א. בסוגיית הגמרא במסכת ביצה (1) נתבארו דיני "עירוב תבישלין", כמובא בדברי המשנה: "יום טוב שחל להיות ערב שבת, עושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת", ולהלן בסוגיא (2) דף ט"ז ודף כ"א) נתבארו פרטי דין זה.

בטרם נפנה לעיין בפרטי דין "עירוב תבשילין", נברר את יסודות תקנת "עירוב תבשילין" ואת הפירוש לשם זה.

במסכת פסחים (1) נחלקו רבה ורב חסדא האם האופה מיום טוב ליום חול לוקה, או לא. לדעת רבה אינו לוקה, משום שאומרים "הואיל ומקלעי אורחים", והיינו שאין איסור בעצם האפיה ביו"ט, כי יתכן שיזדמנו אורחים ויצטרכו לאכול מהפת שאפה. אך לדעת רב חסדא לא אומרים את דין "הואיל", ולכן האופה מיום טוב ליום חול לוקה. והקשה רבה לרב חסדא: "לדידך דאמת לא אמרינן הואיל, היאך אופין משבת ליום טוב. אמר ליה [רב חסדא] משום עירובי תבשילין. [הקשה על כך רבה] ומשום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא. אמר ליה רב חסדא, מדאורייתא צרכי שבת נעשים ביום טוב, ורבנן הוא דגזור ביה גזירה שמא יאמרו אופין מיו"ט אף לחול [כדברי רב אשי בגמרא בביצה (1) טו, ב), ועי"ש בסוגיא אסמכתאות מהפסוקים לדין "עירוב תבשילין"], וכיון דאצרכוה רבנן עירובי תבשילין, אית ליה היכרא" [ועי' בספר עירוב תבשילין הערוך (9) הערה א) מי היו בעלי התקנה של "עירוב תבשילין"].

וכתב הביאור הלכה (4) סע' א ד"ה ועל ידי) כי מהתורה מותר להכין ביו"ט צרכי שבת [לאפות ולבשל]  – לדעת רב חסדא מעיקר הדין, ולדעת רבה מדין "הואיל", וחז"ל אסרו את ההכנה מיום טוב לשבת אולם התירוה על ידי "עירוב תבשילין". ועי' בדבריו כי לדעת הפוסקים שהכריעו כרבה, וההיתר מהתורה הוא מדין "הואיל", חייב להיזהר להכין את כל צרכיו ביו"ט שחל בערב שבת מבעוד יום, כדי שיגמרו מאכליו באופן שאם יקלעו אורחים יאכלו לאכול מהם. ומכל מקום בשעת הדחק אפשר להסתמך על הראשונים שפסקו כרב חסדא שההיתא מהתורה אינו מדין "הואיל".

בפירוש השם "עירוב תבשילין" נאמרו כמה הסברים:

• רש"י פירש בגמרא בביצה (1) טו, ב ד"ה שיאמרו) שע"י העירוב, כאשר מתחיל באפיה והבישול בערב יום טוב לכבוד שבת, וממשיך לבשל ביום טוב לכבוד שבת "אינו אלא כגומר והולך". פירוש זה מובא בסוגריים בהגה"ה בשו"ע (4) סע' א) "פירוש ענין העירוב הוא, שיבשל ויאפה מיום טוב לשבת עם מה שבשל ואפה כבר מערב יום טוב לשם שבת, ונמצא שלא התחיל מלאכה ביום טוב אלא גמר אותה".
• הרמב"ם (3) כתב שהעירוב נתקן לשם "היכר" להודיע שאסור לאפות משבת ליום טוב. ובמגדל עוז פירש את לשון "עירוב" לדעת הרמב"ם "מלשון בין הערביים, לפי שקונה בשעת הערב שמש".
• הראב"ד כתב השגותיו (שם) כי השם "עירוב" נובע מכך שע"י העירוב סעודות שבת ויו"ט "מעורבות" ונחשבות כסעודה אחת, וממילא אין כאן הכנה לשבת, אלא הכנת סעודת יום טוב.

וראה סיכום יסודות תקנת העירוב וטעמיה, וביאור השם "עירוב תבשילין" בספר עירוב תבשילין הערוך (9), ובמה שכתב שם כי צריך לברך על הנחת העירוב גם כאשר מתעתד לעשות מלאכה שאיסורה מדרבנן.

אלו מלאכות מתיר עירוב תבשילין

ב. בסוגיית הגמרא בביצה, הוזכרו מלאכות אפיה ובישול, אותן מתיר העירוב, ובנדון הדלקת הנר, נחלקו הראשונים בסוגיית הגמרא בביצה (2) כא, ב-כב, א, יעו"ש בתוספות וברשב"א שם, ובדברי המגיד משנה (3) הלכה ה) – האם צריך עירוב תבשילין כדי להתיר את הדלקת הנר היו"ט לכבוד שבת.

