נשים בהלוויה, בית קברות, הספד וקדיש
השתתפות נשים בהלוויה
א. במסכת סנהדרין (1) תנו רבנן: "מקום שנהגו נשים לצאת אחר המיטה – יוצאות, לפני המיטה – יוצאות". ומובאר כי מבחינה עקרונית, אין כל מניעה להשתתפות נשים בלוויה. והסיבה מבוארת בדברי התוספות (שם ד"ה נשים) "דכיון דשעת צער הוא ליכא למיחש להרהור" [כוונת התוספות לגמרא בכתובות (מו, ב) "ונשמרת מכל דבר רע, מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה". ובשעת צער אין חשש שיבוא להרהר אחרי הנשים ויבוא לידי טומאת קרי]. והספק הוא, האם ילכו "לפני המיטה", דהיינו קודם הגברים, או "לאחר המיטה", דהיינו מאחורי הגברים. וביארו התוספות (שם) שספק זה תלוי במנהג המקום: "ובירושלמי פליגי איכא למאן דאמר לפני המיטה לפי שגרמו מיתה לעולם, ואית דנהגו לאחר המיטה ואנשים לפני המיטה, לפי שגנאי לבנות ישראל שיסתכלו בהן אנשים".
להלכה נפסק בשו"ע (1) יורה דעה סי' שנט סעי' א) "מקום שנהגו לצאת נשים לפני המטה, יוצאות. מקום שנהגו לצאת לאחר המטה, יוצאות. ועכשיו נהגו שאין יוצאות אלא לאחר המטה, ואין לשנות".
ברם על פי הקבלה, נשים אינן משתתפות כלל בלוויה, ואל להן לצאת אחר המטה לגמרי, וכפי הובא בילקוט יוסף (3). וראה גם בדברי הגמרא במסכת ברכות (1) "אין לעמוד לפני הנשים בשעה שחוזרות מן המת, מפני שהשטן מרקד ובא לפניהן וחרבו בידו ויש לו רשות לחבל", ומבואר כי יש סכנה כאשר הנשים חוזרות מן המת.
כניסת נשים לבית הקברות
ב. הבית יוסף (1) יו"ד סי' שנט סע' ב), לאחר שהביא את דברי הגמרא בסנהדרין הנ"ל, כתב: "ובספר הזוהר כתוב שיש למנוע לנשים מלצאת לבית הקברות, מפני שאם יוצאות גורמות רעה לעולם, וכן ראוי למנען". ומבואר שלמרות שהנשים יוצאות ללוות את הנפטר ונהגו ללכת לאחר המיטה, אין להן להמשיך במסע הלוויה לבית הקברות, משום שעל פי הקבלה, יש למנוע מנשים מלהיכנס לבית הקברות, כי בכניסתן לבית הקברות "גורמות רעה לעולם".
וכך נפסק בשו"ע (1) שם) "יש למנוע מלצאת נשים לבית הקברות אחר המטה". וביאר הש"ך (ס"ק ב) "כלומר שיצאו אחר המטה וכדלעיל סעיף א', אבל יש למנוע שלא יצאו לבית הקברות אחר המטה, שאם עושים כן גורמים רעה לעולם חס ושלום". ובחידושי רעק"א כתב: "והוא הדין לפני המיטה אסורים לצאת לבית הקברות". ומשמע, שאין לנשים להיכנס לבית הקברות כלל, לא לפני המיטה ולא לאחריה, כי "גורמות בזה רעה לעולם".
וכן פסק הגר"א כמפורסם באגרתו לבני ביתו (2) "ותשמור שלא תלך לבית הקברות כלל וכלל, כי שם מתדבקים הקליפות מאד, וכל שכן בנשים, וכל הצרות והעוונות באים מזה" [וראה בדברי שבט הלוי (3) סיכום הדעות והמנהג בזה].
ג. והנה נחלקו הפוסקים, האם האיסור לנשים להיכנס לבית הקברות נאמר על הנשים רק בימי "נידותה" [הימים שרואה דם עד שהפסיקה בטהרה] אך בימי "ליבונה" [הימים שסופרת שבעה נקיים] רשאית להיכנס לבית הקברות, או שאין לנשים להיכנס לבית הקברות בכל ימי נידותן, עד שטובלות להיטהר.
לדעת החיי אדם (2) נשים אינן נכנסות לבית הקברות בכל ימי נידותן עד שיטבלו. והקשה עליו בשו"ת פרי השדה (2) מדוע נאסר על הנשים להיכנס לבית הקברות גם בימי "ליבונן" עד שיטבלו, ואילו בנדון כניסתן לבית הכנסת פסק הרמ"א (2) או"ח סי' פח סע' א) "בימי ליבון נהגו היתר להיכנס לבית הכנסת".
