א מקור הדין וטעמיו

רבותינו הראשונים המוכיחים מדברי הגמרא במסכת ברכות (1א) כי חז"ל תיקנו על כל אדם ליטול ידיו בשחרית, ואף לברך על נטילה זו. כמו כן בגמרא במסכת שבת (1ב) מבואר [ רש"י ] שכאשר אדם קם משנתו בבוקר, שורה. על ידיו "רוח רעה", יש להיזהר שלא ליגע בנקבי הגוף. למשל, בפה, באף ובעינים, על מנת שלא ינזק מהרוח הרעה. בהמשך דברי הגמרא מובא בשם רבי נתן, כי על ידי רחיצת הידיים שלוש פעמים עוברות הרוח רעה מהיד.

בדברי רבותינו הראשונים נתבארו טעמים שונים לתקנת נטילת ידים בשחרית. הרא"ש (1ג) כתב: " לפי שידיו של אדם עסקניות ואי אפשר שלא נגע בבשר במקום המטונף ", ומכיון שאי אפשר להתפלל כך, תיקנו שיטול ויברך. אולם לדעת הרשב"א (1ד) טעם התקנה, " לפי שבשחר אנו נעשים כבריה. חדשה , וצריכים אנו להודות על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו, לפיכך יש להתקדש וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו".

דברי רש"י בטעם הנטילה מפני הרוח הרעה, מפורשים בזוהר הקדוש (2א), שם נתבאר כי בשעת השינה האדם נחשב כ"מת", ושורה עליו טומאה, שאינה מסתלקת ממנו עד שיטול את ידיו.

מרן השולחן ערוך (2ב) פסק: "ירחץ ידיו ויברך על נטילת ידים". המשנה ברורה (שם), הביא את טעמיהם של הרא"ש והרשב"א, וכתב: "ולהלכה אנו תופסים כשני הטעמים לחומרא" – ולקמן יבוארו הנדונים בהם יש נפקא מינא בין הטעמים, ובמה יש להחמיר [גם הטעם לנטילה משום רוח רעה מפורש בשו"ע (10א);(13א); 13ג) כדלקמן].

בערוך השולחן (2ג) כתב בתוך דבריו, כי הרא"ש והרשב"א לא הסתפקו בכך שטעם הנטילה בברכה הוא משום הרוח רעה כמבואר בגמרא, כי סברו שמשום רוח רעה לא היה מתקנים ברכה על הנטילה, כשם שלא תיקנו ברכה על שאר דברים שיש לחשוש להם משום סכנה [כגון מים אחרונים] – ולכן כתבו טעמים נוספים.

ב. חיוב רחיצת הרגלים קודם התפילה

הרמב"ם (3א) כתב שלפני כל התפילות די ברחיצת ידים, אך לתפילת שחרית יש לרחוץ פניו ידיו ורגליו. ואמנם הראב"ד השיג על דבריו וכתב: "לא ידעתי רגליו למה". הכסף משנה (שם) כתב שמקור דברי הרמב"ם בגמרא במסכת שבת "רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום", וכן ברבינו מנוח.

בשו"ת נודע ביהודה (3ב) השואל ביאר כי הרמב"ם והראב"ד נחלקו בטעם התקנה של נטילת ידים: הרמב"ם סבר כדברי הרשב"א שטעם הנטילה הוא כנטילת הכהנים, ולכן יש לרחוץ את הרגלים כשם שהכהנים מצווים בכך. והראב"ד סבר כדעת הרא"ש שהטעם משום נקיות הידים שמא נגע במקום מטונף, ולפיכך תמה מדוע לא מקפידים על רחיצת הרגלים, מאחר ונפסק להלכה כדעת הרשב"א [ולפי המשנה ברורה, על כל פנים יש להחמיר בזה].

אולם הנודע ביהודה נקט, כי מחלקותם תלויה במנהג האנשים: במקומו של הרמב"ם היו הולכים יחפים, ולכן נדרש לרחוץ את הרגלים קודם התפילה. משא"כ במקומו של הראב"ד שלא הלכו יחפים, אין טעם לרחיצה זו.

ג. ברכה סמוך לתפילה

בדברי המשנה ברורה (4א) מבוארת נפקא מינה נוספת בין הרא"ש והרשב"א, האם צריך לברך על נטילת ידים תיכף שקם משנתו, או להעדיף להמתין עד הנטילה השניה שקודם התפילה. וכתב הביאור הלכה, כי החיי אדם חשש לדעת הרא"ש שעיקר הנטילה נתקנה לצורך התפילה, ולכן יברך רק בפעם השניה, עיין בדבריו.

