א. הקדמה – יסודות הסוגיא

בדברי הגמרא בסוף מסכת יבמות (1) נדונו שני עניינים:

ספיה לקטן – בג' מקומות דרשו חז"ל מהפסוקים [לא תאכילום דם, כל נפש מכם לא תאכל דם, אמור ואמרת] "להזהיר גדולים על קטנים", שהגדולים מוזהרים לא 'לספות' – דהיינו לא לגרום בידים לקטן לעבור על איסור [ועי' בספרו של הרב ברוך רקובסקי [ירושלים תשנ"ו] 'הקטן והלכותיו' ((10); הערה א) שהביא מחלוקת הפוסקים אם איסור 'ספיה' הוא מהתורה או מדרבנן. ובמשנה ברורה ((6); ס"ק ד) מפורש שאיסור 'ספיה' הוא מהתורה]. ולהלן נדון איסור 'ספיה' נאמר גם כשגורם לקטן לעבור על איסור מדרבנן.

לאפרושי קטן מאיסורא – אם הקטן עושה איסור מעצמו, שלא לצורך הגדול ["קטן אוכל נבלות"] – דנו בגמרא, האם "מצווים להפרישו". כלומר, האם יש חיוב מן הדין למנוע ממנו מלעבור על האיסור. ולהלכה פסקו הרמב"ם (3) והשו"ע (6) שאין בית דין מצווים להפרישו".

אמנם הוסיף הרמב"ם (3) שעל האב מוטל חיוב חינוך – כדבריו: "אע"פ שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו, כדי לחנכו בקדושה, שנאמר חנוך לנער על פי דרכו". וטעם הדבר מוסבר במשנה ברורה ((3); ס"ק ב) "דאפילו לחנך בניו ובנותיו במצוות הוטל עליו, כדכתיב חנוך לנער על פי דרכו, וכל שכן להפרישם מאיסור דמוטל על האב" [ובספר ארחות שבת ((9); סוף הערה ד) ציין לדעת הראשונים הסוברים שמצות חינוך היא במצוות ולא באיסורים].

אתי למיסרך – מצאנו בכמה מקומות בש"ס, שחכמים אסרו לומר לקטן לעשת מעשה האסור לגדול, אף כשאין איסור 'ספיה', מחמת החשש שמא יבוא הקטן לטעות "ולהיסרך" אחר מנהגו, ולעשות מעשה זה גם כשיגדל.

לדוגמא, בסוגיית הגמרא בעירובין (2) מובא שאין אומרים ברכת שהחיינו ביום הכיפורים על כוס יין, משום שאי אפשר לשתות את הכוס ביוה"כ. והקשו בגמרא "ליתביה לינוקא", ותירצו שיש חשש "דילמא אתי למיסרך". והיינו שחוששים שמא יבוא לשתות כוס יין ביוה"כ אף כשיגדיל [ועי' בספר ארחות שבת ((9); הערות ח-ט) פרטים נוספים באיסור נתינה לקטן דברים מחשש דאתי למיסרך].

שביתת בנו – בנדון קטן העושה מלאכה בשבת, משמע מדברי רש"י על החומש (2) והרמב"ן (2) שאם הקטן עושה את המלאכה עבור אביו ועל דעת אביו, עובר האב על איסור תורה הנלמד מהפסוק (2) "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ" [וקשה, מדוע נצרך פסוק מיוחד, תיפוק ליה שאסור מדין 'ספיה' לקטן. ובשו"ת אחיעזר (5) תירץ רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי בשם הגר"ח מוולואז'ין [הכוונה לרבי חיים מבריסק, שהיה אז ר"מ בישיבת וולוז'ין], שנתחדש שהאיסור הוא מאיסורי שבת החמורים יותר, וכדקיימא לן שהמחלל שבת כאילו עובד ע"ז. ועי' בספר ארחות שבת ((9); הערות ב-ג) מש"כ בזה].

• • •

ב. טעם איסור 'ספיה' – 'ספיה' באיסור דרבנן

הרשב"א בחידושיו עמ"ס יבמות (2) הוכיח שאין איסור 'ספיה' בדברים שאסורים רק מדרבנן, כאשר הדבר הוא לצורכו של הקטן. אמנם סיים הרשב"א: "אבל הרמב"ם ז"ל כתב בסוף הלכות מאכלות אסורות (3) שאפילו בשבות דרבנן אסור להאכילו בידים", ומחלוקתם הובאה בבית יוסף (3), שפסק להלכה בשו"ע (6) להחמיר כדעת הרמב"ם: "ולהאכילו בידים אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים".

