א. בדברי הנביא זכריה (1) מוזכרים ארבע תעניות: "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי". ובמסכת ראש השנה (1) נחלקו רבי שמעון ורבי עקיבא באלו צומות מדובר, ופסק הרמב"ם (1) כרבי עקיבא שהכוונה לי"ז בתמוז, תשעה באב, צום גדליה ועשרה בטבת. וצ"ע מדוע לא נתפרשו בפסוק התאריכים המדויקים של ימי התעניות, אלא רק שמות החודשים שבהם חלות התעניות, ויבואר להלן.

והנה כאשר הרמב"ם קבע להלכה את דברי הגמרא, כתב על ימים אלו: "שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה", ומבואר בדבריו שעיקר תקנת התעניות בימים אלו היתה כדי שנתבונן במעשים הרעים שהביאו לצרות אלו, ועל ידי כך נחזור בתשובה. ועי' בשו"ת חתם סופר (2) שביאר מהיכן למד הרמב"ם דין זה.

ב. מפשטות הסוגיא ודברי הרמב"ם (1) עולה כי כל ארבע התעניות שווים, וכן נפסק בשו"ע ((2); או"ח סימן תקנ סע' ג) "כל ד' הצומות הללו [י"ז בתמוז, תשעה באב, צום גדליה ועשרה בטבת] אם חלו להיות בשבת נדחין לאחר השבת". והיינו שאין כל הבדל בין ארבע התעניות.

אולם האבודרהם (2) כתב ששונה דין תענית עשרה בטבת משאר התעניות: [א] "ארבעת הצומות הם נדחים לפעמים כשחלו בשבת, חוץ מעשרה בטבת שאינו חל לעולם בשבת, אבל הוא חל לפעמים ביום ששי, ומתענים בו ביום".     [ב] ואפילו היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו ((1); יחזקאל כד, ב) בעצם היום הזה, כמו ביום הכיפורים" [וראה במה שכתב האדמו"ר רבי צבי הירש מדינוב, בספרו בני יששכר (2) בביאור הטעם לחומרת יום תענית עשרה בטבת, שהוא נובע מכך שיום זה הוא תחילת פורענות חורבן בית המקדש. אלא שיש להעיר, כי האבודרהם עצמו הרי נימק את דבריו בטעם אחר – שחומרת היום נלמדת מלשון הפסוק "בעצם היום הזה", וטעם זה לכאורה הוא טעם אחר מדבריו של הבני יששכר].

אמנם, הבית יוסף (2) כתב על דברי האבודרהם "ולא ידעתי מנין לו זה". ומתוך כך פסק מרן הבית יוסף בשולחנו הערוך [הנ"ל; (2)] ש"כל ד' הצומות", ובכללם עשרה בטבת "אם חלו להיות בשבת נדחין לאחר השבת". ואכן המג"א ((2); ס"ק ד) הביא  רק את החלק הראשון של דברי האבודרהם ש"כל ד' צומות, לאו דווקא, דלעולם אין עשרה בטבת חל בשבת, כמו שכתב סימן תכ"ח סעיף ב'". ולא הביא את חידושו של האבודרהם ש"אפילו היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר". וכנראה טעמו, כי לדעת השו"ע משמע שלא הסכים עם חידוש זה, כמבואר בבית יוסף.

גם בדברי המנחת חינוך (3) מבואר שלא כחידושו של האבודרהם, שכן לדעתו "ארבע צומות הללו מדברי קבלה אין נקבע להם יום מיוחד, עשרה בטבת, או תשעה באב וכדומה. רק הדברי קבלה הוא על אלו החדשים – דבטבת ותמוז ואב ותשרי מחוייבים להתענות בהם יום אחד. אבל לא נתייחד יום מיוחד, רק איזה יום שרוצה יוכל להתענות רק באלו החדשים. וראיה לדבר דבפסוק ((1); זכריה ח, יט) אינו מבואר איזה יום כלל, רק צום הרביעי וצום החמישי וצום העשירי, דהיינו החדשים אבל לא באיזה יום". ומפורש בדברי המנחת חינוך שאין כל הבדל בין עשרה בטבת לשאר התעניות, ובכל התעניות אין הקביעות תלויה ביום מיוחד. ובכך הוא למעשה חולק על טעמו של האבודרהם שבעשרה בטבת יש קביעות מיוחדת "בעצם היום הזה", ובפרט לפי מה שהוכיח כן המנחת חינוך ממחלוקת רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי אימתי זמנה של התענית בחודש טבת, בעשרה או בחמשה בו, ומוכח שקביעותה של תענית עשרה בטבת אינה תלויה ביום מיוחד כלל ועיקר.