שתי הדעות הובאו בשו"ע (6) סע' יט) "מי שלא עירב מותר להדליק נר של שבת, ויש אוסרים". ובספר חזון עובדיה (11) כתב שכידוע בכללי פסקי מרן השו"ע, הלכה כסתם, דהיינו כדעה הראשונה, שאין צורך בעירוב תבשילין בכדי להתיר את הדלקת הנר. ברם המשנה ברורה (6) ס"ק נה) הביא שהרבה אחרונים הסכימו שהעיקר כדעה השניה, שאין להתיר הדלקת הנר ללא עירוב תבשילין.

ואמנם בנוסח העירוב "ולאדלוקי שרגא", נפסק בשו"ע (5) סע' יב) לומר לאחר הנחת עירוב התבשילין וברכת "על מצות עירוב", את הנוסח הבא [שנדפס בסידורים ובמחזורים] "בדין יהא שרא לנא לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולתקנא ולמעבד כל צרכנא מיומא טבא לשבתא, לנא ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת". ומבואר כי בעירוב תבשילין מתירים את מלאכות אפיה, בישול והטמנה, וגם את הדלקת הנר.

ולמעשה, כאשר אין בדעתו לעשות  ביו"ט מלאכות לצורך השבת זולת הדלקת הנר, כתב רבי בן ציון פלמן [רב ביהמ"ד נחלת משה בבני ברק] בספרו שלמי תודה (8) שיניח עירוב אך לא יברך.

ג. אמנם גם בעיקר הנדון, אלו מלאכות מתיר עירוב תבשילין, נחלקו הראשונים והפוסקים:

בשו"ע (6) סימן תקכח סע' ב) נפסק: "יום טוב שחל להיות בערב שבת אין מערבין לא עירובי חצרות ולא עירובי תחומין", וכתב על כך הרמ"א: "ואפילו אם הניח עירוב תבשילין". שני הסברים נאמרו מדוע עירוב תבשילין אינו מתיר עירובי חצרות ותחומין, ומתוכם מתבארת מחלוקת יסודית אלו מלאכות מתיר עירוב תבשילין:

המגן אברהם (9) ס"ק ב) כתב בשם הר"ן (3) ביצה ט, א בדפי הרי"ף ד"ה ת"ר) שהטעם הוא "דעירוב תבשילין אינו מתיר אלא צרכי סעודה". אולם רעק"א כתב בהגהותיו על דברי המג"א (6) "לכאורה הא נראה ליתן טעם אחר, דעירוב תבשילין אינו מתיר רק מה דמותר ביו"ט לעשות לצורך עצמו מותר לעשות לצורך שבת, וגם דאפשר שיהיה לצורך יום טוב אם יקלעו לו אורחים. אבל לענין עירוב, דלא משכחת דבר זה לצורך יו"ט עצמו, דעירוב חצירות להיתר יו"ט צריך להיות קודם יו"ט, וגם המעשה דעירוב בוודאי אינו לצורך היום דלא יהיה הטלטול ביומו כיון דלא היה מערב קודם, בכהאי גוונא דוודאי לצורך שבת הוא אין עירוב תבשילין מתיר, ודו"ק".

לפנינו מחלוקת בין המג"א לרעק"א אלו מלאכות מתיר עירוב תבשילין: לדעת המג"א עירוב תבשילין מועיל רק למלאכות שהם צרכי הסעודה. ואילו לדעת רעק"א יועיל עירוב תבשילין גם למלאכות שאינן קשורות בהכרח לצרכי הסעודה בלבד, אלא העיקר הוא שמלאכות אלו נעשות ביו"ט לצורך עצמו.

אלא שבדברי הר"ן עצמו, אותם הביא המג"א, מבואר שאין הגבלה שהמלאכה תהיה מצרכי הסעודה ממש, אלא די אם תהיה "דבר שהוא דומה לתיקון סעודה". ובאמת לפי דברי הר"ן נוכל להבין שעירוב תבשילין מתיר גם הדלקת נר, מאחר וגם זה נכלל בגדר "דבר שהוא דומה לתיקון סעודה".

לסיכום, לפנינו בקצרה שיטות הפוסקים מהי ההגדרה הקובעת אלו מלאכות מתיר עירוב תבשילין:

[א] דעת הר"ן – עירוב תבשילין מתיר כל דבר שהוא דומה לתיקון הסעודה.

[ב] דעת המג"א – שהעירוב מתיר רק צרכי סעודה.