ובביאור הלכה ((6); ד"ה מדברי סופרים) הביא משו"ת רבי עקיבא אייגר, שלא סמך להקל כשיטת הרשב"א הנ"ל. אולם בשו"ע הרב ((7); סע' ו) נקט שלצורך גדול, וכאשר הדבר לא נעשה באופן קבוע, ניתן לסמוך על הרשב"א ועי' בספר הקטן והלכותיו ((10); הערה ג במה שבירר עוד בענין שיטת הרשב"א].

והנה בטעם איסור 'ספיה' נחלקו הפוסקים. בתרומת הדשן ((3); פסקים וכתבים) מבואר שהטעם הוא "דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבוד עבירות, וכשיגדל יבקש לימודו". אולם החתם סופר (4) כתב על דבריו: "משמע דבשוטה, דלא אתי לכלל דעת מותר ליספי ליה בידים. מכל מקום זה אינו עיקר, דלא דרשינן טעמיה דקרא, וכדמוכח להדיא בפרק חרש ביבמות (1) דבעי למיפשט קטן אוכל נבילות בית דין מצווין להפרישו מחרש וחרשת". ומבואר בדברי החתם סופר שאיסור 'ספיה' אינו רק במקום שיש חשש שהקטן יתרגל בעתיד לעבור על איסורים. ונפקא מינה בין הטעמים, בשוטה, וכנ"ל [ומטעם זה כתב החתם סופר, שמעיקר הדין יש לאסור לאשפז קטן שוטה במוסד שבו יאלץ לאכול מאכלים שאינם כשרים. אלא שבאופן שע"י האשפוז יחזור לכלל דעת, מותר "כדי להוציאו משטיותו ולהכניסו לדת יהדות. ומוטב שיחלל תורה זמן מה, כדי שישמור מצות הרבה". ועי"ש שדן שלמעשה אשפוז הקטן במוסד אינו נחשב כ'ספיה' בידים].

ובאחיעזר (5) האריך ליישב על פי דברי תרומת הדשן כמה עניינים, ויישב את קושיית החתם סופר עליו. וחידש שאם איסור 'ספיה' הוא מדאורייתא "פשוט שאין שייך לדרוש טעמא דקרא לומר שטעם האיסור הוא משום דלא ליתי לארגולי, וכמ"ש גם בחתם סופר, ועל כרחך דאינו אלא גזה"כ. אמנם אם איסור ספיה אינו אלא מדרבנן כמ"ש הבית יוסף באו"ח סי' שמ"ג, נוכל שפיר לומר דטעם איסורו הוא כמ"ש התרומת הדשן משום דאתי למיסרך, והיכא דל"ש סברא זו שרי לספויי בידים אפי' באיסור תורה".

עוד חידש האחיעזר, שלדעת הרשב"א (2) שמותר לספות לקטן איסור דרבנן "נראה בפשוטו דהוא משום דס"ל דכל עיקר איסור ספיה אינו אלא מדרבנן, ולא החמירו אלא באיסור דאורייתא. ולפי זה בהנך דכתבה התורה בפירוש להזהיר גדולים על הקטנים [דהיינו בשקצים ודם וטומאת כהנים], לא שייך לומר כן, ובהנך יהיה איסור ספיה בידים אף באיסור דרבנן" [ועי' להלן [אות ו] עוד נפק"מ אם 'ספיה' אסורה מהתורה או מדרבנן, לענין 'ספיה' בביטול מצות עשה].

ג. גדר איסור ספיה לקטן

מו"ר ראש ישיבת חברון, רבי שמחה זיסל ברוידא זצ"ל, חקר בספרו שָׂם דרך (8) מהו גדר האיסור שלא להאכיל לקטנים איסורים, האם זהו איסור כללי מצד עצמו [כעין איסור לפני עור לא תתן מכשול] או שהאיסור הוא חלק מעצם מין האיסור המסויים שמאכיל את הקטן [לדוגמא, כשמאכילו שרצים, עובר הגדול בלאו דשרצים] – והנפקא מינה בזה, כפי שהאריך לבאר שם, לענין מחלוקת הראשונים האם האזהרה שלא לטמא כהנים קטנים נאמרה רק לכהנים [רמב"ן וטור] או גם לכל ישראל [רמב"ם].