ואמנם בספר חידושי הגר"ח מבריסק (סטנסיל; (3)) מבואר בעיקר הדברים כהמנחת חינוך, שקביעות הצומות תלויה בחודשים ולא ביום מסויים, אולם הגר"ח ביאר את דעת האבודרהם, שיש ללמוד מדין תענית חלום שמתענים בשבת מפני שהיא מועילה רק בו ביום, שאם התענית תלויה ביום מסויים, אין היא נדחית מפני שבת. ומכאן נובע לדעת האבודרהם שורש ההבדל בין עשרה בטבת לשאר תעניות: כי קביעות שאר התעניות אינה תלויה בהכרח ביום מיוחד, אלא בחודש בו אירעה הפורענות, בעוד שקביעות תענית עשרה בטבת אינה רק בגלל החודש שבו היתה, אלא תלויה "בעצם היום הזה", כדוגמת תענית חלום בשבת, ולכן אינה ניתנת לדחיה, ומתענים גם בשבת.

*   *   *

ג. ונראה לדון בחידושו של האבודרהם, בהקדם נדונים שונים שמצאנו בדיני תעניות ציבור.

בשו"ע ((4); או"ח סי' תקסו סע' ג) מפורש שהש"ץ רשאי לומר תפילת "עננו" רק אם יש בבית הכנסת עשרה מתענים. אולם לענין קריאת התורה לא נאמר במפורש האם יכולים לקרוא בתורה בפרשת "ויחל", גם כשאין עשרה מתענים בבית הכנסת בתענית ציבור. ומדברי השו"ע לכאורה יש לדייק שאין צורך בעשרה מתענים לקריאת פרשת "ויחל" בתענית. שכן בהלכה הסמוכה (שם סע' ב) כתב השו"ע שבתענית ציבור "נהגו הראשונים לומר שליח צבור "עננו" בין גואל לרופא ולקרות ויחל", בעוד שאת ההלכה שצריך שיהיו עשרה מתענין בבית הכנסת הזכיר השו"ע (סע' ג הנ"ל) רק לענין אמירת "עננו", ולא לענין קריאת פרשת "ויחל", כמקודם. משמע שלדעת מרן השו"ע, דרושים עשרה מתענים בבית הכנסת רק לאמירת "עננו" כברכה בפני עצמה, ולא לקריאת פרשת "ויחל" [כן הוכיח המהר"ם שיק בדעת השו"ע, הובא ברץ כצבי ((7); אות ח)].

ואמנם נחלקו הפוסקים בדין קריאת "ויחל" כאשר אין עשרה מתענים בבית הכנסת בתענית ציבור באחת מד' תעניות, כפי שהביא המשנה ברורה (ס"ק ד) שלדעת האליה רבה והפמ"ג, אין לקרוא בתורה כאשר ואין עשרה מתענים בבית הכנסת. ואם התענית היא ביום שבלאו הכי קוראים בתורה [שני או חמישי] ואין ששה מתענים, לא יקראו בתורה בפרשת "ויחל" אלא בפרשת אותו שבוע. שכן חיוב קריאת התורה בימי ב' וה' הוא מחמת תקנת עזרא לקרוא בתורה בכל שבוע בימים אלו, ואם כן כאשר אין עשרה מתענים בבית הכנסת, שוב חיוב קריאת התורה אינו מחמת התענית אלא מחמת תקנת עזרא, ולפיכך לשיטה זו לכאורה יצטרכו לקרוא בתורה את קריאת פרשת השבוע כתקנת עזרא. ואילו לדעת המהר"ם בן חביב [המובא בשערי תשובה] ניתן לקרוא בתורה את פרשת "ויחל" גם אם יש בבית הכנסת ששה או שבעה מתענים בלבד, והשאר אינם מתענים. וצריך להבין את טעם הדבר.

