ערבוּת במצוות

א. "ערבות במצוות" פירושו, שאדם עַרֵב בעד חברו שיקיים מצוות כמו שחייב לקיים בעצמו, ולכן יכול להוציא את חברו ידי חובה במצוות אפילו אם כבר קיים את המצוה בעצמו וכבר אינו חייב בה בפועל, כדברי המשנה במסכת ראש השנה (1) "זה הכלל, כל שאינו מחוייב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתן". ופירש רש"י: "שהרי כל ישראל ערֵבים זה בזה במצוות". דין "ערבות במצוות" נתבאר במקורו במסכת סוטה (2) בדברי רבי שמעון "אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, נמצא לכל אחד ואחד מישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים" [עוד יש לציין כי במקור, מאמר חז"ל "כל ישראל ערֵבים זה בזה" נאמר במסכת סנהדרין (2) לענין זה כל אחד מישראל נענש בעוון חברו, כדבריהם: "וכשלו איש באחיו, איש בעוון אחיו, מלמד שכולם ערבים זה בזה"].

וצ"ב בעיקר דין ערבוּת במצוות, האם גדרו שהמוציא נחשב כאילו לא יצא ידי חובה והוא כמחוייב בדבר, או שזהו דין חדש שרשאי להוציא אף שאינו מחוייב.

וכן צ"ב בגדר דין ערבוּת במצוות, האם זהו מצוה בפני עצמה [וכמו שיש מצות תוכחה כן יש מצות ערבוּת] או שזהו ענף וסניף לכל מצוה ומצוה.

ולמעשה בדין ערבוּת במצוות יש ג' סוגים שיש לדון בהם, כפי שיבואר לקמן:

• אינו בר חיובא בכל המצוות.
• אינו בר חיובא רק במצוה זו שבא להוציא אחרים, ובר חיובא בשאר המצוות.
• גם באותה מצוה הוא בדרך כלל בר חיובא, אלא שעתה אינו בר חיובא במצוה זו.

ונראה לדון בסוגיא דו לכלליה ולפרטיה, בהקדם דברי הראשונים והאחרונים בנדון ערבות בנשים.

דין ערבות בנשים

ב. במסכת ברכות (2) כ,ב) הסתפק רבינא: "נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן, למאי נפקא מינה, לאפוקי רבים ידי חובתן. אי אמרת (בשלמא) דאורייתא, אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא. ואי אמרת דרבנן [כי לא יכולות לומר "על הארץ", היות והארץ לא ניתנה לנשים (רש"י) או בגלל שנשים אינן יכולות להזכיר "ברית" ו"תורה", שאינן מצוות בהן (תוספות)], הוי שאינו מחוייב בדבר, וכל שאינו מחוייב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתן". ומבואר כי אשה החייבת בברכת המזון מדרבנן [ופטורה מהתורה] אינה מוציאה איש החייב בברכה מהתורה.

והקשה הרא"ש (3) מה שונה דין זה מהדין המבואר בסוגיא בברכות (2) כ,ב) שהאוכל שיעור "כזית" שחיובו בברכת המזון מדרבנן, רשאי להוציא ידי חובה את חברו שאכל "כדי שביעה" שחיובו בברכה מהתורה. ותירץ הרא"ש: "דלא דמי לאיש שערב הוא בעבורם, ועליו הוא להצילם מן העוון ולפטור אותם מהמצוות, אבל אשה אינה בכלל הערבות, לכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן". ונחלקו גדולי האחרונים בהבנת דבריו.

רבי יחזקאל סג"ל לאנדא [רבה של פראג, מחבר שו"ת נודע ביהודה וספר צל"ח על הש"ס], בהגהותיו על השו"ע דגול מרבבה (4), הבין את דברי הרא"ש כפשוטם, שאשה אינה מוציאה נשים אחרות מדין ערבות, והסתפק "האם אנשים שקיבלו ערבות בהר גריזים והר עיבל נתערבו גם בעד נשים, ואם כן שפיר מוציא האיש את האשה אף שכבר יצא. או דלמא, כשם שהנשים לא נכנסו בכלל ערבות, כך לא קיבלו האנשים ערבות בשביל הנשים", ונשאר בצ"ע [יעו' בראיה שהביא הקהילות יעקב (4) לדברי הדגול מרבבה מהסוגיא בסוטה (2), שאם נשים היו בכלל ערבות, אם כן המספר היה צריך להיות כפול, ועי"ש במה שדחה בנו, הגר"ח קנייבסקי, ראיה זו ע"פ דברי תוספות בנדה (2) ד"ה קשין].