ואמנם הפתחי תשובה (2) כתב בשם החמודי דניאל: "נהגו הנשים שלא לילך לבית החיים להתפלל בימי נידתה, ונכון הוא". ומשמע מדבריו שהאיסור לנשים להיכנס לבית הקברות הוא רק בימי "נידתן" ולא בימי ליבונן.
וביאר הפרי שדה [ובשיעור שבט הלוי על הלכות נדה (2) הוסיך ביאור בדבריו] את טעמו של החיי אדם לחלק בין כניסה לבית הקברות לבין כניסה לבית הכנסת. לבית הקברות נשים לא יכנסו בגלל ש"החיצונים" נדבקים באשה בזמן שהיא טמאה. אולם הן אינן נכנסות לבית הכנסת, מסיבה אחרת לגמרי – משום כבוד בית הכנסת, שלא ראוי לאשה נדה להתפלל בו (משנה ברורה (2) סי' פח ס"ק ח). ולכן אינן נכנסות לבית הקברות בכל ימי טומאתן, כדי "שהחיצונים לא יתדבקו באשה", וחשש זה קיים כל זמן שלא טבלה. אך משום כבוד בית כנסת אין לאשה להיכנס להתפלל בו רק בימי "נידתה", אך בימי "ליבונה" רשאית להיכנס, כי אין בכך חוסר כבוד לבית הכנסת אם תיכנס להתפלל בו.
להלכה: הגרי"מ טוקצ'ינסקי פסק בספרו הגשר החיים (2) כדעת החיי אדם: "אין הנשים רשאות לילך לבית הקברות כל עוד לא טבלו כדין". וכן נקט הגר"ש ואזנר בשיעורי שבט הלוי (שם) שהוסיף: "אבל יכולות ללכת ולעמוד חוץ מד' אמות מהקברים, ולפעמים מקילים לצורך כשאינה שופעת".
אולם בילקוט יוסף הכריע כדעת החמודי דניאל, שנהגו להחמיר אלא בימי ראייתן, אבל בימי ספירת שבעת נקיים יש להקל. והוסיף: "ואפילו בימי ראייתן מותר להן ללכת לבית הקברות ביום השבעה, וביום השלושים, וביום פקודת השנה, ובהקמת מצבה, וכן בימים שרגילים לבקר בבית הקברות, כגון בערב ראש חודש ניסן ובערב ראש חודש אלול וכיוצא בזה".
וראה במה שדן בהרחבה בשו"ת משנת יוסף (4) האם מותר לבנות ונשים להשתתף בטיולים בקברות צדיקים.
האם נשים מספידות
ד. במשנה במסכת מועד קטן (6) מובא כי הנשים היו נוהגות ל"קונן" בזמן הלוויה, למעט זמנים מסויימים: "בראשי חדשים בחנוכה ובפורים, נשים מענות ומטפחות בזה ובזה, אבל לא מקוננות. איזהו עינוי, שכולן עונות כאחת, קינה שאחת מדברת וכולן עונות אחריה". כלומר, המנהג בשעת הלוויה היה, שאחת הנשים היתה "מקוננת" – אומרת דברי קינה, ונשים אחרות היו עונות אחריה, למעט ראשי חדשים, חנוכה ופורים שכל הנשים היו אומרות ביחד דברי קינה, בשונה מהנהוג בכל ימות השנה.
ודנו הפוסקים האם נלמד מכך להתיר לנשים להספיד, או שיש להבדיל בין קינה המותרת, לנאום אשה בפני גברים, שיש בו חשש איסור "קול באשה ערוה". וביסוד הדברים יש לברר האם איסור "קול באשה ערוה" נאמר גם בדיבור, דרשה או נאום של אשה בפני ציבור גברים.
במסכת ברכות (5) מובא מאמרו של שמואל: "קול באשה באשה ערוה, שנאמר (שיר השירים ב, יד) כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה". ופירש רש"י: "מדמשבח לה קרא בגוה, שמע מיניה תאוה היא". מפשטות דברי הגמרא נראה לכאורה, שנאסרה שמיעת קול עָרֵב של אשה כי הקול מעורר תאוה, ובכלל זה קול דיבור, ולא רק קול זמרה.
וכן נראה מהמעשה המסופר בגמרא בקידושין (5) על רב נחמן שאמר לרב יהודה "נשדר ליה מר שלמא לילתא". רב נחמן ביקש ברב יהודה שישאל בשלום ילתא, אשתו [של רב נחמן], אך רב יהודה סירב בנימוק: "הכי אמר שמואל קול באשה ערוה". ופירש רש"י: "קול באשה ערוה, שנאמר השמיעני את קולך ואם אשאל בשלומה תשיבני". ומשמע שרב יהודה חשש משמיעת קול דיבורה של ילתא, אשת רב נחמן, כאשר תשיב לו לשאלת שלומה.