ד. וביאור הדברים, כי שורש המחלוקת תלוי בהבנת גדר חיוב קריאת התורה בתענית ציבור, אם הוא חיוב הבא מחמת ה"תענית", דהיינו שיש חיוב קריאת התורה כחלק מקביעות התענית, שהמתענים קוראים בתורה בתעניתם, והקריאה שייכת לצום. או שחיוב קריאת התורה בתענית הוא מחמת ה"יום", וכפי שמצינו שבימי חג ומועד ה"יום" מחייב שיש בו קריאת התורה, כך גם בימי תענית, יש חיוב בקריאת התורה בפרשת "ויחל" בגלל שיום התענית הוא יום מיוחד המחייב שיקראו בו בתורה. ונפקא מינה: אם החיוב הוא מחמת התענית, צריך שיהיו עשרה מתענים בבית הכנסת. ברם אם החיוב הוא מחמת היום, אפילו אם אין מתענים כלל בבית הכנסת, יוכלו לקרוא בפרשת "ויחל", כי יום התענית הוא המחייב את קריאת פרשת "ויחל".

ובשו"ת חתם סופר (5) מפורש שקריאת התורה בתענית ציבור היא חובת היום – ולכן אפילו אם כל הציבור אינו מתענה, מחוייבים בקריאת התורה בגלל היום. וכמו שסיים החתם סופר: "והשתא לפי טעם זה האחרון, לא מבעיא שיכול לעלות לתורה לקרות במנין עשרה המתענים, אלא אפילו צבור שאינם מתענים כלל כגון שכולם קצירי ומריעי [חולים] או בעלי ברית בתשעה באב שנדחה מכל מקום קוראים "ויחל" במנחה דיום הוא שנתחייב בקריאה" [יחד עם זאת, הסיק החתם סופר: "מכל מקום להלכה אני אומר, ולמעשה צריך מיתון קצת. אבל זה נראה לי ברור להלכה ולמעשה שהחולה שאכל בתשעה באב יכול לעלות לתורה אפילו במנחה, אבל עשרה בעלי ברית, צריך לי עיון לדינא אם יקראו ויחל"].

ולפי זה ביאר בשו"ת אגרות משה (5) כי דעת המהר"ם בן חביב הסובר שאין לקרוא בתורה בתענית אם אין ששה או שבעה מתענים בבית הכנסת, היא משום "דאין הימים שנקבעו בהם התענית חשובים יותר מסתם ימי השנה, שלכן לא שייך שיהיה חיוב בקריאת התורה מצד היום, ובהכרח שהקריאה היא בשביל התענית".

הרי לנו כי לדעת המהר"ם חביב, הימים שנקבעו בהם תענית אינם חשובים יותר מסתם ימי השנה, ולכן לא שייך שיהיה בהם חיוב בקריאת התורה מצד היום, ובהכרח שהקריאה היא בשביל התענית. ואילו החתם סופר סובר, שגם בתענית ציבור שגוזרים על כל צרה שלא תבוא, צריך לקבוע מקודם את יום התענית, ונמצא שחיוב קריאת התורה בתענית הוא מצד היום. ואמנם חידש האגרות משה לדינא, שמאחר ונוהגים כדעת מהר"ם בן חביב, אם אין ששה מתענים בבית הכנסת בימי ב' וה', שוב קריאת התורה אינו מחמת התענית כי אין מתענים בבית הכנסת, אלא מחמת תקנת עזרא לקרוא בב' וה', ועל כן יקראו בתורה את פרשת השבוע, ולא את קריאת פרשת "ויחל".

ה. והנה לעיל הוכח מדברי השו"ע, שלדעתו, דרושים עשרה מתענים בבית הכנסת רק לאמירת "עננו" כברכה בפני עצמה, ולא לשם קריאת פרשת "ויחל". ולפי המבואר, הרי שההסבר לכך הוא, שסובר מרן השו"ע שחיוב קריאת התורה בתענית הוא מחמת היום, ולכן אין צורך שיהיו בבית הכנסת עשרה מתענים.

וראה במה שהרחיב בספר רץ כצבי (7) והביא מדברי האחרונים, שמרן השו"ע אזיל בזה לשיטתו בגדר חיוב קריאת התורה בתענית, כמבואר בנדון שהסתפק בשו"ת רבי עקיבא איגר (6), בדין קריאת התורה במנחה ביום הכיפורים "אם קריאת התורה במנחה הוי משום תענית, ואם כן אינו מתענה אינו יכול לעלות, או דגם קריאה זו מחמת קדושת היום, לקרות גם במנחה כמו בשבת ויכול גם אינו מתענה לעלות", ונשאר רעק"א ב"צ"ע לדינא".

