את הדיון בשאלה האם מותר לנתח מתים לצרכי מחקר רפואי, פתח לפני כמאתים וחמישים שנה, רבי יחזקאל לנדא, רבה של פראג, בשו"ת נודע ביהודה (4). תשובתו של הנודע ביהודה היא נקודת מוצא לכל דיון בשאלה זו, וכל הפוסקים שדנו בשאלה זו נשאו ונתנו בדבריו, כפי שיובא להלן.

ראשית כל, יש לברר מהו האיסור בניתוחי מתים, ומדוע אין להתיר את הדבר לצורך מחקר רפואי, בטענה שהדבר יועיל להעלות ארוכה ומרפא ל"פיקוח נפש", ופיקוח נפש הרי דוחה את כל התורה כולה.

א. בסוגיית הגמרא במסכת סנהדרין (1) נתבאר חיוב קבורה מהתורה, ואיסור לא תעשה שיש בהלנת המת. ונסתפקו האם "קבורה משום בזיונא [של המת, שיראוהו מת ונרקב ונבקע] או משום כפרה [שמורידים ומשפילים אותו בתחתית]. ונפקא מינה: "דאמר לא בעינא דליקברוה לההוא גברא, אי אמרת משום בזיונא הוא, לא כל כמיניה [דבזיון הוא לקרוביו] ואי אמרת משום כפרה הוא, הא אמר לא בעינא כפרה" [ואי נמי קבריה ליה לא מתכפר]. בהמשך הסוגיא הסתפקו האם ההספד הוא "יקרא [כבוד] דחיי, או יקרא דשכבי [של המתים]. ולבסוף הביאו מדברי ר' נתן שאמר "סימן יפה למת שנפרעים ממנו לאחר מיתה, מת שלא נספד ולא נקבר", שמע מינה יקרא דשכבי הוא [דאי לאו יקרא דשכבי אמאי מתכפר בבזיוניה] שמע מינה". וביד רמ"ה (1) כתב שמדברי ר' נתן גם נפשט הספק שקבורה משום בזיונא.

וכן נפסק ברמב"ם (3) "אם צוה שלא יקבר אין שומעים לו, שהקבורה מצוה, שנאמר כי קבור תקברנו" [יעו"ש בנושאי כלים שהנדון הוא באיסור דאורייתא]. ולפי זה בניתוח המת ושימוש באיבריו, מבטל מצות קבורה מהתורה, ועובר על איסור דאורייתא של ניוול [בזיון] המת [ובשו"ע (4) סי' שסג סע' ז) מפורש שאיסור הניוול הוא כבר בעצם פתיחת הקבר].

והנה רש"י פירש כי ה"בזיונא" הוא של קרוביו, וכן פירשו התוספות (שם "דה קבורה) שהבזיון הוא למשפחתו. ברם מדברי ספר חסידים (1) והתוספות יום טוב (2) מתבאר כי טעם הקבורה הוא "מפני שקשה לנפש [המת] כשתראה הגוף מתבזה ומוטל בלי קבורה, ועל דרך זה אמרו קשה רימה למת כמחט בבשר החי".

ונמצא לפי זה, שיש בניתוחי מתים גם כפירה בהשארת הנפש, תחיית המתים ושכר העולם הבא.

ולדעת החתם סופר (5) יש לאסור ניתוחי מתים לצורך מחקר רפואי כי המת אסור בהנאה מהתורה [ועי' בדבריו במה שניסה ליישב מדוע לא כתב הנודע ביהודה לאסור את ניתוח המת משום איסור הנאה ממת].

וראה בספר נשמת אברהם (12) ד"ר אברהם סופר אברהם) סיכום הסיבות שבגינם דנו הפוסקים לאסור ניתוחי מתים.

ב.  כאמור, ראש המדברים בשאלת ניתוחי מתים היה הנודע ביהודה (4) אשר נשאל על מעשה שאירע בלונדון באדם שחלה "בחולי האבן בכיסו" ומת, האם "מותר לחתוך בגוף המת במקום הזה כדי לראות במופת שורש המכה הזאת כדי להתלמד מזה בהנהגת הרופאים מכאן ולהבא". המתירים רצו ללמוד מחניטה שמצינו בתורה ביעקב ויוסף וחניטת מלכים במלכי ישראל, ואף כי שם היה זה לכבודם "גם זהו כבוד המת להיות רווח והצלה על ידו לצורך העולם". וכן הביאו ראיה להיתר מדברי תשובת הרשב"א (3) שהובאה להלכה בשו"ע (3) יו"ד סי' שס"ג סעי' ב) שמותר ליתן סיד על הבשר למהר העיכול לצורך בקשת הנפטר להוליכו לקברות אבותיו. והביא הנודע ביהודה שיש לדחות ראיות אלו, כי בודאי החניטה אינה בזיון כלל ואדרבה היא לכבודו, וגם נתינת הסיד על המת אינו ניוול ולא בזיון.