אם נאמר שהאכלת קטן באיסורים היא איסור כללי בפני עצמו כלאו דלפני עור, שפיר שייך להכליל בזה גם ישראלים שמוזהרים מלטמאות קטנים. אולם אם גדר האיסור הוא, שהמאכיל קטנים איסור עובר על האיסור שהאכילם, הרי שרק הכהנים שיש להם איסור טומאה מוזהרים לא לטמא קטנים, דכאשר הוזהרו לא להיטמא בכלל זה שלא יטמאו לקטנים, אבל ישראל שאינם באזהרה זו ודאי שאינם מוזהרים לטמא קטנים.

ד. איזו פעולה מוגדרת כ'ספיה' אסורה

נתבאר לעיל שהוזהרו הגדולים שלא להאכיל את הקטנים במאכלות אסורות, וכן שלא לומר להם לעשות מלאכות בשבת [וזה נקרא איסור 'ספיה']. ומאידך נתבאר, שקטן העובר מעצמו איסור, אין אחרים מצווים להפרישו. ויש לדון איזו פעולה מוגדרת כ'ספיה', ואיזו פעולה אינה בגדר 'ספיה' ואין בה איסור.

והמשנה ברורה ((6); ס"ק ד) כתב בשם המג"א: "אסור ליתן לתינוק דבר מאכל של איסור אפילו לשחוק בו, שמא יאכלנו, דהוי כמאכילו בידים" [ובספר ארחות שבת ((12); הערה כ) ביאר, שאפשר שמצוי היה שהחגב ימות בידיו, וגם היו רגילים באכילת חגבים, ולכן החשיבו זאת כספיה]. ועי' בארחות שבת (12), במה שדן בענין ציווי על קטן לעשות איסור; הגשת מאכל אסור לפני הקטן, וכן בהעמדת קטן בסמוך למאכל אסור – האם יש בזה איסור 'ספיה'.

 ה. מאיזה גיל נאמרו איסור ספיה לקטן והחיוב להפרישו מאיסורא

בדברי המשנה ברורה ((6); ס"ק ד) מפורש שאיסור ספיה נאמר גם על תינוק "שאינו בר הבנה כלל".

ולענין אפרושי קטן מאיסורא, פסק השו"ע (6) שאין בית דין מצווים להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו "ולהפרישו מאיסור דאורייתא". וכתב המשנה ברורה ((6); ס"ק ג) ש"אפילו מאיסורא דרבנן חייב להפריש, כמו דצריך לחנכו במצוות דרבנן. אלא נפקא מינה דבאיסור דרבנן אם לא הפרישו האב אין בית דין מוחים בידו, אבל באיסור דאורייתא בית דין מוחין ביד האב להפרישו", ועי"ש בהמשך דברי המשנה ברורה "דשיעור החינוך במצוות עשה הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי עניינו. אבל החינוך בלא תעשה, בין של תורה בין של דבריהם, הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או לאכול. אבל תינוק שאינו בר הבנה כלל, אין אביו מצווה למונעו בעל כרחו מלאכול מאכלות אסורות או מלחלל שבת אפילו באיסור של תורה, כיון שאינו מבין כלל הענין מה שמונעו ומפרישו".

אמנם הרמ"א הביא את דעת התוספות בשבת (2) שקטן שהגיע לגיל חינוך, כל אדם מחוייב להפרישו מאיסור כמו אביו, ומה דקיימא לן שקטן אוכל נבילות אין בית דין מצווים להפרישו, בשלא הגיע לגיל חינוך. והכרעת המשנה ברורה ((6); ס"ק ז) על פי דברי החיי אדם "דלענין איסורא דאורייתא יש להחמיר כדעה זו [שגם אחרים מצווים להפריש הקטן מאיסור], ועל כן אם הנכרי רוצה להאכיל לקטן ישראל שהגיע לחינוך דבר שאסור מדאורייתא, מוטל גם על אחרים למחות בידו. אבל בדבר שאיסורו מדרבנן, אין מוטל [לאפרושי מאיסורא] רק על האב".

