א. בסוגיית הגמרא בפרק המניח (1) מסופר על בור מים שהיה שייך לזוג שותפים שחלקו ביניהם את השאיבה ממנו. פעם אחת בא אחד השותפים לשאוב מים ביום שלא היה התור שלו, ולאחר שהשותף השני ביקש ממנו שיפסיק את השאיבה ולא נענה, נטל הלה קת של מעדר והכהו. ומפורש בסוגיא, כי במקום שיש הפסד, כגון במעשה זה, אכן היה רשאי אדם זה לעשות דין לעצמו, יעו' ברש"י: "במקום דאיכא פסידא אי אזיל לבי דינא, דאדאזיל לבי דינא ואתי קא דלי האי ולא ידע מאי דלי, או שמא יכלו המים מן הבור, ואין לו פרעון לזה דקא מפסיד, כי האי גוונא עביד איניש דינא לנפשיה". אולם במקום שיש הפסד נחלקו: "רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דליכא פסידא ליזיל קמיה דיינא. רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דבדין עביד לא טרח".

בסוגיית הגמרא דנו במחלוקתם, והביאו ראיות לכאן ולכאן, ונפקא מינה לכמה עניינים שיבוארו להלן.

• תחילה הביאו ראיה לרב נחמן ממאמרו של בן בג בג "אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו [כלומר קח בחזקה, רש"י] ואמור לו שלי אני נוטל" [ופירשו תוספות (ד"ה אלא) שמדובר במקום שאין הפסד, שהרי אסר להיכנס שלא ברשות]. ועי"ש בדחיית הגמרא.
• עוד הקשו על רב יהודה מדברי הברייתא "שור שעלה על גבי חברו להורגו ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל עליון ומת, פטור". ועי"ש מה שתירצו, ובמבואר בסיפא של הברייתא "דחפו לעליון ומת, חייב", שאם יכול היה בעל השור התחתון לדחוף את העליון באופן שיתכן ולא יגרם לעליון נזק, והוא לא עשה כן, חייב.
• קושיא נוספת הקשו על רב יהודה מהברייתא "מנין לנרצע שכלו לו ימיו", ועי"ש בתירוץ שמדובר בעבד שגונב מרבו ומפסיד לו, ולכן רשאי רבו לעשות דין לעצמו. ועוד תירץ רב נחמן בר יצחק, שמכיון ובשעה שהעבד יוצא לחפשי ביובל נאסרת עליו השפחה הכנענית, רשאי רבו להלקותו ולהפרישו מהאיסור "דהאי דינא לאו לנפשיה הוא" [רש"י, שם].

להלכה פסקו הרי"ף (2) הרא"ש (2) והרמב"ם (3) כרב נחמן, עי' בדבריהם. וכן נפסק בשו"ע (4).

*   *   *

והנה צריך בירור ביסוד הלכה זו, אימתי מותר לעשות דין לעצמו – שהרי לא יעלה על הדעת שבכל מקרה שאדם תובע את חברו על נזק או הפסד שנגרמו לו [לדעתו של התובע], יהיה רשאי לעשות דין לעצמו. ואכן, בדברי הראשונים מפורשים התנאים וההגבלות שנאמרו בדין 'עביד איניש דינא לנפשיה', כדלהלן.

ב. שיטות הראשונים והפוסקים בדין 'עביד איניש דינא לנפשיה'

הרא"ש בפרק המניח (2) הגביל את עשיית הדין לעצמו: [א] "דווקא אם בא לגזול ממנו או שראה חפץ שלו בידו, הוא דאמרינן הכי. אבל למשכנו בשביל חוב שחייב לו, לית ליה רשותא". [ב] דין זה נאמר רק כאשר "יכול לברר שבדין היה יכול להוציא ממנו, אבל אם אין יכול לברר שבדין יכול להוציאו ממנו, לאו כל כמיניה לומר שלי הוא ולהציל ממוני עשיתי". ובהשקפה ראשונה נראה כי דברי הרא"ש הם הם דברי הנמוקי יוסף (2).