רבי עקיבא אייגר, רצה לפשוט את ספקו של הדגול מרבבה [בשו"ת רעק"א (5) ובהגהותיו על השו"ע (4)] מהסיפור המובא בסוגיא בברכות (2) מח, א) ששמעון בן שטח הוציא את אחותו בברכת המזון, ולכאורה היאך יכול היה להוציאה, שהרי אפילו אם אכל כזית, מכיון שלא אכל כדי שביעה, לא התחייב בברכת המזון מהתורה, ואילו אחותו אכלה מן הסתם כדי שביעה והיתה חייבת בברכת המזון מהתורה, ועל כרחך שהוציאה מדין ערבות. ומוכח איפוא "דנשים אין ערבים לאחרים, אבל אנשים ערבים גם על נשים, אם כן על כל פנים נפשט ספקו דהגאון הנ"ל".

אמנם הצל"ח עצמו הרגיש בקושיא זו, ובחידושיו על הסוגיא בברכות (4) כ, ב) תירץ שמכיון ששמעון בן שטח הוציא את ינאי וחבריו מדין ערבות, יכל אגב זה להוציא גם את אחותו, אף שאינו ערב בעדה [מדין שומע כעונה].

ובעיקר ההבנה בדברי הרא"ש, חלק רעק"א על הדגול מרבבה, וכתב שכוונת הרא"ש לומר שרק בברכת המזון אין נשים בכלל ערבות, כי יסוד דין ערבות הוא, שמי שמחוייב במצוה מחוייב לדאוג שאחרים יקיימנו, אבל במצוה שאינו מחויב בה, בזה גם אינו ערב על זולתו. וזו כוונת הרא"ש, שמכיון ועיקר חיוב נשים בברכת המזון מדרבנן ומהתורה פטורות, אינן יכולות להוציא אנשים המחוייבים במצוה מהתורה בברכת המזון, וכפי שסיכם רעק"א בדבריו: "אלא על כרחך דאין כוונת הרא"ש לחלק בין נשים ואנשים לענין ערבות, אלא דמי שאינו בר חיוב במצוה זו אינו בכלל ערבות על אחרים [ועי"ש בראיה שהביא לדבריו מדין חרש שאינו מוציא אחרים בתקיעת שופר].

ביאור יסוד דין ערבות

ג. ונראה שנחלקו הדגול מרבבה ורעק"א, ביסוד דין ערבות שנחלקו בו רבותינו הראשונים – האם גדרו שהמוציא נחשב כאילו לא יצא ידי חובה והוא כמחוייב בדבר, כדברי הר"ן (1) "וכיון שלא יצא חברו, כמי שלא יצא הוא דמי". או שזהו דין חדש שרשאי להוציא אף שאינו מחוייב, כמשמעות דברי הריטב"א (1) שגדר הערבות הוא "כערב הפורע חוב חברו". וביאר בספר מעדני יום טוב (12) כי הצל"ח [דגול מרבבה] נקט כדברי הר"ן, שהמוציא נחשב כאילו לא יצא ידי חובה והוא כמחוייב בדבר, עד כדי כך שיכול אפילו להוציא מי שאינו בכלל ערבות [וכביאורו למעשה של שמעון בן שטח שהוציא אחותו ידי חובה]. ורעק"א נקט כדברי הריטב"א, שערבות זהו דין חדש שרשאי להוציא אף שאינו מחוייב, אבל הוא עצמו אינו מתחייב בכלל. וראה במש"כ רבי אשר וייס בספרו מנחת אשר (8) בנדון חקירה זו, ובמה שביאר את מחלוקת הדגול מרבבה ורעק"א באופן אחר, שנחלקו האם ערבות זהו מצוה בפני עצמה, וכן נקט הדגול מרבבה, ולכן הוציא את הנשים מכלל ערבות לגמרי. ורעק"א סבר שערבות הוא ענף בכל מצוה ומצוה ולכן אין לחלק בין נשים לאנשים, וכל הפטור ממנה פטור מערבותה, בין באיש ובין באשה.