וראה במעשה רב (4ב) שנקט להלכה שיש לברך סמוך לתפילה, ולא מיד כשקם משנתו, כאשר בדעתו להתפלל מאוחר יותר. וכן במה שכתב החיי אדם (4ג) שאם נצרך שוב לנקביו יוצא בברכה לכולי עלמא, ועדיף לעשות כך.

ד. ברכה סמוך לנטילה

הטור (5א) כתב שאדם שנטל ידים בביתו, ורוצה להמתין עם הברכה עד שיבוא לבית הכנסת ולאומרה יחד עם כל ברכות השחר, רשאי לעשות כן. ובדברי הבית יוסף (5א) נתבאר כי ברכה זו שונה מכל ברכת המצוות שמברך עליהם סמוך למצווה ["עובר לעשייתן"]. היות ולפי טעמו של הרשב"א שתיקנו נטילה משום שנעשה כבריה חדשה וכרחיצת הכהנים, אם כן "ברכת ההודאה בתרייהו גרירא", ומאחר שהן נאמרות בבית הכנסת יכול לאומרה יחד איתם.

למעשה, מרן השולחן ערוך כתב (5ב) "יש נוהגים להמתין לברך על נטילת ידים עד בואם לבית כנסת, ובני ספרד לא נהגו כן". וכתב המשנה ברורה, כי הסכמת האחרונים לנהוג כאנשי ספרד, שלא להפסיק לכתחילה בין ברכת על נטילת ידים והנטילה, אלא מיד שנוטל ידיו צריך לברך ענט"י. אך אם בעת שנוטל ידיו הוא צריך לנקביו, שאפילו בדברי תורה אסור, ואפילו יכול להעמיד עצמו עד פרסה, אין לו לברך ענט"י עד שיעשה צרכיו ויברך ענט"י ואשר יצר [שערי תשובה]. ועיין לעיל בסימן ד' במשנה ברורה (ס"ק ד; 4א) שכתבנו שם בשם החיי אדם, שלכתחילה יותר טוב להמתין מלברך ענט"י עד לאחר שמנקה עצמו ורוצה להתפלל, דאז יוצא לכו"ע", עיין שם בכל דבריו.

ה. ניעור כל הלילה או ישן עם כפפות

הבית יוסף (6א) כתב כי מדברי הרא"ש משמע שבמקרה שאין חשש שנגע במקום מטונף, כגון שהיה ער בלילה, אין חיוב נטילת ידים בבוקר. והביא את דברי הרא"ש בתשובה, שאפילו אם ישן שינת ארעי אינו צריך נטילה, כיון שאין חשש שמא נגע במקום מטונף. אך הוסיף כי לדעת הרשב"א, גם אם ישן שינת ארעי, עדיין שייך הטעם שבבוקר האדם נעשה כבריה חדשה, וחייב ליטול. אך בסיום דבריו כתב , שיתכן שגם לדעת הרשב"א אפילו אם לא ישן כלל – יטול בברכה, כי "לא פלוג רבנן", ותיקנו ברכה על הנטילה בכל בוקר.

להלכה נפסק בשולחן ערוך (6ב) "אם היה ניעור כל הלילה יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו שחרית". וכתב הרמ"א כי מחמת הספק [מחלוקת הרא"ש והרשב"א – משנה ברורה שם] יטול את ידיו בלא ברכה. והוסיף המשנה ברורה שאם עשה צרכיו בבוקר, יטול ויברך לכולי עלמא [וראה עוד בביאור הלכה (שם) ד"ה ויטלם].

• ישן בלילה עם כפפות – בביאור הלכה (ד"ה אם) תלה דין זה במחלוקת הרא"ש והרשב"א.

• קם בלילה וחזר לישון, האם יברך שנית – בביאור הלכה (ד"ה כל הלילה) תלה דין זה במחלוקת הרא"ש והרשב"א.

וראה במה שדן הגר"ח קניבסקי, בעצת המשנה ברורה לעשות צרכיו בבוקר, כמבואר בספר דעת נוטה (6ג) האם דווקא כשעשה צרכיו, או די בכך שיגע במקום מכוסה על מנת להתחייב בנטילה בברכה, ומסקנתו כי יש לגעת במקום מטונף ממש או לעשות צרכיו.