• הסוגיא במסכת בבא בתרא (2) – הלומדים בלונדון התווכחו גם בהבנת המעשה שהיה בבני ברק "באחד שמכר בנכסי אביו ומת, ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה, ובאו ושאלו את רבי עקיבא מהו לבודקו [בקברו]. אמר להם, אי אתם רשאים לנוולו". האוסרים הביאו ראיה מדברי הגמרא שמפורש בדברי ר"ע שאסור לנוול המת. ואילו המתירים השיבו להם "דשאני שם שבשביל ממון רצו לנוולו, ולכן אמר להם ר"ע שאינן רשאים, משא"כ כאן שהצורך הוא להצלת נפשות".

והנה מהסוגיא עולה, כי לקוחות שקנו נכסי המת רשאים ניוולו כדי למנוע הפסד כספי. לעומת זאת,  קרובי המת אינם רשאים לנוול את המת למען רווח כספי. והתוספות (שם ד"ה זוזי) כתבו בתירוצם הראשון, שקרובים אינם רשאים לנוול את המת כשמדובר בירושה ואין להם כל הפסד, כי לא נתנו דבר. ובתירוצם השני של התוספות מתבאר כי הקרובים אינם רשאים לנוול את המת, גם אם יגרם להם הפסד בהיות שהמת הוא קרובם.

וכתב הנודע ביהודה, שבאמת מדברי הגמרא מוכח להיתר, שהרי מבואר כי משום "פסידא דלקוחות" התירו לנוול המת. אלא שכתב "ללמד זכות" על המביאים ראיה לאיסור מהסוגיא, על פי דברי התוספות שאין היורשים רשאים לנוולו אף אם היה להם הפסד בזה כיון שהם קרובים, ועל כן "מסתמא גם בנדון שלפנינו אי אפשר לעשות דבר במת בלתי הסכמת קרוביו, ואין היורשים רשאים להסכים לנוולו".

• הסוגיא במסכת חולין (3)- בגמרא ניסה רב כהנא להוכיח מדין התורה המחייב רוצח בעונש מוות, שהולכים אחר הרוב, שאם לא כן "וליחוש דלמא טרפה [רש"י: ההרוג, ואין זה ראוי ליהרג דגברא קטילא קטיל] אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא". והוסיפו: "וכי תימא דבדקינן ליה, הא קא מינוול. וכי תימא משום איבוד נשמה דהאי נינווליה [רש"י: להאי נהרג, ואי לאו משתכח טרפה יהרג] וניחוש שמא במקום סייף נקב הוה". ומבואר בדברי הנודע ביהודה (4) שיש ראיה מהסוגיא להתיר ניתוחי מתים לצורך מחקר רפואי, שהרי בכדי להציל את הרוצח הותר לנוול את ההרוג [יעו' היטב בדבריו, ברם האגרות משה (8) יו"ד ח"ב סימן קנא) התפלא על דבריו וכתב שאדרבה, מהסוגיא מוכח לאיסור].
• הסוגיא במסכת ערכין (3)- בשו"ת בנין ציון (6) סימן קעא) דן רבי יעקב עטלינגר [רבה של אלטונה, גרמניה, נפטר תרל"א] בסוגיית ניתוחי מתים עם המהר"ם שיק [תלמידו של החתם סופר], והביא את ראיית המהר"ם שיק להיתר מדברי הגמרא בערכין שמותר להביא סכין ולקרוע בטנה של אשה שנפטרה בשעת הלידה, כדי להוציא את התינוק מבטנה, ומפורש לכאורה שהתירו לעבור על איסור ניוול המת כדי להציל את העובר. אולם הבנין ציון דחה זאת:

[א] כי "ניוול המת לא יקרא רק מה שמשקץ ומתעב המת בעיני רואיו, אבל להוציא העובר על ידי חתיכת בטנה מאן לימא לן דזה ניוול יקרא אחרי שידוע שעל פי דרכי הרפואה גם בחיה [יולדת] לפעמים נעשה כן.