ו. פרטי דיני 'ספיה לקטן'

• ספיה באיסור עשה – בשו"ת תרומת הדשן (3) התיר להאכיל קטן במצה בערב פסח "ואע"פ שאסרו חכמים לגדול אכילת מצה בערב פסח מזמן איסור חמץ ואילך, וקיימא לו דלא ספינן בידים איסור לקטן, הא חולק מהר"ם בהלכות ברכות שלו, דהני מילי באיסור לאו, אבל ביטול מצות עשה ספינן ליה". והוסיף: "ובזה יישב המנהג [המובא בשו"ע או"ח סימן רסט] שנהגו להטעים התינוקות מן הקידוש בבית הכנסת [ולכאורה מכיון שאין זה קידוש במקום סעודה, הרי זה נחשב כשתיה לפני קידוש, שאסורה מדרבנן]. והרי נדון דידן נמי אין האיסור אלא משום ביטול ופגם המצות". ובהמשך דבריו כתב לחלק בין "איסור הבא מכלל עשה", שאסור לספותו לקטן, לבין "ביטול מצות עשה".

וכן הביא הבית יוסף (7) בשם הגהות מיימוניות "דהא דאמרינן דבידים לא ספינן לקטן איסורא, היינו נבלות וטריפות וכהאי גוונא, דנפקא לן מלא תאכלום, אבל קידוש היום מצות עשה הוא, ולא נפקא לן מהתם".

ובספר הקטן והלכותיו ((11); הערה יח) הביא מהפמ"ג, שתלה את דברי המהר"ם במחלוקת הראשונים אם איסור ספיה הוא מדאורייתא או מדרבנן. אם האיסור מהתורה, יש לומר שעל מצות עשה אינו מוזהר. אך להסוברים שהוא מדרבנן, יש לומר שמדרבנן אין לחלק בין מצות עשה למצות לא תעשה".

• דבר שאינו אסור מחמת עצמו אלא מחמת הזמן – בשו"ע הרב ((7); סי' רסט סע' ג) כתב שמותר להטעים את הקטן קודם קידוש, מכיון "שלא אסרו להאכילו איסור בידים אלא כשהמאכל אסור מצד עצמו כגון טרפה וכיוצא בה. אבל כשהמאכל מותר מחמת עצמו אלא שהוא זמן האסור באכילה, מותר להאכיל לקטן. שהרי מאכילים הקטנים ביום הכיפורים, אפילו קטן שאין בו חשש סכנה אם יתענה".

ובספר הקטן והלכותיו ((10); הערה יב) ביאר שהסברא לחלק היא, דאכילת איסור היא איסור בחפצא, לכן החמירו גם בקטן. מה שאין כן באכילת היתר בזמן אסור, האיסור הוא על הגברא, ובקטן לא שייך איסור גברא, עי"ש בדבריו.

• ספיה בספק איסור – בספר הקטן והלכותיו ((11); סע' ח) כתב שאסורה.
• ספיה באיסור שנחלקו בו הפוסקים – בספר הקטן והלכותיו ((10); סע' כד) כתב שאע"פ שלהלכה פוסקים לאיסור, לענין איסור ספיה אפשר לסמוך על דעת המקילים ולספותו לקטן, על פי דברי הבית יוסף (7) בדין הטעמת יין מקידוש בבית הכנסת לקטן (עי"ש בהערה לא).
• דבר שאיסורו רק משום חומרא או מנהג – כתב ספר הקטן והלכותיו ((10); סע' ב) שמותר להאכיל הקטן. ומה שמצינו שיש שאסרו להאכיל קטן בשר ויין בתשעת הימים, ואף על פי שאין זה אלא מנהג, כתב (שם הערה ד) דשאני התם שזהו מנהג המובא בגמרא דחמיר טפי, וצ"ע [איסור 'ספיה' בחומרא ומנהג נפקא מינה גם בנדון בן אשכנז שמאכיל לבנו קטניות בפסח, וצ"ע].
• חיוב המתנת שש שעות בין בשר לחלב בילדים קטנים – ראה בספר הקטן והלכותיו ((11); סע' לט).
• • •

ז. מלאכת קטן בשבת

כפי שנתבאר לעיל בהקדמה, בכל מלאכה שבא הקטן לעשות בשבת, יש להיזהר שלא לעבור על איסור 'ספיה' לקטן, וכן להיזהר שאין חיוב לאפרושי מאיסורא. וכאשר הקטן הוא בנו, מצטרף גם חשש איסור שביתת בנו.

ובספר ארחות שבת (13) (12) נתבארו פרטי הדברים:

• העמדת קטן ליד מתג חשמל בשבת – סע' ח.
• פתיחת מקרר חשמלי ששכחו לנתק ממנו את הנורה – סע' יג.
• נתינת צעצועים שיש איסור להשתמש בהם בשבת לתינוק – סע' טו.