ויתכן שיש לכך מקור גם בדקדוק לשון הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (5) "ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור". הרמב"ם לא הדגיש שאסור לשמוע קול זמר של אשה, ונראה מסתימת לשונו, שאפילו קול דיבור סתם אסור לשמוע, וכמו שכתב בשו"ת שבט הלוי (6) יעו"ש בדבריו.
ה. אולם דברי הגמרא בקידושין שיש איסור גם בשמיעת קול דיבורה של האשה דורשים הסבר, וכפי שהקשה הבן איש חי בספרו בן יהוידע (5) "ודבר זה יפלא בעיני, וכי היתכן לומר שאסור לדבר שום דיבור עם אשה כדי שלא ישמע קולה, והלא בבנות צלפחד כתיב (במדבר כז, ב) וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וגו'. ואם תאמר על ידי מתורגמן, איך הותר למתורגמן לשמוע קול אשה. ואיך דיבר דוד עליו השלום עם אביגיל, ודיברה עמו ושמע דבריה. ואיך דיבר אליהו זכור לטוב עם האשה הצרפית, והשיבה אותו דבר ושמע קולה. ואיך דיבר אלישע עם השונמית, ושמע קולה. ואם תאמר על ידי גיחזי, איך התיר לגיחזי לשמוע קולה". ומתוך כך הסיק הבן יהוידע: "הנה בוודאי מה שנאמר הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה, איירי במדברת בדרך שיר ושירה וכיוצא, ואין ללמוד מזה דאסור לשמוע כל מין קול דברים של אשה".
ובביאור הגמרא בקידושין, מדוע רב יהודה הקפיד לא לשמוע את שאלת השלום של ילתא, אשת רב נחמן, הביא הבן יהודע את דברי הרשב"א בברכות (5) שכתב: "ואסור לשמוע אפילו קול דיבורה כדאמרינן בקידושין, ואלא מיהו נראה דדוקא קול של שאלת שלום או בהשבת שלום, כי התם דאיכא קירוב הדעת". ונמצא כי בעצם שמיעת קול דיבורה של אשה אין כל איסור, ורק קול דיבור שיש בו "קירוב הדעת" נאסר.
ומבואר איפוא, כי דין "קול באשה ערוה" לא נאמר בשמיעת קול דיבור של אשה, אלא אם כן הדיבור גורם "לקירוב הדעת". ובוודאי, שאם מכיר אשה או צריך לשאול בשלומה כדי להכיר לה טובה, אין בכך כל איסור.
להלכה – מרן השולחן ערוך (5) פסק: "אסור לשמוע קול ערוה", וכתב הבית שמואל (שם ס"ק ד) "אבל קול פנויה או קול אשתו מותר, אלא בעת תפילה אסור. ודווקא קול ערוה אסור אבל קול דיבור שלה מותר. ואין להקשות מש"ס קידושין דף ע' ע"א דאיתא שם קול ערוה אפילו בשאלת שלומה אסור. תירץ הרשב"א, קול דבור מה שהוא משיב על שאלת שלומה גרע טפי". ובחיי אדם (5) הוסיף, כי יש איסור בשמיעת קול דיבורה של אשה כאשר מתכוון ליהנות ממנו [ודבריו הובאו להלכה במשנה ברורה בסי' עה ס"ק יח].
דרשה או נאום של אשה בפני ציבור שנמצאים בו גברים
ו. ממוצא הדברים דנו הפוסקים, הם מותר לאשה לשאת דרשה או נאום בפני ציבור שנמצאים בו גברים.
האדמו"ר מצישינוב, רבי יחזקאל שרגא רובין הלברשטאם, אסר על נשים לנאום בפני גברים, ובשו"ת שבט הלוי (6) הסכים עמו וקבע: "בנאומים, בפרט שלא בענייני מצוה, כיון דבמשך נאומה דרכה להנעים קולה ולהחניף השומעים כידוע, לכאורה הצדק עם כבוד תורתה דלא גרע מהשבת שלום בעלמא דאסור". ומבואר בדבריהם כי אין לאשה לנאום בפני גברים, כי דרכה "להנעים בקולה" והרי זה כקול "זמר", האסור בשמיעה.