המרדכי (2) כתב בשם המהר"ם מרוטנבורג: "דהני מילי בחפץ המבורר שהוא שלו ומחזיק בו [השני] ומסרב להחזיר לו, אבל בשאר מילי שאין ידוע אם זה שלו אם לא, לית ליה רשות אפילו הוה ליה פסידא לפי דברו, דאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה, דכל אחד יאמר לחברו ודאי דידי מגזל קזגלת, ויכה אותו ויחטוף אותו ויאמר עבידנא דינא לנפשאי". והביא המרדכי ראיה לדין זה מהמעשה המובא בגמרא בברכות (2) על רב הונא שהחמיצו לו ארבע מאות חביות יין, ואמרו לו החכמים שכפי הנראה דבר זה נגרם לו בגלל שנמנע מלשלם לאריסו את חלקו בזמורות הגפן. ואף על פי שרב הונא הסביר את מעשיו, שבאו כתגובה על כך שהאריס גנב ממנו הרבה יותר מחלקו המגיעו, אמרו לו החכמים: "הגונב מהגנב אף הוא טועם טעם הגניבה" [סוף המעשה היה, כשקיבל על עצמו רב הונא להימנע ממכך להבא, הפך החומץ בחזרה ליין, ויש אומרים שנשאר החומץ אלא שנתייקר מאד ונמכר במחיר היין]. והקשה הר"ר קלונימוס, מה היתה הטענה על רב הונא, והרי בדין לקח, דקיימא לן 'עביד איניש דינא לנפשיה'. ומכאן המסקנא: "ויש לומר דהיינו דווקא אותו דבר עצמו שנלקח לאדם מותר לו ליקחנה בכל מקום שיכול להשיגו, דומיא דמילתא דבן בג בג דאמר שלו הוא נוטל, אבל הכא לקח זמורות אחרים שלא גנב לו האריס", עי"ש כל דבריו.

ג. כאמור, נראה כי דברי הרא"ש הם כדברי הנמוקי יוסף. אולם מו"ר רבי שמחה זיסל ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, דייק בספרו שם דרך עמ"ס בבא קמא (3) כי נחלקו האם דין 'עביד איניש דינא לנפשיה' שייך כשאין החפץ בעין אלא שרוצה ליטול ממון שמגיע לו לפי דעתו על פי הדין. לדעת הנמוקי יוסף לעולם אינו עושה דין לעצמו אלא כשהחפץ בעין. ולדעת הרא"ש [והרמב"ם] רק במשכון אינו עושה דין לעצמו, אבל בפרעון חוב, והוא הדין בקנס בבבל [כמבואר בדברי הרא"ש בפרק ראשון של ב"ק; )2)] יכול לעשות דין לעצמו [והטעם, כי לענין משכון מצינו בתורה כמה הלכות ואיסורים, ומשום כך צריך בית דין ממש, משא"כ בגביית חוב].

ובביאור מחלוקתם כתב הגרש"ז ברוידא שנחלקו בגדר הלכה זו ד'עביד איניש דינא לנפשיה'. לדעת הנמוקי יוסף הוא נעשה כשליח בית דין, וכפשטות לשון הגמרא ((1); כ"ח סוף ע"א) "נעשה ידה כשליח בי"ד ופטורה". ולכן לדעתו, דווקא כשהממון בעין, שאין צורך בפסק דין ביחס לממון, בזה נעשה כשליח בי"ד ועושה דין לעצמו, כיון שאין צורך בדיון בבי"ד לגבי עצם החיוב. אבל בתביעת ממון שצריך בי"ד כדי לדון ולפסוק על עצם החיוב, כל זמן שלא נפסק הדין אינו נעשה שליח ב"ד. אבל לדעת הרא"ש, גדר דין 'עביד איניש דינא לנפשיה' הוא, שיש לאדם כח בי"ד לדון ולפסוק לעצמו, ויסוד זה מפורש ברמב"ם (3) שכתב בסיום דבריו ש"אין סותרים את דינו" [ומדוייק שהביא הרמב"ם דין זה בהלכות סנהדרין ולא בהל' נזקי ממון או בהל' חובל ומזיק], ולכן יכול האדם לפסוק לעצמו גם בדיני קנסות.

ומתבארת לפי זה היטב מחלוקת הנמוקי יוסף והרמב"ם לשיטתם, האם 'עביד איניש דינא לנפשיה' נאמר רק כשיש למציל ראיה שהממון שלו, או לא. הנמוקי יוסף לשיטתו שגדר הדין הוא שנעשה כשליח ב"ד ליטול את שלו, אם כן פשוט דזה אינו אלא כשהדין מבורר וב"ד היו גם כן פוסקים הדין כן, ועל זה שייך לומר דנעשה שליח בי"ד, נקט כי בדבר שאף הבי"ד לא היו יכולים לפסוק הדין, איך יוכל להיעשות שלוחם.  אבל הרמב"ם והרא"ש הסוברים שגדר דין 'עביד איניש דינא לנפשיה' הוא שיש לאדם כח בי"ד לדון בדבר הנוגע לעצמו, אם כן כל שהדבר מבורר לו, הגם שאינו מבורר לנו, יכול להיעשות דיין על זה. ודומה הדבר לבי"ד שראו בעצמם, שפוסקים על פי ראייתם, שלא תהא שמיעה גדולה מראיה. והוא הדין כאן, שיכול לדון בדבר שמבורר לו [ועי"ש במה שכתב עוד בביאור שיטת הרא"ש, ושיטת הגר"א בפירושו לדברי הגמרא במועד קטן (10) ש"צורבא מדרבנן עביד איניש דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה"].

