אדם שלא ידוע אם הוא פטר רחם [כי לא התברר אם היתה הפלה על פי ההלכה לפני לידתו], או שלא ידוע לו אם אביו או אמו כהנים או לווים [השאלה המצויה בעולים חדשים ממדינות חבר העמים שאינם יודעים דבר על יחוסם, או בחורות פנויות שהתעברו, וכן בהפריות מתרומת זרע, שלא ידוע אם האב הוא ישראל או כהן] – האם חייבים בפדיון הבן מספק, והאם יכולים מספק לפדות בברכה.
א. בהשקפה ראשונה נראה לומר שהואיל ושנינו (1) שספק בכורות אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה 'המוציא מחבירו עליו הראיה' [ויעו' בפירוש רש"י בבא מציעא (1) מהו ספק בכורות] וכן נפסק בשו"ע (1). לכאורה הדבר פשוט, שבכל מקרה של ספק אם צריך לפדות, ההלכה היא 'המוציא מחברו עליו הראיה', ולכן אין חיוב פדיון.
ומבואר כי ספק פדיון נדון כספק ממון שדינו המוציא מחברו עליו הראיה. אלא שההיא גופא צ"ע, מדוע אין זה כספק איסור בגלל חיוב מצות פדיון הבן, ולהלן נדון בזה.
ב. רב ושמואל נחלקו אם 'הולכים בממון אחר הרוב' (2), ונפסקה ההלכה בשו"ע ש'אין הולכים בממון אחר הרוב' להוציא מהמוחזק. ולפי זה, לכאורה גם בנדון של ספק בכור שיש רוב המחייב פדיון [כגון בספק אם ההורים כהנים, לוויים או ישראלים, ורוב העולם ישראל] – אין לקבוע על פי הרוב שהוא ישראל וחייב בפדיון, כי ספק פדיון הבן הוא ספק ממון, ובממון 'אין הולכים אחר הרוב', והממון עומד בחזקת בעליו.
ג. בשו"ת צמח צדק (הקדמון), נשאל רבי מנחם מנדל קרוכמאל אב"ד ניקלשבורג (3) באשה אחת שבקטנותה נמלטה מרוסיה ולא נודע לה אם אביה היה כהן או לוי או ישראל, ונולד לה בן – האם מחוייבת בפדיונו. ופסק הצמח צדק שאינה מחוייבת לפדותו, על פי דברי המשנה והשו"ע שבספק פדיון 'המוציא מחבירו עליו הראיה'. ואע"פ שיש רוב לחייב, 'אין הולכים בממון אחר הרוב'.
ונקט הצמח צדק שאין לחלק בין הנדון במשנה שהספק בעיקר הבכורה [אם הוא פטר רחם או לא], לבין נדון שהבן ודאי פטר רחם והספק הוא מצד אחר [שמא האב או הם בני לוי או ישראלים] – כי כל ספק בפדיון הבן הוא ספק ממון שפטור מפדיון מדין המוציא מחברו עליו הראיה.
ד. ויש לדון האמנם ספק בחיוב מתנות כהונה נדון כספק ממון שנאמר בו הכלל 'אין הולכים בממון אחר הרוב' [ופטור לתת מספק] ו'המוציא מחברו עליו הראיה', או שדינם כספק מתנות עניים שמחוייב לתת מספק מדין "עני ורש הצדיקו" [במקום שיש חזקה או רוב לחייב] – וכן היא דעת קונטרס הספקות (4).
ולכן חולק קונטרס הספקות על הכרעת הצמח צדק, ולדעתו, כשהבן ודאי פטר רחם והספק שמא אמו בת לוי, יש לחייבו בפדיון הבן, כדין ספק מתנות עניים שבמקום שיש חזקה [וכל שכן רוב, שעדיף מחזקה] מחוייב ליתנם.
