נקימה ונטירה

א. נצטווינו בתורה (1) "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר", ויש לברר גדרי איסורים אלו ופרטיהם.

רש"י בפירושו על החומש (1) מביא את דברי הגמרא המפורסמת במסכת יומא (1) "איזו היא נקימה – אמר לו השאילני מגלך, אמר לו לאו. למחר אמר לו הוא השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה – אמר לו השאילני קרדומך, אמר ליה לא. למחר אמר לו השאילני חלוקך, אמר לו הילך, איני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה" [וראה בשפתי חכמים (1) בביאור דיוק לשון חז"ל שהתחיל הלאו דלא תקום במגל, ובלאו דלא תטור התחיל בקרדום]. ודנו הפוסקים:

• האם איסור נקימה נאמר רק בענייני ממון, או גם כשחברו ציערו צער גופני או נפשי [כגון שביזהו או קיללו].
• האם עוברים על איסור נטירה דווקא על ידי דיבור או גם בנטירה בלב.

וזאת למודעי: "כמעט רוב העולם נכשל בלאו דנקימה ונטירה" [לשון הט"ז(3)], וכפי שכתב המסילת ישרים (3) "גם השנאה והנקימה קשה מאד שימלט ממנה, כי האדם מרגיש מאד בעלבונותיו ומצטער צער גדול, והנקמה מתוקה לו מדבש, כי היא מנוחתו לבדה", והיכולת לשכוח ולהסיר מהלב פגיעה שפגע בו חברו "הוא קל רק למלאכי השרת שאין ביניהם המידות הללו, לא אל שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם". ועל כן שומה עלינו ללמוד את גדרי ופרטי איסורים אלו כדי שנוכל להשתדל שלא להיכשל בהם [וראה להלן עצות היאך נוכל להישמר מאיסורי נקימה ונטירה].

האם עובר באיסור נקימה בצער הגוף

ב. בסוגיא ביומא (1) הובאו דברי רבי יוחנן בן רבי שמעון בן יהוצדק "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם". והקשו בגמרא: "והא כתיב לא תקום ולא תטור", ותירצו: "ההוא בממון כתיב", והביאו את הברייתא דלעיל "השאליני קרדומך" וכו', אשר משמעותה הפשוטה, שאיסור נקימה הוא בענייני ממון. ועל כך חזרו והקשו: "וצערא דגופא לא". בתמיהה, וכי לא נאמר איסור נקימה גם על צער שנגרם לגופו או כבודו, "והא תניא הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר (שופטים ה, לא) וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" – הרי שהברייתא משבחת את מי ששותק ואינו מגיב אפילו על צער הגוף. ותירצו: "לעולם דנקיט ליה בליביה". כלומר, כוונת ר"ש בן יהוצדק היתה להתיר לת"ח לנקום ולנטור בלבו, ללא מחאה באחרים. אולם גם על תירוץ זה הקשו בגמרא: "והאמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו", משמע שראוי לעזוב את הנקמה לגמרי ולא להקפיד. ותירצו: "דמפייסו ליה ומפייס". כלומר, רבא לימדנו שכאשר הפוגע מפייסו, יש להתפייס עמו ולמחול לו. ואילו ר"ש בין יהוצדק אמר שיש לת"ח לנקום ולנטור, רק כשהפוגע לא פייסו.

והנה מפשטות הסוגיא נראה שאיסור נקימה ונטירה נאמר רק בענייני ממון, וכפי שנראה שנקטו להלכה רבנו אליעזר ממיץ בספר היראים (2) ורבנו יונה בשערי תשובה (3). ובטעם הדבר כתב בספר לרעך כמוך (10) הערה פא) שהוא "כעין היתר של גואל הדם לנקום ברוצח, וזהו כעין היתר של "נקמה לתועלת" [יבואר להלן], או שההיתר הוא כיון שרוב בני אדם קשה להם לעמוד בזה, וכמו שהתיר בספר החינוך (10) להשיב בשעת מעשה".

אולם מדברי ספר החינוך (2) מצוה רמא) ומסתימת לשון הרמב"ם (2) הוכיח החפץ חיים (4) שעובר על איסור נקימה ונטירה גם בצער הגוף, ולכן הכריע החפץ חיים שיש להחמיר בזה מדין "ספיקא דאורייתא לחומרא".

אמנם כפי שהזכרנו, בספר החינוך (10) חידש מסברא, שמעיקר הדין, בשעת מעשה שמחרפים ומצערים אדם, מותר לו להשיב ולענות כסיל כאוולתו, היות ובשעה שמחרפים אדם "אי אפשר לאדם להיות כאבן שאין לה הופכים, שיהיה בשתיקתו שוה כמו על החירופים". החינוך למד את חידושו "מאשר התירה הבא במחתרת להקדים ולהורגו, שאין ספק שלא נתחייב אדם לסבול נזקים מיד חברו, כי יש לו רשות להינצל מידו, וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להינצל ממנו".

סיכום – ראה בדברי החפץ חיים (4) ובספר לרעך כמוך (10) ובספר הלכות בין אדם לחברו (11) סע' ד-ה).