[ג] דעת רעק"א – שהעירוב מתיר כל מלאכה, ובלבד שהיא נעשית ביו"ט לצורך עצמו.

[ד] דעת החיד"א – בספר רץ כצבי (10) הביא את דברי החיד"א שעירוב תבשילין מותר לצורך דברים המוכרחים לבישול, ודברים שאינם מוכרחים לבישול, רק אם יתנה עליהם במפורש בשעת הנחת העירוב, יותר לו לעשותם [ולכן רק אם מתנה שהעירוב יתיר לגלול ספר תורה, יוכל לגלול].

ד. ובדברי המשנ"ב הקשה בספר רץ כצבי (10) סתירה, שמחד גיסא פסק (9) סימן תקכח ס"ק ג) כדברי המג"א, שעירוב מתיר רק צרכי סעודה. אולם מאידך גיסא כתב (5) סימן תקכז ס"ק לז) שעירוב תבשילין מועיל גם "לאפוקי", דהיינו הוצאה, ולכאורה הרי הוצאה איננה מצרכי סעודה, ואם כן צ"ע מדוע יועיל לכך עירוב תבשילין.

ועוד הקשה סתירה בדברי המשנ"ב, דהנה המג"א ורעק"א נחלקו לשיטתם בהלכה נוספת בדיני עירוב תבשילין.

בשו"ע (6) סימן תרסז סע' א) כתב הרמ"א: "ואסור להכין ביו"ט [ראשון] לצורך ליל יו"ט [שני] ולכן אסור להעמיד השולחנות והספסלים בבית לצורך הלילה דהוי הכנה". ובמג"א (6) ס"ק ג) הביא שהמהרי"ל אסר לחפש [דהיינו לגלול] הספר תורה משבת ליו"ט משום הכנה. ובהגהותיו כתב רעק"א לתלות דין זה במחלוקתו הנ"ל עם המג"א בטעם שאין עירוב מועיל לעירוב חצירות. ומבואר, לשיטת המג"א שעירוב תבשילין מתיר רק צרכי סעודה, אסור לגלול ספר תורה מיום טוב לשבת גם אם עשה עירוב. אולם לשיטת רעק"א מותר לגלול את הספר תורה אם עשה עירוב תבשילין, משום שהמלאכה מותרת ביו"ט לצורך עצמו, כי יתכן שירצו ללמוד ביום טוב את הפרשה שקוראים בשבת. ואכן, המשנה ברורה (6) סי' תרסז ס"ק ה) שפסק כהמג"א בטעם שאין עירוב תבשילין מועיל לעירוב חצרות כי עירוב מתיר רק צרכי סעודה, פסק גם בענין גלילת ספר תורה כדעת המג"א.

ברם רעק"א בסוף דבריו הנ"ל בהגהותיו ציין לדבריו בסימן ש"ב (7). ושם נתבארה מחלוקתו עם האליה רבה, שהצריך עירוב תבשילין כדי להתיר לקפל את טלית מיום טוב לשבת, ואילו רעק"א לשיטתו, כתב שאין צורך בעירוב תבשילין. ומכאן תימה על המשנ"ב שפסק בהלכות שבת (7) ס"ק יז) להתיר קיפול טלית על ידי עירוב שבוודאי ובוודאי אינו מוגדר כצרכי סעודה, וכפי שכבר הקשה בשו"ת שבט הלוי (7) חלק ג' סימן סח) ונשאר בצ"ע.

סיכום המלאכות שמתיר "עירוב תבשילין" – רץ כצבי (10)-(11).

הנחת "עירוב תבשילין" כאשר אינו מבשל כלל לשבת

ה. הגר"מ שטרנבוך [ראב"ד בד"צ העדה החרדית בירושלים] כתב בספרו מועדים וזמנים (8) שגם אם בישל את כל צרכי השבת מערב יו"ט, וברור לו שלא יצטרך לבשל ביו"ט לשבת, צריך להניח עירוב בברכה. משום שיסוד תקנת העירוב הוא "כבוד שבת" – לזכור את השבת כאשר מבשל ליו"ט, ובכך שידע שיש איסור לבשל מיו"ט לששבת, ולכן גם אם אין לו צורך בבישול ביו"ט לכבוד שבת, יכול להניח את העירוב בברכה.

אולם בספר שלמי תודה (8) כתב שאם ברור לו שלא יעשה שום מלאכה ביו"ט לצורך שבת, לא הוא ולא בני ביתו, אינו צריך להניח עירוב תבשילין, כי התקנה נועדה להתיר את המלאכות שעושה ביו"ט לכבוד שבת, והוא הרי לא נצרך לכך [ברם אם חשב מתחילה לעשות מלאכה ועירב כדין בברכה, ולבסוף לא עשה שום מלאכה, פשוט שלא בירך לבטלה, משום שהברכה חלה על ההיתר שעשה, עי"ש בדבריו].