[ב] מסתמא אדם מוחל זילותא לגבי יורשים… ולפי זה ביושבת על המשבר בסכנת מות בהקשותה בלדתה מסתמא עולה על דעתה שאם תמות יפתחו בטנה להציל לולד, בפרט שזה ידוע בדיני רפואה כנ"ל, ואם כן מסתמא מוחלת מחיים זילותא לגבי יורשים, ומה גם אצל פרי בטנה אשר נפשה קשורה בנפשו".

[ג] כיון שמתה האם נחשב הולד כחי ודלת נעולה בפניו… וכיון דאמרינן בבבא בתרא (2) דאפילו משום זוזי דלקוחות שנתנו יכולים לטעון שינוול, כל שכן שנאמר דמי שתופס את החי בקופסא ונועל דלת בפניו שיתנוול כדי להציל את החי, מה שאין כן לנוול את המת בשביל פקוח נפש של אחר שאין לו תביעה על המת".

ג. גדר "פיקוח נפש לפנינו"

הנודע ביהודה (4) סיים את תשובתו בקביעה, שההיתר לניתוחי מתים הוא רק כאשר "יש ספק סכנת נפשות לפנינו כגון חולה או נפילת גל, וכן במסכת חולין (3) שם גבי רוצח הפיקוח נפש לפנינו, וכן אפילו לענין ממון שם במסכת בבא בתרא (2)  ההיזק לפנינו. אבל בנדון דידן אין כאן שום חולה הצריך לזה, רק שרוצים ללמוד חכמה זו אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה, ודאי לא דחינן משום חשש קלה זו שום איסור תורה או אפילו איסור דרבנן". ומסיים: "ואם אנו ח"ו מקילים בדבר זה, אם כן ינתחו כל המתים כדי ללמוד סידור אברים הפנימיים ומהותו כדי שידעו לעשות רפואות לחיים, ולכן האריכות בזה הוא ללא צורך, ואין בזה שום צד להתיר".

וכתב החתם סופר (5) כי אמנם מתבאר מדברי הנודע ביהודה, שאילו היה לפנינו חולה שיש בו מכה זהה למכתו של המת, יהיה מותר לנוול את המת משום ספק פיקוח נפש של החולה.

אולם בשו"ת מחנה חיים (5) כתב רבי חיים סופר [מתלמידי החתם סופר, רבה של מונקאטש ובודפסט, נפטר תרמ"ט] כי "בחולי השכיח לבוא לפני רופאים מומחים בעיר מלוכה, אשר שם יקבצו החולים המסוכנים ואי אפשר ללמוד רק אם יחתכו איש החולה, דלמא באמת מותר כדי להציל הפקוח נפש אשר יבא לפניהם בעתיד".

ולמעשה גם מדברי החזון איש (7) יש ללמוד כי הגדרת "פיקוח נפש לפנינו", אין פירושה לפיקוח נפש הנמצא בפנינו במציאות באופן פיזי, אלא ל"סכנה מצויה". דהיינו מצב סיכון העלול לנבוע מהשתלשלות צפויה של נסיבות סיכון, הקיימות כבר עכשיו. החזון איש הביא מקור ליסוד זה מסוגיית הגמרא במסכת עירובין (7) המבארת כי דוד המלך יצא למלחמה בשבת נגד אויב שבא על העיר קעילה הסמוכה לספר על עסקי ממון ולא על מנת להרוג, ואף שהפיקוח נפש "אינו בפנינו", כי העריך שמצב נסיבות אלה יגרור אחריו פיקוח נפש. ומקור נוסף מהגמרא בתענית (7) שגזר שמואל תענית בנהרדעא בגלל מגיפה שהיתה במחוזא, כי החולי יכול היה להגיע ממרחק על ידי השיירות המצויות בין המקומות. ומסכם החזון איש כי "לא מקרי ספק פיקוח נפש בדברים עתידים שבהווה אין להם זכר כלל". ויתכן שיש ללמוד מדבריו, כי במחלות שהסיכון מהם קיים כבר "בהווה", מחשיבן כ"פיקוח נפש" לפנינו.

לעומתם, בדברי האגרות משה (8) יו"ד ח"ב סימן קנא) מפורש שאפילו אם נאמר שבעידן המודרני, כל חולי נקרא "פיקוח נפש לפנינו", לא ניתן לעבור על איסור ניוול המת בנימוק אחר, כדבריו: "אף שטעם הנודע ביהודה דלא דחינן איסורים משום חששא קלה זו שמא יזדמן חולה הוא טעם דחוק, דהא מצוי חולים בעלמא ובפרט בזמן הזה שאפשר לידע מכל בתי החולים שבעולם שיש שם חולים כאלו, וגם אשר נקל במהירות לשלח לשם את הרפואה שימצאו על ידי זה, הוא אסור, משום דלהתלמד לרפאות ליכא חיוב על האדם וממילא אסור משום ניוול המת".