ו. נטילת ידים לאחר התפילה וכן לנשים ולמי שאינו מתפלל

החיי אדם (7א) הביא את טעמו של הרשב"א וכתב כי מי ששכח לברך על נטילת ידים קודם התפילה, לא יברך לאחר התפילה, כיון שהנטילה נתקנה לצורך התפילה. וביאר כי הדבר פשוט לדעת הרא"ש שהנטילה על מנת לנקות את ידיו לצורך התפילה, אלא שנתחדש שגם לדעת הרשב"א אין לברך לאחר התפילה, כי הטעם שצריך להתקדש כמו ככהן לעבודתו "שייך דוקא בתפילה שהוא במקום קרבן". וסיים: "עוד נראה לי, דאז ימתין עד תפילת המנחה ויברך אז על נטילת ידים לכולי עלמא, וצ"ע".

אולם הגר"ח קניבסקי נשאל (7ב) האם מי שלא התפלל מחמת אונס רשאי ליטול ידיו בברכה, ותלה זאת במחלוקת בטעמי הנטילה, ואכן לדעת הרשב"א יכול ליטול ולברך אף שאינו מתפלל.

• נשים בנטילת ידים שחרית – כתב המשנה ברורה (10ב) "צריך להזהיר לנשים שיזהרו בנטילת ג' פעמים בסירוגין כמו האנשים". אמנם בספר הליכות בת ישראל (7ג) הביא מדברי שו"ת מחזרה אליהו, שכתב כי אשה אשר איננה מתפללת לכל הפחות תפילת שמונה עשרה אחת ביום, לא תברך על נטילת ידים, כיון שלכאורה יש לחשוש לדעת הרא"ש שהנטילה בברכה נתקנה רק לצורך התפילה. ואמנם יש לדון, שמא אשה המסתפק בבקשה עם שבח לפניה ולאחריה, וזו היא תפילתה, תוכל ליטול בברכה, וצ"ע.

ז. כלי לנטילת ידים

הבית יוסף (8א) הוכיח מדברי הרא"ש שאין חובה ליטול ידין בשחרית מכלי, כיון שנטילה זו אינה רק משום נקיות. אך לדעת הרשב"א שהנטילה כענין הכהנים שנטלו ידיהם מהכיור, יש ליטול מהכלי דווקא.

בשולחן ערוך (8ב) נפסק: "טוב להקפיד בנטילת ידים שחרית בכל הדברים המעכבים בנטילת ידים לסעודה", משמע שבכלל זה, נטילת ידים בכלי. וכתב הרמ"א כתב על דבריו: "מיהו אינו מעכב לא כלי ולא כוח גברא". וכתב המשנה ברורה: "רצונו לומר, דיעבד לענין הברכה, ויוכל לברך על נטילת ידים, או אפילו לכתחילה היכא דאי אפשר בענין אחר. אבל היכא דאפשר, טוב להקפיד".

ח. נטילת ידים בד' אמות הסמוכות למיטתו

כפי שנתבאר לעיל [אות א], טעם נטילת הידים בשחרית הוא גם משום רוח רעה. וכתב המשנה ברורה (8ג) כי יש ליטול מיד כשמתעורר אפילו אינו רוצה לקום ממיטתו "וכל שכן שלא ילך ארבע אמות בלי נטילת  ידים, וצריך להיזהר בזה". ובסיום דבריו הזכיר כי "יש אומרים דלענין זה אמרינן כולא ביתא כד' אמות דמי, אבל אין לסמוך על זה כי אם בשעת הדחק". ומקור הדברים במה שנשאל בשו"ת שבות יעקב (8ד) מדוע "יראים ושלמים" לא מקפידים לא ללכת ד' אמות ללא נטילה. ובתשובתו ביאר טעמם כי דין זה לא נזכר בש"ס ובראשונים, והוא "רק פרישות וחסידות יתירה", ולכן "אין להחמיר כולי האי, ופוק חזי מאי דבר".

וראה בספר פסקי תשובות (9) במה שהרחיב את היריעה בנדונים שונים: כגון, מי שקם בלילה אך דעתו להמשיך לישון, שיש להקל שאינו צריך ליטול ידים. וכן יש שנקטו כי רוח רעה שורה רק על מי שהיה ישן בזמן חצות עצמו. כמו כן דן בדברי השבות יעקב מה נחשב "כולא ביתא", והביא מדברי הפוסקים כי ראוי לכתחילה להחמיר ליטול בסמוך למיטה ממש.

ט. נטילת ידים משום רוח רעה – הלכה למעשה

על פי המבואר לעיל בטעם נטילת הידים בשחרית משום הרוח הרעה, כתב השולחן ערוך (10א) על פי דברי הגמרא במסכת שבת (1ב) שאין ליגע בשכר קודם נטילה משום שמפסיד את השכר על ידי כך.

