נישואין אזרחיים

במרוצת הדורות, למרבה הצער, לא מעט בני זוג חיים כ"נשואים" ואף נרשמים כ"נשואים" ברישומי המדינה או בתעודות ואשרות מעבר, ללא סידור חופה וקידושין כדת משה וישראל. הפוסקים, ראשונים ואחרונים, ישבו על המדוכה, לדון בשאלות הבאות:

• מה תוקפם ההלכתי של "נישואין אזרחיים", כאשר בני הזוג חיו ביחד לאחר מכן – האם האשה נחשבת "נשואה" וצריכה גט בטרם תינשא לאחר. והאם החיוב לקבל גט הוא מעיקר הדין, או רק חומרא.
• מה הדין כאשר היה רישום נישואין "אזרחי" בלבד, ללא כל קשרי אישות בין בני הזוג.

רבה של קובנא, מחבר שו"ת דבר אברהם (1א) כתב בתשובתו בנושא, "ששאלה זו נוגעת לכלל ישראל שלא יתערבו ביניהם פסולי משפחה הגוררים אחריהם חשש ממזרות, אינה שאלה פרטית" , ולכן צריכה הכרעה של גדולי הדור". לקמן ננסה לברר את עיקרי הסוגיות שדנו בהן גדולי הפוסקים בבואם להכריע בשאלה זו.

א. נישואין בנימוסי הגויים  – חשש קידושין בביאה

ההנחה הפשוטה בין הפוסקים היא שמעשה קידושין שלא על פי תורה לא חל כלל, אולם מכיון שאחד מדרכי קנין האשה המבואר במסכת קידושין (1ב) הוא בביאה, שמא נאמר שגם אדם זה כוונתו לקנותה בקידושי ביאה.

במסכת גיטין (1ג,2א) מבואר החידוש שאדם שבא על גרושתו לאחר הגירושין, חוששים שקידשה בביאה זו כי "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וגמר ובעל לשם קידושין". לדעת בית הלל, אף אם לא ראינו שנבעלה אלא שנתייחדה, אומרים "הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה".

ברם בשאלה האם ניתן להרחיב את הדין המבואר בגמרא למקרים נוספים בהם אדם בא על אשה בלא קידושין, מצינו מחלוקת גדולה בין המפרשים. במשנה במסכת יבמות מבואר כי מי שיש לו בן משפחה, הוא לא מתייחס אחריו. וחידשו הגאונים (2ב) שאם בא על שפחתו שלו, הרי זה בנו, מדין "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות", ועל כן כוונתו היתה לשחררה. הרמב"ם (2ג) הביא דעה זו וחלק עליה משום 'שלא אמרו חזקה זו אלא באשתו, אבל בשאר נשים, בחזקת שבעל לשם זנות, עד שיפרש שהוא לשם קידושין, ואין צריך לומר בשפחה שאינה בת קידושין". הרא"ש במסכת יבמות (3א) הביא דברי הגאונים הנ"ל שבשפחה שלו "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות". אולם במסכת גיטין כתב הרא"ש (3ב) שאם ראו עדים שבעל אשה מעלמא, אינה מקודשת כלל. וביאר הקרבן נתנאל את דברי הרא"ש בשפחה אינו משום אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אלא מטעם "לא שביק התירא ועביד איסורא". ועוד, שבשפחה האיסור חמור מבעילת זנות, ועל כן ודאי שיחררה כדי לא לעבור על איסור זה.

ממוצא הדברים דנו הפוסקים כיצד להתייחס לנישואין ב"נימוסי גויים".

הריב"ש (3ג,4א) דן על אשה מהאנוסות שנישאת בחוקות הגויים לאנוס אחר, וידעו כולם שיושבת עמו בביתו כאשתו לכל דבר, וכתב שלכאורה הדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם והגאונים הנ"ל, אלא שיש כמה נסיבות להקל: כאשר עשו נישואין בחוקות הגויים, גילו דעתם שאין רצונם בקידושי תורה. ועוד, אדם זה פרוץ הוא, שהרי הלך לערכאות, וכמו כן בא עליה בנידתה, ועל כן אין עליו חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות [וראה לקמן בעמ' 7 הרחבה בסברא זו]. ובשל כך נקט הריב"ש להקל להתיר אשה זו כדי שלא תישאר עגונה.

כיוצא בזה מבואר בתרומת הדשן (5א) בנדון אשה שנתעברה בלא נישואין, ומומר ומומרת שנישאו אצל הגלח. והרדב"ז (6א) כתב בנדון מומר שגירש את אשתו ולאחר מכן נשאה בחוקות הגויים, שלכאורה יש להצריכה גט אף לדעת הרמב"ם, משום שהיתה אשתו קודם לכן, אבל התירה מכמה טעמים: [א] קדושי מומר אינם מהתורה משום שנחשב לגוי לכל דבר, ועל כן הוי ספק דרבנן. [ב] אצל העובר על מצוות התורה ופרוץ בעבירות, לא אומרים "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות". [ג] מכיוון שנישאו בערכאות גילו דעתם שאינם רוצים בקידושי תורה.

