א. תנן במסכת ברכות [1] "הביאו לפניו מליח בתחילה ופת עמו, מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפלה לו. זה הכלל, כל שהוא עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה". והקשו בגמרא: "ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפלה". ותירצו: "אמר רב אשי, באוכלי פירות גינוסר". ופירשו התוספות (שם ד"ה באוכלי) "שהמליח עיקר, שהוא בא להשיב הלב שנחלש מפני מתיקות הפירות, והפת שלאחריו טפל, ואינו בא אלא בשביל המליח". כלומר, לפי פירוש זה, עיקר אכילת האדם היא פירות גינוסר מתוקים, ומפני מתיקות הפירות הוא אוכל מליח להשיב את הלב שנחלש מחמת המתיקות, וכדי שיוכל לאכול את המליח אוכל עמו את הפת.

ופירוש זה יש בו מן החידוש בפשט דברי הגמרא, וכפי שכתב המשנה ברורה ([3]; ס"ק ג) בביאור דברי השו"ע [3] "אוכל דג מליח ופת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו, מברך על הדג ופוטר את הפת, כיון שהוא טפל", וכתב המשנה ברורה: "כגון שאכל דבר מתוק מקודם, ואוכל דג מליח להפיג המתיקות, ומפני שלא יזיקנו המליח בגרונו אוכל פת עמו, אבל אינו תאב כלל לאכול פת, לכן הוי הפת טפל. משא"כ אם הוא תאב לאכול פת גם כן, אע"פ שאוכלו עם המליח, כהנהוג לאכול דג מלוח שקורין הערינ"ג עם פת, אינה טפלה אליו, אפילו אם תאב להמליח יותר, וצריך לברך עליה המוציא ופוטר את המליח". ובשער הציון (ס"ק ט) ביאר את הדברים: "ציירתי באופין זה ולא ציירתי בפשיטות כגון שחפץ לאכול דג מליח, וכפשטות לישנא דהמחבר וכמו שכתב הט"ז והאליה רבה, משום דהרבה אחרונים מצדדים דדוקא באופן זה שהיה מוכרח לאכול את המליח מפני חולשת לבו הממתיקות, לכן תשיב המליח לעיקר אף נגד הפת. הא בעלמא לא אמרינן דהמליח יהיה עיקר נגד הפת" [וראה בספר שלמי ניסן [8] פירוש תלמידי רבנו יונה והריטב"א לגמרא. ובספר פני השלחן [10] ביאר נפקא מינה מפירושי הראשונים הנ"ל לענין אכילת מציות עם שאר מאכלים].

לאור פירושם זה, הקשו התוספות: "ואם תאמר פירות הוי עיקר ומליח טפל, ולבריך על הפירות ולפטר כולהו". ותירצו: "ויש לומר, דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד. אי נמי, בשעה שאכל פירות גנוסר לא היה שם עדיין מליח ופת, דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת המתיקות".

והנה חקרו האחרונים בשורש הפטור של עיקר וטפל: האם הטפל אינו צריך ברכה כלל, כי נפקע ממנו חיוב הברכה. או שצריך ברכה, אך נפטר בברכת העיקר. ומדברי התוספות הנ"ל, הוכיחו החזון איש [4] והעמק ברכה[5] שהטפל טעון ברכה רק שנפטר בברכת העיקר, שהרי כשלא היה טפל בשעת הברכה ולא היתה דעתו עליו, לא נפטר "אלא פירושו שהטפל אינו צריך ברכה דידיה, אלא שצריך עתה ברכת העיקר, והוי עתה העיקר והטפל ברכותיהם שוות, וברכת העיקר הוא גם ברכת הטפל, והלכך כשלא היה הטפל בשעת הברכה ולא היתה דעתו עליו, לא מפטר". והוכיחו זאת גם מפסק השו"ע ([1]; סוף סימן קעז) "אם אחר שבירך על הפת, שלחו לו מבית אחרים שאינו סמוך עליהם ולא היה דעתו על הדורון, אפילו מדברים שדרכן לבא ללפת את הפת, צריך לברך עליהן כדין נמלך".

ובשער הציון (סי' רח ס"ק ע) הסתפק בדין השותה יין בפחות בספק שיעור, שאינו יכול לברך עליו ברכה אחרונה, מה יעשה בנוגע לברכת בורא נפשות על שאר המשקין ששתה. ותמה עליו העמק ברכה [5] שאם גדר הפטור של טפל הוא, שהטפל טעון ברכה רק שנפטר בברכת העיקר – מכיון שאינו מברך על היין ברכה אחרונה מספק, ודאי שצריך לברך על שאר המשקין, שהרי לא בירך על העיקר וממילא לא נפטר הטפל, ומדוע הסתפק בזה השער הציון.

ועי' בספר וזאת הברכה [6] במה שדן בשיטת האגרות משה [5] בנדון אכל עיקר פחות מכשיעור וטפל כשיעור, איזו ברכה אחרונה מברך, ובמשמעות העולה מדברי האגרות משה, שהדין טפל מפקיע את עיקר חיוב הברכה מהטפל.

וראה גם בדברי הרב רובין [7] במה שדן בחקירת האחרונים בגדר עיקר וטפל בברכות, והנפקא מינה בזה לדינא.

ב. הבית יוסף [2] הביא את חידושו של התרומת הדשן, שאם אכל את הטפל לפני העיקר, הטפל אינו נפטר בברכת העיקר, ועי"ש במה שהביא מדברי מהר"ח אור זרוע, ובמחלוקת הבית יוסף והדרכי משה בזה.