[אמנם כבר העיר הגר"ח קנייבסקי בספרו דרך אמונה (4) שעל פי דברי החזון איש (4) שאם עיקר החיוב הוא ספק, גם במתנות עניים אין חיוב ליתנם בספק מדין "עני ורש הצדיקו"].
ה. והנה כאשר אנו דנים בשאלות של ספק בחיוב פדיון הבן – צריכים אנו לברר את עיקר גדר המצוה, שכן יש בה צד ממוני וכמשמעות דברי הגר"א (5) שפדיון הבן הוא 'פרעון חוב בעלמא', ולפי זה הספק הוא ספק ממון לקולא. אולם מאידך זו מצוה לפדות את גופו, כמשמעות הסוגיא בקידושין (5), והספק הוא ספק איסור לחומרא [ככל ספק בקיום מצוה מהתורה, שחייב לקיימו מספק, כגון המסופק אם בירך ברכת המזון וכיו"ב].
הגר"ש שקאפ [ראש ישיבת שער התורה בגרודנא, ליטא] דן בכך הרחבה (6-5) והגדיר שמצות פדיון הבן היא מצוה כפולה המורכבת משני החלקים הנ"ל, ועיקר המצוה הוא הפדיון, אבל אופן הפדיון הוא חיובו בה' סלעים, וכשאינו מחוייב בה' סלעים, אינו מחוייב גם במצוה. לפיכך, כשיש ספק בעיקר חיוב פדיון הבן, שמצד חיוב הממון אין חיוב [מדין המוציא מחברו עליו הראיה], ממילא בטלה גם מצות הפדיון.
אך מחדש הגרש"ש, שכאשר יש רוב המסייע לחיוב, הרי שלמרות שמצד חיוב הממון אינו מחוייב לפדות [כי אין הולכים בממון אחר הרוב] – אולם לענין המצוה שפיר הולכים אחר הרוב, כבכל מצוות התורה. ומתוך כתב לענין שאלת הצמח צדק, שיש חיוב לפדות בספק פדיון הבן שיש רוב לחייבו. [ועי' בחידושו של הדברי חמודות (6) שבזמן הזה שאין כהנים מיוחסים, ראוי לכהנים להפריש הפדיון שמא הם מהרוב, והוא מבואר היטב על פי הגרש"ש, כנ"ל].
ו. ואכן מבואר בדברי האחרונים – הישועות יעקב וערוך השלחן (6), דלא כהצמח צדק הנ"ל, והם חילקו בין דברי המשנה שהספק בעיקר הבכורה [אם הוא פטר רחם או לא], ובזה נפסק להלכה 'המוציא מחברו עליו הראיה'. והטעם מבואר כנ"ל בדברי הגרש"ש, שכאשר מצד הספק הממוני אין חיוב מדין 'המוציא מחברו עליו הראיה', ממילא אין גם מצוה לפדות [ועי' בישועות יעקב: 'שהתורה לא חייבה בפדיון על הספק ודווקא על הודאי'].
מה שאין כן בנדון ודאי פטר רחם והספק הוא מצד אחר [שמא האב או הם בני לוי או ישראלים] ויש רוב לחייבו, הרי הוא מחוייב בפדיון מצד ספק האיסור, כי באיסור הולכים אחר הרוב.
ז. עוד יש לדון במקרים שונים של ספקות בפדיון הבן, על פי חידושו של בעל ההפלאה (7) שהכלל 'אין הולכים בממון אחר הרוב' נאמר רק כשיש נפקא מינה לענין ממון בלבד [כגון המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן] אבל כשיש נפקא מינה לענין איסורים, כיון שהעמידה התורה הדבר על הרוב לענין דיני איסור והיתר, הוא הדין גם לענין ממון. והוכיח דבריו מדין מוציא שם רע שמשלם מאה כסף לאביה, וקשה אולי אין הוא אביה, ואין לסמוך על הרוב לענין ממון, ועל כרחינו מכיון שאנו דנים אותו כאביה לכל עניינים של איסור [כגון לענין מכה אביו ואמו] הוא הדין לענין ממון. [ובזה תירץ את קושיית שער המלך לשיטת התוס' ב"ק שבכור שנעשה טרפה פטור מפדיון הבן, וקשה היאך בכלל פודים בכור אדם ולא חוששים שמא טרפה הוא. ולפי האמור ניחא, כיון שהתורה קבעה לענין כל הדברים ללכת אחר הרוב ואינו נידון כטרפה, וההורגו חייב עליו מיתה, הוא הדין גם לענין ממון שהולכים בו אחר הרוב]. וכדברי ה'הפלאה' כתב החתם סופר (7).