להלכה – המשנה ברורה נקט כדעת רעק"א שיש דין ערבות בנשים, כמבואר בדבריו בשער הציון בהלכות קידוש (5) סי' רעא סק"ט). ובמה שצ"ע שלכאורה סותר לדבריו בביאור הלכה בהלכות מגילה (6), יעו' בספר שלמי תודה (1) ובמה שכתב בספר מעדני יום טוב (12)-(13) ועי"ש משא ומתן וראיות נוספות בנדון מחלוקת הדגול מרבבה ורעק"א.

פרטים בדין ערבוּת במצוות

ד. ביסוד דין ערבות נחלקו האחרונים האם דין זה נאמר גם במצוות שחיובן מדרבנן בלבד.

הצל"ח (4) ברכות מח, ב) נקט שאין דין ערבות במצוות דרבנן, וכן נקט הזרע אברהם המובא בברכי יוסף (7). אולם הברכי יוסף האריך לדחות את דבריו ולהוכיח שיש דין ערבות גם במצוות שחיובן מדרבנן, והיינו טעמא דהלל ומגילה [שהן מצוות מדרבנן] שנאמר בהם דין "אע"פ שיצא מוציא" [אמנם באגרות משה (9) חידש שבחנוכה ומגילה שהן מצוות שנתקנו על נס, יכול לוציא אחרים לא מדין "ערבות" אלא מדין מצות פרסומי ניסא, יעו"ש בדבריו].

• קידוש בשבת – האם בעל שהתפלל מעריב בליל שבת [וחייב במצות קידוש מדרבנן] יכול להוציא את אשתו שלא התפללה מעריב [חייבת בקידוש מהתורה], ראה בהרחבה בספר מעדני יום טוב (12)-(13).
• קריאת מגילה וספירת העומר – רבי צבי פסח פרנק, הביא בספרו מקראי קודש (10) מעשה מהגרי"ד מבריסק ששכח לספור ספירת העומר יום אחד, ובירך להוציא ידי חובה מי שמחוייב בספירה. ועי"ש שדן בהרחבה האם אכן יש בנדון זה דין ערבות", מדברי הפוסקים שנחלקו האם בן כרך הקורא מגילה לבן עיר בי"ד ובן עיר הקורא לבן כרך בט"ו [וראה בהגהות הררי בשדה (שם) סיכום ג' הסוגים שיש בדין ערבוּת במצוות – אינו בר חיובא בכל המצוות; אינו בר חיובא במצוה זו שבא להוציא אחרים, ובר חיובא בשאר מצוות; באותה מצוה בדרך כלל בר חיובא, אך עתה אינו בר חיובא].
• ערבוּת בברכת הנהנין – בסוגיא במסכת ראש השנה (1) מבואר שאין דין ערבוּת בברכת הנהנין "שאינו חובה על האדם", וכפי שנפסק בשו"ע (6) סי' קסז סע' יט). ברם צ"ע שהרי אסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, ואם כן ודי שיש חיוב לברך לפני האכילה, ומדוע ליתא דין ערבוּת, ועי' במה שתירץ בספר שבחי הילולים (9).
• חידושו של החתם סופר שאין דין ערבוּת בברכת שהחיינו – ראה במה שדן בזה במנחת אשר (8)
• ערבות בקטנים – קטן שיצא ידי חובה, האם יכול לברך להוציא ידי חובה גדולים או קטנים – שלמי תודה (11).
• ערבות בגרים – רש"י במסכת נדה (2) הביא פירוש ש"קשים גרים לישראל כספחת" בגלל שאינם בקיאים במצוות וישראל ערבים עליהם. ודחה פירוש זה, כי בגמרא בסוטה (2) לא נמנו הגרים במנין ששים ריבוא מישראל, ומוכח שאין דין ערבוּת במצוות בגֵרים. אף תוספות בנדה (2) חלקו עליו, ולדבריהם שפיר גם בגרים איכא לדין ערבות.