ב. נישואין בנימוסי הגויים  – פסק ההלכה

הרמ"א (6ב) והשו"ע (6ג) פסקו כדברי הריב"ש שמומר שנשא מומרת בנימוסיהן, לא חוששים לקידושין, ויוצאת בלי גט. וכתב החלקת מחוקק (ס"ק ג) שמדובר רק במומר לרצונו, אבל במומר לאונסו שמקיים מצוות בספר חוששים לקידושין.

ג. 'אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות' – באדם פרוץ ועובר עבירה

כפי שמתבאר בדברי הפוסקים שהובאו לעיל, יש מקום לומר כי ההלכה ש"אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות" לא נאמרו על עוברי עבירה. סברא זו הביא המשנה למלך (7א) בשם הרדב"ז בנדון הבא על נדה, וכתב שאף אם לא ידוע אם ידע מזה, מסתמא אמרה לו, וכמו כן גם על האשה יש חזקה זו. אבל האור שמח (7ב) למד בדעת הרמב"ם שעיקר הסברא בדין זה היא כי היא אשתו או גרושתו, ולא משום חומר האיסור, ועל כן אף אם הוא עובר עבירה אמרינן סברא זו. גם האבני מלואים (8א) דייק מדברי הרשב"א שאף אשה שאסורה עליו, כגון שזינתה עמו תחת בעלה, אמרינן סברא זו. ובדבר אברהם (7ג) הרחיב בנדון, ודקדק ממה שלא חילקה המשנה במסכת גיטין בין כשרים לפרוצים שאין מקום לחילוק זה, וכאשר "הוקבעה החזקה, נקבע הדין כך ככלל גדול".

בחלקת יעקב (8ב) כתב סברא נוספת, שרק בזמנם היתה בעילה לשם קידושין, אבל בזמן הזה לא יודעים את הדין של קידושין בביאה, ועל כן אין לומר שנתכוון לכך.

ד. נישואין אזרחיים  – חשש לקידושין בשטר

בספר מערכי לב (9א) החמיר לקבל גט בנישואין אזרחיים מטעם נוסף, משום שסגנון השטר הנעשה בערכאות כולל לשון קידושין, ויש לחוש בו לקדושי שטר. וכן הביא בספר אור הנר (9ב) מכתב ממרן החזון איש לחשוש לטעם זה. עוד הביא בספר מערכי לב, שיש  להצריכה גט כדי "שלא יאמרו אשת ישראל יוצאת בלא גט".

ה. נישואין אזרחיים  – גדר אישות קניינית ללא אישות של איסור

הגאון מרוגאצ'וב, בעל ה'צפנת פענח' (10א) חידש שגם נישואין שלא על פי תורה שאין בהם חלות ואינה אשת איש, מכל מקום יש לו בה גדר של קניין כמו בבן נח שיש בו עשה של ודבק באשתו, וצריך גט כדי להפקיע קנין זה. וראה בספר משכן שילה (10ב) שהביא את דבריו והוכחתו, ואת דברי האחרונים שכתבו כי לחידושו של הרוגאצ'ובער אין שורש ויסוד בפוסקים, עיין שם.

ו. נישואין אזרחיים  – הכרעת הדור האחרון

רבי משה דן בשו"ת אגרות משה (11; אבן העזר ח"א סימן עד) בנדון דידן, ורצה להקל על פי הריב"ש הנ"ל (3ג). אך הביא את דעתו של הרב הענקין, מגדולי הפוסקים בארה"ב במאה הקודמת, שהחמיר להחשיבה מקודשת מחמת שדי בכך שהאיש נתכוון בביאתו לחיי אישות, ואין צריך שיתכוון לאישות של תורה. האגרות משה חלק על דבריו, בטענה שדעת האנשים רק לאישות של מנהג המדינה, ולא לאישות של תורה, מחמת איזה טעם שיהיה. ומסקנתו למעשה שאם ניתן להשיג גט, ייתן, ואם לא אין לעגנה על כך.

בתשובה אחרת דן האגרות משה (12א; אבן העזר ח"ד סי' קיב) במקרה שהיו בו נסיבות נוספות להקל, כי הנישואין נעשו רק באופן "פיקטיבי" לצורך קבלת רשיון, ועל כן יש להתירה ללא צורך בגט.

המנחת שלמה (12ב) בתשובתו להרב הנקין מסיק שבאופן שיכל להינשא כדת ובחר לינשא בערכאות, לא אכפת לו שאינה מקודשת לו, ועל כן אין לחוש בביאתו לשם קידושין.

להשלמת היריעה וסיכום תשובות הפוסקים בנדון "נישואין אזרחיים", ראה בתשובתו הנרחבת של הראשון לציון הרש"מ עמאר בשו"ת שמע שלמה (13), ובמסקנתו להצריך גט לחומרא, אך כשאינו בפנינו אין לעגנה על כך. ובספרו של ר"ש דיכובסקי, אב"ד בית הדין הגדול, לב שומע לשלמה (14א,15א) שליקט י' טעמים להחמיר וי' טעמים להתיר, וציין את מנהג בתי הדין למעשה.

ז. נישואין אזרחיים פיקטיביים

כפי שהובא לעיל (12א) מדברי האגרות משה, נישואין שנעשו רק למטרת רשיון וכיוצא בזה, יש יותר מקום להקל, וראה בהרחבה בספר רץ כצבי (16א,17א) סיכום הנושא.