ולדינא נחלקו הפוסקים בזה, יעו' במשנה ברורה ([4]; סי' ריב ס"ק י) שהכריע מחמת המחלוקת כי "לכתחילה טוב למנוע לגמרי מלאכול הטפל קודם לעיקר". וראה גם במש"כ החתם סופר והחיי אדם בדין טפל הנאכל לפני העיקר (הובאו דבריהם במאמרו של הרב רובין [7] ובספר פני השלחן [11] בענין הטפל לטפל).

עוד כתב המשנה ברורה ([3]; ס"ק ד) שבשעה שמברך על העיקר, צריך שיהיה בדעתו לאכול גם את הטפל. ועי' בספר וזאת הברכה ([13]; עוד מדיני עיקר וטפל סע' ב) שכתב כי טעם הלכה זו מבואר על פי דברי החזון איש, שהטפל טעון ברכה אלא שנפטר בברכת העיקר.

על פי כללים אלו דן בספר שלמי ניסן [8] בענין המברך על העיקר ולאחר מכן הביאו לפניו את הטפל [השותה קפה או תה ואחר כך נמלך והוסיף סוכר, האם צריך לברך] ובמה שהביא מדברי הגרש"ז אויערבך בנדונים אלו.

ג. בדיני עיקר וטפל בברכות, פעמים שאין הטפל "משמש" את העיקר [פת ומליח לאחר אכילת פירות מתוקים] כי אם מעורב יחד עמו בתבשיל אחד – יעו' במשנה ברורה ([3]; סי' ריב ס"ק א) במה שכתב את הכללים בהלכה זו, ובמה שהוסיף בספר וזאת הברכה [12] פרטים מעשיים בנדון הברכה על אכילת סלט פירות החתוכים דק דק, או נתחי בשר המעורבים עם אורז או תפוחי אדמה.

 ד. המשנה ברורה ([4]; ס"ק ו) כתב בשם ספר מגן גיבורים, שאם אכל פת הבאה בכיסנין עם גבינה או שאר דבר ללפת בו, אף שהם גם כן חביבים עליו, והוא תאב לאכול אותם, מכל מקום מברך רק על הכיסנין לבד, כי מסתבר שהוא עיקר אצלו.

ולפי זה דן בספר פני השלחן [10] באופנים השונים של דיני הברכות באכילת מציות עם מאכלים, באלו  אופנים מברך ברכה אחת, ובאלו שתי ברכות. וכן במה שדן שם כיצד יש לנהוג באכילת קוגל עם מלפפון חמוץ [ועי' במש"כ בזה בספר וזאת הברכה [12] בדין "טפל המלפת"].

 ה. ברכה על מאכלים מצופים או ממולאים

בשו"ת שבט הלוי [5] הביא מדברי הפמ"ג והמשנה ברורה, שהאוכל שקד המצופה בסוכר מברך על הפרי, ואף שהסוכר הוא הרוב, בגלל שהפרי נחשב לעיקר. וחידש שאם מוצץ את הסוכר ואחר כך דעתו לפלוט את הפרי, יברך שהכל. ועי' בספר פני השלחן [9] שדן גם הוא בדברי הפמ"ג, ובמש"כ שם לענין ברכה על כרוב או פלפלים ממולאים, וברכה על עוף ממולא עם אורז. וכן בספר וזאת הברכה [13] במש"כ בדיני עיקר וטפל במיני מתיקה.

 ו. ברכה על גלידה וקרם הכרוכים במיני מזונות

בשו"ת אגרות משה ([5]; סימן מג) מבואר, שמעיקר הדין יברך שהכל על הגלידה, ופוטר את מין המזונות. וכן הדין למי שאינו מעוניין במזונות ואוכלו מחמת שהוא על כל פנים שם. אך מוסיף האגרות משה, שמי שמין המזונות חביב לו בפני עצמו, יברך תחילה על חתיכה קטנה מהמזונות, ואחר כך יברך שהכל על הגלידה. וראה בספר וזאת הברכה [6] במה שביאר בדעת האגרות משה, וסיכם את דיני הברכות על אכילת גלידה בגביע וקרמבו.

ועי' גם בשו"ת שבט הלוי [5] שעל גלידה המכוסה במיני מזונות [קסטה] יברך בורא מיני מזונות על פי ההלכה שכל שיש בו מחמשה מיני דגן, ברכתו מזונות מכיון שמחמת חשיבותו הוא נחשב כעיקר, כמבואר בשו"ע ([2]; סי' רח סע' ב-ג) ובמשנה ברורה (שם ס"ק ז-ט). כן במשנה ברורה ([3]; סי' ריב ס"ק א) עי"ש בדבריו.

וכן יעו' במה שדן בעניינים אלו בספר פני השלחן [11] ובספר וזאת הברכה [13] לענין ברכה על עוגות.

ז. שני עיקרים שאוכלם לא בתערובת אחת

כאשר אוכל שני מאכלים בנפרד, אע"פ שנראה הדבר כאילו אחד עיקר והשני טפל. לדוגמא: האוכל דייסה בחלב הרבה יותר מהדרוש לדייסה, ונהנה מהחלב בפני עצמו והוא ניכר ונראה בפני עצמו, פסק באגרות משה ([5]; סימן מג) שמברך גם על החלב.

וראה במה שדן בדבריו בספר וזאת הברכה ([13]; סע' ד) והמסתעף מהם לענין אכילת מלון המקושט בדובדבן, ושתיית קפה ועוגה.

ח. האם אפשר לברך על העיקר, ולכוון שהברכה לא תחול על הטפל

ראה במאמרו של הרב רובין [7] שדן בשאלה זו וכתב שנדון זה תלוי במחלוקת האחרונים.