חיוב האורחים בהנחת "עירוב תבשילין"

ו. המשנה ברורה (6) ס"ק נו) כתב שאשתו ובני ביתו של אדם, נטפלים לעירובו של בעל הבית ו מותר להם לבשל אע"פ שלא עירבו כלל. ומעתה יש לדון על פי האמור לעיל, האם בנים נשואים הנמצאים בבית הוריהם, אורחים בבית מארחיהם, והמתאכסנים בבית מלון – חייבים בעירוב תבשילין, או שיצאו ידי חובה בעירוב בעל הבית.

וכתב בספר שלמי תודה (8) שאם עושים מלאכה, צריכים לערב לעצמם [ובפסקי תשובות (13) אות יז) הוסיף שטוב יעשו האורחים אם יבשלו איזה מאכל או ירתיחו מים לשתיה לכבוד שבת, ואז יוכלו לזכות ולקיים המצוה בברכה]. ומכל מקום הם רשאים להשתתף בעירובו של בעל הבית ע"י שיגביהו את העירוב קודם שיערב בעל הבית, ויקנו שותפות בעירובו, וימנו את בעל הבית להיות שלוחם בהנחת העירוב ובברכה [וראה בפסקי תשובות (13) הערה 54) דוגמה, כגון המביאים מאכל מיוחד לתינוק או לחולה, על מנת לבשל בבית המארח].

וכאשר האורח אינו עושה מלאכה זולת הדלקת הנר, הביא בספר שלמי תודה (8) בשם החזון איש שהורה לעשות עירוב תבשילין, אך ללא ברכה מחמת הספק. ולכתחילה עדיף שישתתפו בעירובו של בעל הבית. והגר"ע יוסף פסק בספרו חזון עובדיה (11) שאורחים הנמצאים בבית מלון אינם צריכים לערב רק בשביל להדליק נרות מיו"ט לשבת. ואם הניחו עירוב, לא יברכו מדין ספק ברכות להקל.

הדלקת נר שלא במקום אכילה – לפי שיטת הר"ן (3) שהתיר על ידי עירוב תבשילין כל "דבר הדומה לתיקון סעודה", יתכן וגם הדלקת נרות באופן הנחוץ והרגיל אצל כולם נכללת בהגדרת דבר "הדומה לתיקון סעודה". וכן מבואר  בדברי הגרש"ז אויערבאך המובאים בספר הזכרון מבקשי תורה (7)  כי לפי הר"ן "יתכן דכיון שהנאת אורה היא הנאה חשובה מאד, אשר גם בית שמאי שאינם סוברים ההיתר של "מתוך" מכל מקום גם הם מודים שמותר להדליק נר ביו"ט עבור הנאה זו". אולם הגרש"ז חידש הלכה למעשה, שצריך להינות מאור הנרות, ולכן במקומות שאור החשמל דולק, צריך לוודא שהחשמל יהיה כבוי לפני שהאורחים ישובו לביתם, ואז תהא הנאתם רק מאור הנרות.

סיכום הדינים – פסקי תשובה (13) וראה במה שכתב שם בנדון הנוסע מביתו, ובני ביתו נשארים בבית, ובדעתו לבשל או להדליק נר במקום שנמצא.

ז. דיני "עירוב תבשילין"

• זמן בישול התבשילין והנחת "עירוב תבשילין" – שו"ע (4) סע' א) ומשנה ברורה שם. וראה בפסקי הגרש"ז אויערבך בדיני עירוב תבשילין (12) שלכתחילה ודאי יש להיזהר להניח את העירוב קודם הדלקת הנרות, כיון שאם הנשים הדליקו נר יו"ט שוב לא יוכל לעשות עירוב בשבילן אף שעדיין יום, כיון שקיבלו עליהן יו"ט. אמנם לעצמו יכול להניח את העירוב עד כרבע שעה לאחר השקיעה, ואם הניח את העירוב לאחר השקיעה, לא יברך.
• התבשיל הראוי ל"עירוב תבשילין" ושיעורו – שו"ע (4) סע' ב-ג) ועי' במשנה ברורה (ס"ק ח) שכתב: "ומשום הידור מצוה, יקח לחם שלם וחתיכת בשר או דגים חשובה".
• שכח לערב, אימתי יכול לסמוך על "גדול העיר" – שו"ע (5) סע' ז) ומשנה ברורה שם.
• מנהגי אכילת הפת והתבשיל בסעודות השבת – עי' במשנה ברורה (סי' תקכז ס"ק מח) ובפסקי הגרש"ז אויערבך בדיני עירוב תבשילין (12).