• נקמה ב"שב ואל תעשה" – ראובן הרע לשמעון ובא לוי להרע לראובן, ושמעון יכול למנוע זאת, האם עובר שמעון על איסור נקימה, ראה בספר הלכות בין אדם לחברו (11) סע' ג). ובספר לרעך כמוך (9) פ"א סע' כד) כתב שיש איסור נקמה גם כאשר מונע טובה מחברו מבלי שחברו ביקש ממנו, כדי לנקום בו.
• נקמה על העדרות משמחות – שאלה זו מצויה מאד בזמנינו. ראובן הזמין את שמעון חברו להשתתף בשמחתו אך שמעון לא הגיע. לאחר זמן, הוזמן ראובן על ידי שמעון לשמחתו, ונשאלת השאלה האם מותר לראובן להעדר משמחתו של שמעון בגלל ששמעון לא נכח בשמחתו. בשאלה זו דן רבי יצחק זילברשטיין (6), ומסקנתו, שאם העדרותו של ראובן משמחתו של שמעון היא "תגמול" על העדרותו של שמעון משמחתו, יש לחשוש לאיסור לא תקום. אולם אם ראובן אדם עסוק מאד, שקשה לו להשתתף בשמחות ואפילו של קרוביו, אלא שאם ראובן היה משתתף בשמחתו, היה נאלץ להשתתף בשמחת שמעון למרות הקושי שבדבר כדי לא להיות כפוי טובה, אך עתה כאשר שמעון לא בא לשמחתו והימנעותו של ראובן אינה מחמת טינה אלא מחוסר זמן – אינו עובר על איסור נקימה.

אכן זהו מעיקר הדין, אך ראוי להתפייס ולהעביר על מידותיו, ובפרט שיש צורך לבחון היטב חדרי כליות ולב מהי הסיבה האמיתית להעדרות מהשמחה. סיכום – ספר לרעך כמוך (9) פ"א סע' כ-כג) ובספר בין אדם לחברו (11) סע' ח).

• נקימה לתועלת – בקובץ תורת האדם לאדם (6) הביא את דברי רבי אלחנן וסרמן בקובץ הערות, שבמצוות שבין אדם לחברו, אין איסור כאשר עובר עליהם "לתועלת" הנפגע [כגון לאו דחובל, אלמנה ויתום לא תענון, והלבנת פנים בדרך תוכחה]. ועל פי זה דן האם מותר לנקום "לתועלת" [א] כאשר כוונת הנוקם להרתיע את הפוגע שימנע מלפגוע בו בעתיד. [ב] נוקם לשם תוכחה והטפת מוסר לחנך את הפוגע שישפר את מידותיו. ועי"ש בדבריו שהביא מדברי החפץ חיים שבעה תנאים באיסור לשון הרע "לתועלת", ובירר למעשה חמשה תנאים להיתר נקמה "לתועלת".
• ביאור מאמר חז"ל (1) "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם" – קובץ תורת האדם לאדם (6).
• • •

איסור נטירה

ג. יש לעיין האם עוברים על איסור נטירה דווקא על ידי דיבור – וכפי שלכאורה נראה מדברי הגמרא ביומא (2) "אמר לו הילך, איני כמותך שלא השאלתני, זו היא נטירה", שהאיסור הוא בדיבור שאומר לחברו שאינו כמוהו. או שעובר על איסור נטירה גם כשנוטר בלב. ונראה שנחלקו רבותינו הראשונים בדין זה.

מדברי היראים (2) שכתב "וגם מוזהרים שלא להזכיר ולומר להם" וכו', משמע שהאיסור באמירה. וכן משמע מדברי המסילת ישרים (3) "ונטירה להזכיר בעת שהוא מטיב לפי שהרע לו איזה זיכרון מן הרעה שעשה לו".

לעומת זאת רש"י פירש בסוגיא ביומא (1) "זו היא נטירה, שהדבר שמור בלבו ולא הסיחו מדעתו" [וכן פירש רש"י על התורה (1), ובפירוש הרשב"ם על התורה (1)]. ובשערי תשובה (3) מפורש "ואין העונש בזה על הדיבור אלא על נטירת הלב", ומבואר שבלי דיבור אינו עובר על האיסור. וכן משמע מדברי הרמב"ם בהלכות דעות (2), ומפורש כן בספר החינוך (2) מצוה רמב) "שלא לנטור, כלומר שנמנענו מלנטור בלבנו".

וראה בקובץ תורת האדם באדם (5) שהסביר כיצד פירשו רבותינו הראשונים הנ"ל את דברי הברייתא "אמר לו הילך, איני כמותך". ובמש"כ שם האם עובר על איסור בנטירה ע"י זכירה בלי שנאה, ובנדון השונא את חברו ללא סיבה האם עובר באיסור "לא תטור". ועי"ש בדבריו מדוע המוכיח את חברו אינו עובר באיסור נטירה.

• • •
• דרכים ועצות להימנע מנקימה ונטירה – בספר החינוך (2) כתב בשורש מצוות לא תקום ולא תטור: "שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השי"ת, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השי"ת. על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשי"ת גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב". וכתב החזון איש (3) "מדרך התורה להחזיק שלום עם כל אדם ולהעביר ע המידה, וכשם שאין ראוי לחכם לכעוס ולנקום במריע לו מתוך חולי רוח, כן אין ראוי לנקום ולשנוא את המריע מתוך חולי נפש המשכלת וחוסר משקל המידות".

וראה בספר הלכות בין אדם לחברו (12) סע' טו-יז) הדרכות נוספות היאך נתמודד עם הרצון לנקום.

• "כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו" (12) – בספרנו עקבי דרך (12)-(13) ביארנו שאין כוונת חז"ל שזוכה לשכר מופלא כל כך, אלא שהנהגת הקב"ה עם המעביר על מידותיו היא בדרך מידה כנגד מידה, יעו"ש.
• נקמת הקב"ה ברשעים ושונאי ישראל – במסכת ברכות (1) אמרו חז"ל "גדולה נקמה שנתינתה בין שתי אותיות", וראה בדברי הכלי יקר (1) שראוי לבקש מהש"ית שינקום נקמתו מהגוים העומדים עלינו לכלותינו, וכן יהי רצון.

"אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ נְקוֹם לְעֵינֵנוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ"