פיטורי עובדים

א. במשנה במסכת בבא מציעא (1א) מבואר כי בעל הבית ששכר פועלים אינו רשאי לחזור בו לאחר שעשו מקצת מהעבודה, ואם יעשה כן "ידו על התחתונה". וכתב התפארת ישראל, שאמנם נאמר באותה המשנה "השוכר את האומנין וחזרו בהם ידם על התחתונה", אך אין זה אלא בקבלן, אבל פועל – בשונה מבעל הבית – יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, כדברי הגמרא להלן.

אפשרות חזרתו של הפועל מעבודתו, נלמדת בסוגית הגמרא (1ב) מהפסוק "כי לי בני ישראל עבדים" – עבדי הם ולא עבדים לעבדים. ויש לעיין האם נלמד מפסוק זה שדווקא לפועל יש יכולת לחזור בו מהקנין ששיעבד עצמו לעבודתו, או שכיון שאין תוקף לקנין בין פועל לבעל הבית, גם המעביד רשאי לחזור בו.

מלשון הסמ"ע (1ג) שכתב "דאין יכול לחזור זה בזה אם לא פועל שחז"ל נתנו רשות לחזור", נראה  שאין הגבלה בפסוק לקנין בין פועל לבעל הבית, אלא שלפועל נתנו חז"ל זכות לחזור לאחר מקצת העבודה כדי לקיים פסוק זה.

ברם, בנתיבות המשפט (2א) כתב שנחלקו רב ורב יוחנן בירושלמי בדין זה "על דעתיה דרב – בין פועל בין בעל הבית יכול לחזור, על דעתיה דרבי יוחנן – פועל יכול לחזור ולא בעל הבית", ופירש הנתיבות המשפט, שדעת רב בסוגיא דלעיל שאין בפועל ישראל כלל קנין מדאורייתא, ואף בעל הבית יכול לחזור בו. וכעין שיטה זו מבואר בערוך השולחן (2ב) שכתב: "וזהו גזירת התורה שהתחלת המלאכה לא תהא קנין כלל" וגם בעל הבית יכול לחזור בו. ומה שכתבו הפוסקים שבעל הבית אינו יכול לחזור בו, היינו שלא תהא ידו על העליונה כפועל אלא ידו על התחתונה כקבלן.

הסיבות המאפשרות פיטורי עובדים

ב. בדברי הגמרא (2ג) מבואר שכדי לסלק עובד מאומנותו יש להתרות בו, אלא אם כן גרם למעביד "פסידא דלא הדר": "מקרי ינוקא, שתלא, טבחא, אומנא וסופר מתא, כולן כמותרין ועומדין נינהו" [ועיין במפרשי הגמרא שם שביארו מהו ה"פסידא דלא הדר" בכל אחת מהעבודות הללו].

מדברי הרמב"ם (3א) שפסק להלכה דין זה וכתב "הואיל והעמידו אותן הציבור עליהן", משמע לכאורה כי ניתן לפטר על סמך רשלנות עובדי ציבור בלבד, אך אדם פרטי שהעסיקם אינו יכול לפטרם. ואילו לדעת הראב"ד, שכתב "וכן נמי אם שתלא דיחיד", דין זה נכון לגבי כל פועל. וכן משמע מדברי מרן המחבר והרמ"א (4ב) סימן שו סעיף ח).

דרך נוספת בהבנת דברי הרמב"ם כתב בספר אבן האזל (3ב), שאין דעת הרמב"ם שלא ניתן לפטר שתלא דיחיד, אלא אדרבה, עובד של יחיד יכול המעסיק לפטרו אף ללא טענה, ורק עובדי ציבור אין לפטר אלא ב"פסידא דלא הדר".

מדברי הרמב"ם משמע, שבגין רשלנות חד פעמית כבר ניתן לסלק את העובד.

ברם ה"מגיד משנה" והנימוקי יוסף (3ג) הביאו את דעת הראב"ד שכתב "דנהי דלא צריכי התראה, חזקה בעינן". כלומר, עד שלא יוחזקו ג' פעמים או שיתרו בהם, אי אפשר לסלקם.

האפשרויות לסלק עובדים – פסק ההלכה

ג. הטור (4א) פוסק להלכה את דברי הגמרא הנ"ל שעובדים שטעו בדבר שאי אפשר להחזירו "עומדין ומסלקין אותן". וכתב עוד "ונראה שאין חילוק בין של יחיד לשל רבים, מההוא עובדא דרוניא שתלא דרבינא הוה וסלקיה בלא התראה", משמע שלא כדעת הרמב"ם שחילק כן.

וביאר הב"ח שטעמו של הרמב"ם לחלק, משום שהגמרא הביאה את המעשה של "רוניא שתלא דרבינא" יחד עם כל אותם העובדים שהעמידו ציבור עליהם, משמע שגם אותו שתלא היה עובד ציבור.

מרן השולחן ערוך פסק להלכה (4ב) כדעת הרמב"ם "הנוטע אילנות לבני המדינה שהפסיד, מסלקין בלא התראה. וכתב עליו הרמ"א "ויש אומרים דהוא הדין ליחיד". והוסיף הרמ"א "ויש אומרים דאף על פי שאין צריכים התראה מכל מקום בעינן חזקה".

פיטורי עובד כשנמצא עובד טוב יותר

ד. כאשר המעסיק מצא עובד יותר טוב, יש לדון האם זו עילה מוצדקת לפיטורין. בגמרא בבא בתרא (5א) נחלקו אמוראים בכך "אמר רבא, האי מקרי ינוקי דגריס, ואיכא אחרינא דגריס טפי מיניה, לא מסלקינן ליה, דילמא אתי לאיתרשולי. רב דימי מנהרדעא אמר כל שכן דגריס טפי, קנאת סופרים תרבה חכמה".

פסקי הרא"ש בנידון זה לכאורה סותרים. בפסקיו (5ב) פסק כרב דימי בגמרא, שכשמצא מלמד טוב יותר מהמלמד הקיים "מסלקין ליה, דמזדהר בנפשיה למיגרס טפי, משום קנאת סופרים". לעומת זאת בתשובותיו (5ג) כתב: "אינו יכול להוציאו אם אינו פושע במלאכתו".

השולחן ערוך (5ד) פסק להלכה כרב דימי: "אם יש כאן מלמד, ובא אחר טוב ממנו, מסלקין הראשון מפני השני".

בערוך השולחן (5ה) הקשה על פסק השולחן ערוך כיצד יכול לסלקו: "למה יגרע המלמד משאר פועל, דאין בעל הבית יכול לחזור בו באמצע זמן שכירותו כשאינו מוצא מום במלאכתו" (וכמו שפסק בשו"ת הרא"ש). ותירץ על פי שיטתו שהובאה לעיל (2ב) שהפסוק "כי לי בני ישראל עבדים" מלמדנו שקנין בין עובד לבעל הבית אינו קנין, וכשיש תועלת לבעל הבית בפיטורי הפועל, כגון שמצא טוב ממנו, גם בעל הבית יכול לחזור בו כמו הפועל.

[וראה להלן בספר "פתחי חושן" (12א ס"ק כח) מה שכתב בנדון הסתירה בפסקי הרא"ש].

פיטורי עובד עקב פגם בהתנהגותו

ה. הלכה נוספת שאינה קשורה לזכות הממונית שיש לעובד להחזיק בתפקידו, היא הזכות לפטר בעל שררה שנמצא פגם או פסול בהתנהגותו.

בשו"ת הרשב"א כתב – והביאו השולחן ערוך (6) –  "אין מסלקין חזן מאמנותו אלא אם כן נמצא בו פסול". וכתב עליו הרמ"א, שאין מסלקין אותו משום רינון בעלמא, אבל אם באו עליו עדים בזה, מעבירין אותו. וכן שליח ציבור שאינו רוצה להחליף בגדיו הצואים בשעת התפילה, או שמנבל פיו ואין שומע מחאה, מעבירין אותו.