הפוסקים דנו מאיזה גיל שורה על האדם רוח רעה, והאם היא חלה על כולם.

המשנה ברורה (10ב) כתב "להזהיר לנשים שיזהרו בנטילת ג' פעמים בסירוגין כמו האנשים, וגם כי הם מתקנות המאכלים שלא יטמאום בידיהם. גם יש ליזהר שהקטנים יטלו ידיהם בשחרית, כי נוגעים במאכל. ובנגיעת עכו"ם במאכלים בלא נטילת ידים אין לחוש, דלא מקבלי טומאה". אולם בשולחן ערוך הרב (10ב) כתב להקל בניגעת קטנים עד גיל בר מצווה, שקודם לכן אין שורה עליהם רוח רעה. וכן נקט הגרש"ז אויערבך (10ג) שעד גיל בר מצווה ניתן להקל, וכתב כי בנדון נגיעתן של עוזרות ומטפלות במאכלים, ניתן לסמוך על כך שמסמתא שטפו את ידיהם בבוקר, אך לכתחילה ראוי לבקש מהם בדרך כבוד שיטלו את ידיהן. וראה בדבריו המקובלים מפי הגר"א כי כוח הרוח הרעה נחלש מזמן המעשה שארע עם גר הצדק אברהם בן אברהם שנהרג על קידוש השם. אך למעשה אין לסמוך להקל בדברים הכתובים בפוסקים ובמשנה ברורה. והחזון איש כתב באגרותיו: "צריכים לתת לב להיזהר במפסידים הטבעיים וסגוליים", ובכלל זה "שלא להקל בנטילת ידים המבוארים בשלחן ערוך".

בספר פניני הלכה (11א) הביא בשם הגרי"ש אלישיב, כי יש להקפיד ליטול ידים מגיל שהקטן מתחיל ללכת. מאידך בספר אורחות רבנו (11ב) כתב כי משעה שהתחיל לגעת בעינים [ג' ד' חודשים] יש ליטול את ידיהם.

• בשו"ת תשובות והנהגות (11ג; חלק סימן א) דן במקרה שנגעו במאכל קודם נטילה האם הוא מותר באכילה, וכתב להקל מכמה טעמים: דרך העולם לרחוץ את ידיהם בבוקר; שטיפת האוכל מועילה אף היא להוריד את הרוח רעה שעליו. ובתשובה אחרת (חלק ב סימן ג) כתב סברא מחודשת להקל בענין רוח רעה של מי שאינו שומר תורה ומצוות, כי נחשב כנכרי שאין רוח רעה שורה עליו.

• בספר ילקוט יוסף (12) כתב להתיר לקנות לחם ממאפיה שהעובדים בה אינם מקפידים על נטילת ידים, ובין השאר צירף את דעת הרמב"ם שאינו חושש כלל לענייני רוח רעה, וכן שהקפדת הגמרא הוא רק בגיגית שכר ולא בשאר אוכלים, ועוד.

• מלבד איסור נגיעה באוכל, נזכר בסוגיית הגמרא (1ב) שאין לגעת בנקבי הגוף קודם נטילת ידים. וכן נפסק בשולחן ערוך (13א) "לא יגע בידו לא קודם נטילה לא לפה ולא לחוטם ולא לאזנים ולא לעינים".

וראה בפסקי תשובות (13ב) שהביא מדברי הפוסקים כי הוא הדין שלא יגע בשאר נקבי הגוף וכן בחתכים וכדומה. כמו כן כתב להקל בנגיעה באמצע השינה, או כשהתעורר באמצע הלילה ודעתו להמשיך לישון.

עוד מבואר בדבריו, כי הקפדה זו היא רק ברוח רעה ששורה מחמת שינה, ולא בשאר ענייני רוח רעה.

• בשולחן ערוך (13ג) נפסק: "מים של נטילת ידים שחרית אסור ליהנות מהם, ולא ישפכם בבית ולא במקום שעוברים שם בני אדם". ומבואר בדברי המשנה ברורה (שם) משום שהמים עלולים להזיק מחמת הרוח רעה שבהם.

• בפסקי תשובות (13ד) כתב שראוי לא להשקות עציצים עם מים שנטלו בהם, וכן לא לרחוץ בהם את הבית.

כמו כן יש להקפיד שלא ליטול על גבי כלים שבכיור, ואם נטלו, ירחוץ את הכלים היטב.