ורבי חנוך אייגש [מגאוני וילנא בדור שלפני השואה] כתב בספרו 'מרחשת' (6) שספקו של רעק"א תלוי במחלוקת מרן המחבר והרמ"א (6), מהו נוסח חתימת ברכת ההפטרה במנחה של יום כיפורים, ושורש מחלוקתם הוא בשאלה, האם קריאת התורה במנחה ביום כיפור היא משום קדושת היום או משום התענית. ונמצא שמרן השו"ע בהלכות יום הכיפורים הסובר שקריאת התורה היא משום קדושת היום [ולכן אומר על התורה ועל העבודה וחותם בשל יום הכיפורים] סובר כן לשיטתו בהלכות תעניות, שחיוב הקריאה בתענית הוא מחמת קדושת היום. עי"ש בספר רץ כצבי (7) ביאור הדברים בהרחבה, ובמה שחידש שלדעת האבודרהם, מסתבר כי בעשרה בטבת שהקריאה היא ודאי בגלל היום, מחוייבים לקרוא בתורה בפרשת "ויחל" גם אם אין עשרה מתענים בבית הכנסת, כי "היום" הוא הגורם לקריאה, וכמבואר בדעת החתם סופר שאם קריאת התורה בתענית ציבור היא חובת היום, אפילו אם כל הציבור אינו מתענה, מחוייבים בקריאת התורה בגלל היום. [ועי"ש גם במה שדן על פי חידושי של האבדרהם בנדון השלמת תענית עשרה בטבת כשחל בערב שבת].

ו. הבית יוסף ((8); סימן תקסה) מביא מחלוקת הראשונים והפוסקים האם שֵם התענית חל כבר מהלילה [הגם שעדיין מותר באכילה, עי' ברש"י במסכת שבת (8) בשם תשובת הגאונים] או רק ביום, ונפקא מינה לאמירת 'עננו' בתפילת ערבית, כמבואר שם, ובשו"ע (8) ובמשנה ברורה שם (8).

והנה פסק השו"ע ((8); סימן תקנ סע' ב) "צומות הללו חוץ מט' באב [דהיינו צום גדליה, עשרה בטבת וי"ז בתמוז] מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואין צריך להפסיק בהם מבעוד יום". אולם המשנה ברורה הביא את דברי האחרונים כי גם בצומות אלו "בעל נפש יחמיר" [חוץ מנעילת סנדל].

ומעתה יש לדון האם הותרו נישואין בליל תענית עשרה בטבת. ובשו"ת אגרות משה (9) דן בשאלה "אם רשאים לעשות נישואין באור לי"ז בתמוז", והשיב: "שלצורך יש להתיר, דלכאורה תלוי זה במחלוקת הראשונים אם התענית מתחיל בלילה ואומרים "עננו" באור [דהיינו בלילה שלפני] התענית". וכוונתו כמובן למחלוקת הנ"ל המובאת בבית יוסף (8). ומדבריו לענין י"ז בתמוז, לכאורה יש ללמוד גם לעשרה בטבת, שהשאלה אם רשאים לעשות נישואין בליל התענית תלויה במחלוקת הראשונים הנ"ל. [אכן, כבר העיר בספר רץ כצבי (9) כי לדעת האבודרהם מסתבר שיש להחמיר בכל מה שאפשר כבר מליל התענית. שהרי היום הוא זה שגורם את חיוב התענית, ויש איפוא סיבה מיוחדת שכל יומו של עשרה בטבת, המתחיל כמובן מהלילה, גם לענין שאר העינויים].

*   *   *

סיכום דיני רחיצה סיכה ונעילת הסנדל בד' תעניות, והמסתעף לשאר ענייני שמחה, כגון ריקודים ומחולות ועריכת נישואין בליל התענית – ראה בספר פסקי תשובות (9).

כֹּה אָמַר ה' צְבָא-וֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי

יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ

[*] שיעור זה נכתב על פי ספר רץ כצבי – חנוכה ופורים (7), מאת צבי רייזמן, לוס אנג'לס, תשס"ח.