ולפי זה כתב הגר"ע יוסף (7) לדון בספקות בענין פדיון הבן. וחילק בין השאלה באדם שבני משפחתו נספו בשואה ונולד לו בכור, והוא אינו יודע אם אביו היה כהן או ישראל, שבזה שייך חידושו של ההפלאה, ולא נאמר הכלל שאין הולכים בממון אחר הרוב, כי מאחר ואנו קובעים לענין דיני איסור והיתר שיש ללכת אחר הרוב שהם ישראל ולא כהנים ולוים, ודין האב כישראל לכל דבר – לכן שפיר יש לחייבו בפדיון בנו הבכור ע"פ הרוב.
ואין זה דומה לנדון הצמח צדק הנ"ל, ששם אין שום נפקא מינה לענין הבן הבכור עצמו, שהרי הוא מתייחס בודאי אחר האב שהוא ישראל ודאי, ואין נפקא מינה לגבי הבן אם האם שלו כהנת או לויה אלא רק לענין ממון הפדיון [כי בן כהנת ולויה פטור מפדיון] – ומכיון שאין הולכים בממון אחר הרוב, ושמא אמו מן המיעוט שהם כהנים ולויים, הרי הוא פטור מפדיון ולא שייכת כאן סברת ההפלאה, וכן מבואר בדברי האגרות משה (7).
ח. למעשה, נחלקו הפוסקים בדיני פדיון הבן בספקות. לדעת החלקת יעקב (8) מי שאינו יודע יחוסו אם הוא כהן לוי או ישראל, מחוייב לפדות עצמו, ולתת את דמי הפדין לכהן ב'מתנה על מנת להחזיר', ויתכן שאפילו יכול לברך, עי' בדבריו. והגר"ח קנייבסקי הסיק בדרך אמונה (8) שבספק גמור אם הוא כהן או לוי יש להחמיר ולפדות עצמו אך בלא ברכה. וכן הכריע הגר"ע יוסף (8) שמאחר ויש פוסקים שצידדו לחייבו בפדיון כדי לצאת ידי שמים, יש לפדות בלא ברכה ולתת דמי הפדיון לכהן 'במתנה על מנת להחזיר'.
ט. לסיום, נדון בספקו של הגרצ"פ פרנק (9) בנדון בכור שלא ידוע אם אמו ישראלית או בת לוי, האם יפדהו בזמנו מספק בלא ברכה, או ימתין עד שיברר יחוסו. והשאלה תלויה בנדון אם עובר בביטול מצות עשה בכל יום שאינו פודה, או שיום הל' הוא התחלת הזמן, אבל לא עבר אם אחר כך לא פדהו [ובסימן כא – הביא מחלוקת הקדמונים בזה] עי' היטב במה שפלפל בזה.
מקורות נוספים לעיון בסוגיא:
בספר פדיון הבן כהלכתו (עמ' עה ואילך) סיכם את השיטות בדיני ספקות בפדיון הבן, ואת המשא ומתן בדברי שו"ת צמח צדק. * מאמרו המקיף של הגר"ע יוסף בענין (מוריה, שנה ח, סיון תשל"ט, עמ' כה ואילך) * שו"ת תשובות והנהגות (יו"ד ח"בסימן תקע).