תפיסת ועיכוב משכון מדין 'עביד איניש דינא לנפשיה'

ד. בשו"ע (4) נפסק שאין רשות לתפוס משכון עבור חוב מדין 'עביד איניש דינא לנפשיה'. אך הרמ"א הביא את דברי המהרי"ק: "דלא לא מקרי עביד דינא לנפשיה אלא כשמזיק לחברו כגון שמכהו, ולכן לא יוכל לעשות אלא אם כן יוכל לברר שהוא שלו, אבל תפיסה בעלמא שתפסו למשכון יכול לעשות בכל ענין, ויורד עמו אחר כך לדין". ועי' בקצות החושן[1] (5) שהביא את דעת המהרש"ל[2] [ים של שלמה] שחלק בזה על המהרי"ק.

ועוד כתב המהרש"ל שאם מצויים ביד אדם משכון או פקדון של חברו, רשאי לעכבם מדין 'עביד איניש דינא לנפשיה', שהרי לא תפס אלא שמעכב את שלו בשב ואל תעשה. ברם הקצות החושן כתב שמדברי הזוהר הקדוש משמע שיש בזה איסור גמור, עי"ש.

ה. הכאה וקללה מדין 'עביד איניש דינא לנפשיה'

בשו"ע (4) נפסק: "יכול אדם לעשות דין לעצמו אם רואה שלו ביד אחר שגזלו יכול לקחתו מידו, ואם האחד עומד כנגדו יכול להכותו עד שיניחנו, אם לא יכול להציל בענין אחר".

ובנתיבות המשפט[3] הביא את קושיית האחרונים על הסתירה שבין דברי השו"ע הנ"ל, למה שפסק השו"ע בהלכות חובל בחברו (9), שדווקא במשרת שבעל הבית חושש שמא יגנוב מותר להכותו, ומשמע שבלאו הכי אסור להכותו. ומכח קושיה זו חידש הנתיבות, שההיתר להכות מדין 'עביד איניש דינא לנפשיה' נאמר רק כשיש חשש הפסד כגון במטלטלים שיש חשש שמא יבריחם, אבל בקרקע, וכגון כאשר בא אדם אחר לביתו ואינו רוצה לצאת משם באופן שאין בזה הפסד, אסור להכותו אלא ילך עמו לבית דין. ואם כבר היכהו, אזי, אם רואים שיש ספק שאף הם לא היו יכול להציל כי אם בהכאה, פטור על הכאתו, ובאם היה אפשר בלא הכאה, חייב.

ברם ראה בספר דרכי חושן[4] (11) (10) שהביא חבל פוסקים שנחלקו על הנתיבות, ובראשם מהראנ"ח[5] בתשובת מים עמוקים (7), אשר דן בנידון שתי משפחות שגרו בחצר אחת, והיו לחצר זו שני פתחים כשכל פתח מיוחד למשפחה אחת. ובעל אחת המשפחות נהג להיכנס דרך הפתח השייך למשפחה השניה, והאשה שגרה שם מחתה בידו שלא יעשה כן [וטענה שיש בזה ענין של צניעות] וכשלא שמע לה קיללה אותו וקראה לו 'ממזר', ובתגובה קרא לה האיש 'שפחה'. וכתב ראנ"ח, שאם היתה מכה אותו היתה עושה כדין. ושם לכאורה היתה יכולה לתובעו לדין תורה והנדון בגזילת קרקע, ובזה הרי לדעת הנתיבות אין רשות להכות [ואולי גם שם לדעת הנתיבות יש לומר שעד שתתבע בבי"ד ויגמר הדין תורה בינתיים הוא מפריע לה, ומותר להכות. אולם מדברי המהראנ"ח משמע שהנדון נחשוב כבדליכא פסידא]. ועי"ש בדרכי חושן נפק"מ נוספות בדין 'עביד איניש דינא לנפשיה'.

ועי' בדברי המהראנ"ח האם מותר לקלל מדין 'עביד איניש דינא לנפשיה', כי לכאורה יש לחלק בין הכאה שהוא מונע מלעשות את מה שנעשה לו שלא כדין "אבל על ידי החירוף אינו מעכב עליו ואינו מעלה ומוריד לענין דינו". ועוד צידד שם להקל בדינו של האיש המקלל, מפני שהאשה קיללה אותו קודם לכן, עי"ש בדבריו.