ד. מכר או תרם את גופו מחיים לשם ניתוח אחרי מותו

החתם סופר (5) במפורש לנתח באופן זה [שליטתו הנ"ל שאין זה נחשב כפיקוח נפש "לפנינו"], ואינו יכול למחול על "כבוד קונו" – ניוול המת שהוא בצלם דמות אלקים.

אולם בשו"ת בני ציון (6) סימן קע) חלק על הנודע ביהודה והחתם סופר, ונקט שאפילו אם יש שם חולה כזה לפנינו, אסור לנתחו מטעם אחר, שכן "אסור לאדם לגזול ממון חברו למען הציל עצמו ממיתה, ולפי זה כל שכן דאסור להציל עצמו בקלון חברו, דכבודו חביב לו מממונו, ואיך נאמר דמשום פקוח נפש דהחולה יהיה מותר לבזות ולנוול המת, דמסתמא לא מחל על בזיונו".ומדבריו למדו הפוסקים להקל במקום שהמת הסכים בחייו שינתחוהו לאחר מותו, יעו' בציץ אליעזר (10) אות ו).

מאידך, רבי משה פיינשטיין כתב במענה לשאלת לשכת נשיא ארה"ב (אגרות משה (8) יו"ד ח"ג סימן קמ) "כי על פי דין התורה שקיבלו חז"ל איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה שקבלנו מסיני, אין שום אדם בעלים על גופו לצוות שיעשו בגופו, ואפילו רק באבר אחד מאבריו שום דבר אף לא לצורכי השגת ידיעה לעניני רפואה, וכל שכן שבניו וקרוביו אינם בעלים על זה, וגם בלא זה אסור בהנאה מגופו של אדם, ואפילו מאבר אחד אלא מחוייבים לקברו תיכף".

ה. האם מותר להיות נוכח בעת ניתוח המת ולהסתכל בניתוח לצורך לימוד

בשו"ת מחנה חיים (5) חידש שאין איסור "להסתכל במת ולראות במחלתו אשר שלט בקרבו, ויבין מזה לבב חכם הרופא איך הושרש המחלה מאין מקורה וחצבה, ולא נקרא נהנה מן המת, דגם בקדשים מותר להסתכל אם נטרפה, דקול מראה וריח אין בו משום מעילה" [ועל פי זה יישב מדוע לא אסר הנודע ביהודה ניתוח המת משום איסור הנאה ממת]. וכן נקט הגרצ"פ פרנק [רבה של ירושלים] בשו"ת הר צבי (7).

אולם החזון איש (7) הסתפק בדבר, ומשמע מדבריו שאם ההנאה היא בשכר, הדבר אסור.

ואילו הגרש"ז אויערבך נקט בפשיטות בשו"ת מנחת שלמה (8) שהדבר אסור, יעו' בדבריו.

• • •

סיכום השיטות – ציץ אליעזר (10)-(11) ונשמת אברהם (12)-(13).

וראה בנשמת אברהם (13) בנדון ניתוח נפלים לשם לימוד [אשה שהפילה כמה פעמים וקיימת אפשרות שעל ידי ניתוח הנפל ניתן יהיה למנוע הפלה חוזרת בהריון הבא] • דגימת רקמות [ביופסיה biopsy], הוצאת דם או נוזלים אחרים ממת או מנֶפֶל, כדי ללמוד מכך דברים הנוגעים [באגרות משה (8) יו"ד ח"ב סימן קנא) הורה להיתר בזה].

וראה בספר סוגיות בהלכות צבא ומשטרה [(11) רבי אלכסנדר יהושע לוינזון, רב משמר הגבול] בנדון נתיחת חללי מלחמה כדי לברר את סיבת המוות על מנת להציל חיים בעתיד • נתיחת חוקר במעבדה שנפטר בעקבות מחלה, בכדי לבדוק האם יש קשר בין המחלה למקום עבודתו, ובכך למנוע אסון נוסף בעתיד.

• ניתוח מת לצורך רפואת חולה שיש בו רק "סכנת אבר" [השתלת קרנית העין • השתלת עור או עצם ממת לחולה שיש בו סכנת אבר ללא סכנת חיים] – שו"ת יביע אומר (9) ונשמת אברהם (13).
• ניתוח הרוג כדי שניתן יהיה לאתר את הרוצח – ציץ אליעזר (10) אות ט) סוגיות בהלכות צבא ומשטרה (11).

"בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אלקים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיהו כה, ח)