אולם באגרות משה (6) או"ח ח"ה) נקט שאין איסור בעצם שמיעת שיעור מפי אשה, אלא שיש להקפיד על גדרי צניעות ולהציב לכך שלושה סייגים: [א] השיעור ימַסֵר באקראי [ב] בבית פרטי ולא בבית כנסת [ג] האשה תשב באופן צנוע ביותר. וכן מבואר בתשובה אחרת באגרות משה (6) או"ח ח"ב) בענין חגיגת בת מצוה בבית הכנסת: "ורשאה גם לומר איזה מילים לכבוד שמחתה, וזה מסתבר שיסגי להתועלת שסובר כב' שיש בזה, אבל לא תאמר על הבימה אלא אצל השולחן שעושין הקידוש שם". גם מתשובה זו נראה שאין איסור בעצם שמיעת דרשה מפי אשה, רק יש להקפיד שהדרשה לא תאמר על ידי האשה מעל בימת בית הכנסת [כנראה מחמת צניעות].
הספד וקינה על ידי אשה
ז. ממוצא הדברים שנתבארו לעיל דנו הפוסקים אם מותר לאשה להספיד בפני ציבור שבו גם גברים.
וכאמור, במשנה במועד קטן (6) מובא כי הנשים היו נוהגות ל"קונן" בזמן הלוויה, ועי"ש בדברי התפארת ישראל (6) שדן על פי דברי הגמרא בסוכה (נב, א) האם בשעת הספד כאשר אנשים עסוקים בצערם יש חשש "קול באשה ערוה".
ואמנם האדמו"ר מסטמאר בשו"ת דברי יואל (8) אסר על נשים להספיד מדין "קול באשה ערוה", וגם משום שאין דעתם יכולה לקיים את מצות הספד כדין, שאסור להרבות או לגרוע משבחי הנפטר, יעו' בדבריו.
וראה צדדים נוספים להיתר במאמריהם של הרב רונן לוביץ בתחומין (7)-(8), ובספר רץ כצבי (9) שהוסיף סניף להיתר כאשר ההספד נאמר באמצעות רמקול, אשר יש פוסקים המקילים שאין בזה משום איסור "קול באשה ערוה".
נשים באמירת קדיש
בשו"ת חוות יאיר (10) נשאל האם ראוי שהבת תאמר קדיש לאחר פטירת אביה, וכתב שאף שאין ראיה לסתורה דין זה, ואדרבה, עיקר תכלית הקדיש היא לקדש שם שמים בעולם, וגם אשה מצווה בזה. אך למעשה "יש לחוש שעל ידי כך יחלשו כח המנהגים של בני ישראל, שגם כן תורה הם, ויהיה כל אחד בונה במה לעצמו על פי סברתו, ומחזי מילי דרבנן כחוכא ואיטלולא ויבואו לזלזל בו". וכך גם דעתו של הבן איש חי בשו"ת תורה לשמה (10) ספר זה הוציא הבן איש חי בהיותו צעיר וכינה עצמו בשם יחזקאל כחלי) שהוסיף וכתב שיש לחשוש ממכשול שאשה תכנס לבית הכנסת ותאמר קדיש בתוך התפילה.
וראה בהרחבה במה שכתב בנדון זה רבי יצחק אייזיק ליבעס (ראש אגודת הרבנים בארה"ב) בשו"ת בית אבי (10).
סיכום הדברים להלכה והמנהג – ראה בדברי הרב הראשי לישראל, רבי ישראל מאיר לאו, בשו"ת יחל ישראל (11), ובספר רץ כצבי (12)-(13). ועי"ש במה שכתב לדון בגדרו של הקדיש יתום הנאמר לאחר סיום התפילה, האם הוא נחשב חלק מהתפילה, ויש עליו שֵׁם תפילה. או שאינו חלק מהתפילה, אלא תקנת חכמים שקבעו לאומרו בסוף התפילה וצירפוהו לתפילה, אבל אין לו דין תפילה. ועל פי זה יש לומר שאם הקדיש חלק מהתפילה, מסתבר כי נשים לא יאמרו קדיש, מהחשש המבואר בדברי התורה לשמה (1) שיבואו לטעות להתיר לנשים לומר גם את הקדיש שבתוך התפילה כש"ץ, דבר שכמובן לא יתכן [ואף שקטנים אומרים קדיש יתום ולא חוששים למכשול שיבוא להיות ש"ץ, יש לחלק, כי קטן סופו להגדיל ולהיות ראוי לש"ץ, משא"כ נשים]. אך אם קדיש יתום אינו חלק מהתפילה, מסתבר שאין מניעה שגם נשים יאמרו אותו, וכמו שהן יכולות לומר תהלים או כל תפילה אחרת, ואין כל חשש לטעות ולמכשול.
