקא בזמן מנחה בתשעה באב בשעה הראויה להחשב לשיא החורבן – אחר חצות היום, עת הציתו אש במקדש – כי דווקא אותה שעה שנשרף ההיכל ונפלה בתולת ישראל לקרקעית התהום, התחיל מהלך הגאולה של "קום בתולת ישראל". ומשום כך דווקא בתשעה באב בשעת מנחה, הזמן שבו היה עיקר החורבן שניצתה האש בבית המקדש –  אומרים את תפילת "נחם" [3] "להראות נחמה באבלינו בו ביום", כדברי סדר היום.

ומובנת בחירת הפייטן [5] לדמות את היללה על החורבן דווקא ליללת יולדת בשעת ציריה ולבתולה המתאבלת על בעל נעוריה, כי בכי זה אינו רק ביטוי לכאב וצער גרידא, אלא בכי זה מבטא גם תקוה לעתיד – של היולדת החובקת תינוק לאחר הצער, והבתולה שעדיין יש לה תקווה להנשא בשנית. ואף בבכיינו על החורבן כמוסה התקוה לגאולה.

ה. על פי דברי הגר"א מתבאר הפסוק "והיה זרעך כעפר הארץ" [5] כתנאי לברכה של "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". כי רק לאחר שמגיעים לדיוטא התחתונה, לעפר הארץ, שייך לפרוץ למעלה, וכדברי הספורנו [5] "כי אמנם תשועת האל העתידה תהיה אחר רוב שפלות ישראל ההווה היום בגלותם". או בלשונו של הכלי יקר [5] המביא את דברי המדרש "אין התשועה באה לישראל כי אם בזמן שהם בתכלית השפלות" [ועי' בדבריהם ששבנו תלוי הדבר].

ואמנם ההשקפה לפיה שורש הגאולה צומח מתוך הגלות עצמה – גנוזה בסדר הבריאה, וכפי שמבאר רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו רסיסי לילה [3], שהעולם נברא תחילה בחושך ולאחריו מתגלה האור כדי ללמדנו שהאור מתגלה מתוך החושך הקדום לו. והיינו כמבואר לעיל, שרק לאחר שירדו ישראל לדיוטא תחתונה ונמצאים בשיא חשכת הגלות המר, יכול להפציע השחר החדש של הגאולה, במהרה בימינו.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ, וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת.

[*] מאמר זה שמעתי מפי מו"ר הגאון רבי דוד כהן שליט"א, ראש ישיבת חברון, ולימים נדפסו הדברים בשמו, בספרו של הרב יצחק פנחס גולדווסר, 'לששון ולשמחה', על ענייני בין המיצרים (5-4).