ראה במשנה ברורה ובביאור הלכה שם, עוד פרטי דינים בזה.

מנהג המדינה בהלכות שכירות פועלים – הלכה ומעשה

ו. במשנה במסכת בבא מציעא (7א) נאמר כי בהלכות שכירות פועלים "הכל [נקבע] כמנהג המדינה", זאת משום שבזמן שעשו קנין, דעתם היתה לכך. לאור זאת, גם האפשרויות לפטר עובדים לכאורה צריכה להיקבע בזמן הזה לפי חוקי המדינה. במרוצת השנים, דנו הפוסקים, כיצד יש לנהוג למעשה כאשר פסק ההלכה על פי התורה אינו עולה בקנה אחד עם חוקי המדינה.

באגרות משה (7ב) כתב שבאופן שידוע מנהג המקום, או אפילו רק מנהג איש זה, ואף כשנהגו כן מעצמם שלא על פי חכמי העיר, הרי זה כאילו התנו בפירוש, משום ש"סתם שכירות הוא אדעתא דמנהגא".

וכן כתב ה"ציץ אליעזר" (7ג) על המנהג לתת פיצויים לעובד מפוטר, שכיוון שהמנהג מושרש כן בארץ זה עשרות שנים לשלם פיצויים "חודש לשנה", לכן בודאי אדעתא דהכי עובד, ואינו יכול להשמט מנוהל זה.

ברם בתשובות והנהגות (8א) הגביל את העניין שהולכים אחר החוק ומנהג המדינה, וכתב שהיינו דווקא מה שכתוב במפורש בחוק, אבל כשמצוי שהשופט מכריע כפי הסברא שלו, בזה אין אנו מקבלים. ועוד כתב (8ב) שהדברים אמורים רק במנהג שהוא כרוח היושר והצדק, אבל מנהג שלפי דין תורה אין לו שום חיוב, לא אמרינן דאדעתא דהכא נשכר.

וראה עוד בספר "דרכי חושן" להגר"י סילמן (9א) הגבלה נוספת בסמכות "מנהג המדינה" בקביעת הפיטורין, כאשר יש מנהג קבוע במקום מסוים נגד המנהג הכללי במדינה.

פיטורי עובדים – תשובות פוסקי זמנינו

ז. הפסקת תמיכה לאברך באמצע הזמן – הגר"ש וואזנר ב"שבט הלוי" (9ב), הכריע כי דין אברכי הכוללים כדין "פועלים", ולכן כשאינם מוצאים מקום אחר ללימודם, אי אפשר להפסיק את התמיכה בלימודיהם באמצע הזמן.

פיטורי מורה שלא שלחה ילדיה למוסד בו היא עובדת – בספר בינת המשפט (10) כתב שמעיקר הדין אין לפצות מורה שלא שלחה את ילדיה למוסד בו היא עובדת, אם זהו מנהגם, והרחיב במקורות לדין זה.

פיטורין מחמת חוסר נאמנות של העובד למעביד – בשו"ת מזרח שמש (11) נשאל לגבי מנהל בנק שלא נהג בנאמנות כלפי בעל הבית שלו, והשיב שיכול בעל הבית לפטרו ו"איהו הוא דאזיק אנפשיה", ובדבריו מבואר חידוש, שחלק משעבודו של פועל לבעל הבית הוא להיות נאמן לו, עיי"ש בהרחבה.

סיכום הסיבות המאפשרות פיטורי עובדים – רבי יעקב בלוי בספר "פתחי חושן" (12-13).

פועל המתרשל במלאכתו וגורם הפסד לבעל הבית • עובדים המושכרים לציבור • מינויי קהל שיש בהם שררה • פועל שהזקין ואינו מסוגל לעבוד [לענין פיטורין, תשלומי פנסיה ופיצויים].