ו. פניה לערכאות מדין 'עביד איניש דינא לנפשיה'

בספר ים של שלמה (6) פסק להלכה את תשובת מהרי"ח המובאת בהגהות אשר"י על הרא"ש בפרק המניח (2), שאם תובע את חברו בערכאות, חייב לשלם לו את כל ההפסדים שנגרמו כתוצאה מכך, אלא אם כן לא היה יכול להציל את שלו בדין תורה, שאז הדבר מותר מדין 'עביד איניש דינא לנפשיה'. ועי' במש"כ בדין זה בספר משפטי התורה[6] (6). ובענין מסירת גנב לידי המשטרה והערכאות מדין 'עביד איניש דינא לנפשיה', ראה בשו"ת אגרות משה[7] (6), ובספר משפטי התורה (13).

ז. מניעת היזק רוחני מדין 'עביד איניש דינא לנפשיה'

בקובץ בית ההוראה הישר וטוב (9) (8) דן בהרחבה בשאלה: "אדם שמכשיל אחרים באיסורים, האם מותר להזיק או לגזול לו את החפצים שעל ידיהם הוא מכשיל, ומי שהזיק או גזל למטרה זו האם יהיה חייב לשלם על זה. האופנים השכיחים בזה הם בשלטי פרסומת שמכילים תמונות תועבה או בתלמיד המחזיק ספרות פסולה ויכולים להיכשל בזה גם חבריו".

ומדברי רש"י בסוגיא (1) נראה שהדבר מותר, שהרי פירש כי האדון רשאי להכות את עבדו כדי להפרישו מהאיסור "דהאי דינא לאו לנפשיה הוא". ועי"ש במה שנדון ענין זה מדין 'לאפרושי מאיסורא' ומדין 'עביד איניש דינא לנפשיה', ובסיום הדברים, במבואר האם עדיף לעשות מעשים מסוג זה בפרסום או בהיחבא.

ח. הראשון לציון, הגר"ש עמאר, דן בשו"ת שמע שלמה (13) (12) בשאלה הבאה: "מעשה באחר שקנה מכונית חדשה וטען שאין בה כל הדברים שהבטיחו לו, האם הוא רשאי להפגין נגד החברה ער שיסכימו להסתדר אתו או לבוא עמו לפני בית דין". ובתוך דבריו הרחיב את היריעה לדון בסוגיית 'עביד איניש דינא לנפשיה', וראה במה שנקט בדבריו (אות ו; (13)) שהטעם ביסוד ההלכה הוא משום שיש לו דין של ב"ד.  ובתוך דבריו הביא מעשה באדם אחד שהיה חייב  לשלם דמי ועד הבית וסירב לקיים את הדין, ונודע שעומד לארס את בתו, והחליטו שכניו לתלות הודעה כתובה בביתו שמסרב לקיים את הדין, והוא צעק שזה עלול לגרום לפירוד כשהמחותנים יראו את ההודעה, ופסקו הרב זילברשטיין [בהסכמת הגרי"ש אלישיב] שרשאי לעשות כן.

[1]רבי אריה ליב הכהן [הלר] נולד בקאליש [פולין] בשנת תק"ה, חיבר את ספרו קצות החושן על שו"ע חושן משפט.

[2]רבי שלמה לוריא, בן דורו של הרמ"א, רבה של לובלין [פולין], נפטר בשנת של"ד.

[3]רבי יעקב לורברבוים, רבה של העיר ליסא [פולין], ומחבר הספרים חוות דעת [שו"ע יו"ד] תורת גיטין [עמ"ס והלכות גיטין] ובית יעקב [עמ"ס כתובות] ועוד. נפטר בשנת תקצ"ב.

[4]בירורים בדיני ממונות אקטואליים ושכיחים בזמנינו, הרב יהודה סילמן, דיין בבני ברק, מהדורה שניה, תשס"ב.

[5]רבי אליהו בן חיים, רבה של קושטא [תורכיה], נפטר בשנת ש"ע. התשובות בשו"ת מים עמוקים חלק א' הן של הרא"ם [רבי אליעזר מזרחי] ובחלק ב' התשובות הן של הראנ"ח.

[6]תשובות לשאלות אקטואליות בדיני ממונות על סדר מסכת בבא קמא, הרב צבי שפיץ, דיין בירושלים, תשס"ב.

[7]רבי משה פיינשטיין, מגדולי הפוסקים בדור האחרון, נפטר בארה"ב בשנת תשמ"ו.