פירות וירקות מבושלים וכבושים

א. בסוגיית הגמרא במסכת ברכות (1) לח, א) נתבארו דיני הברכות על "שלקות" – פירות וירקות שנתבשלו.

בתחילת הסוגיה אמר אביי "זאת אומרת שלקות מברכין עליהם בורא פרי האדמה", ובהמשך הובאו דברי רב חסדא שדן בברכה הראויה לשלקות, כאשר דעת רב שצריך לברך עליהם בורא פרי האדמה, ולעומת זאת דעת רבי יוחנן שצריך לברך עליהם שהכל, וביאר רב חסדא שאין ביניהם מחלוקת אלא "כל שתחלתו בורא פרי האדמה, שלקו, [מברך] שהכל נהיה בדברו. וכל שתחלתו שהכל נהיה בדברו, שלקו, [מברך] בורא פרי האדמה". ופירש רש"י שירקות שדרך לאכלם חיים ולא מבושלים, אכלם חיים – בורא פרי האדמה, אכלם מבושלים – שהכל נהיה בדברו. אולם ירקות שדרך לאכלם מבושלים ולא חיים, אכלם חיים – שהכל נהיה בדברו, אכלם מבושלים – בורא פרי האדמה. בהמשך הסוגיא נתבארו דוגמאות לירקות אשר עונים על שתי ההגדרות הללו.

התוספות (ד"ה משכחת) דנו בסוג שלישי של ירקות "שכל דבר שהוא טוב מבושל כמו חי", שמברכים עליהם בורא פרי האדמה, בין חיים ובין מבושלים [וראה בחידושי הרשב"א (3) שהביא את שיטת הראב"ד שכתב "דלדעת רב חסדא אפילו לא פגים להו כיוון דאישתני  מפרי האדמה מברך עליה שהכל וראה את תמיהתו של הבית יוסף עליו(3)].

התוספות הזכירו סוגים שונים של ירקות, חלקם משתנים למעליותא בבישול, וחלקם להיפך, דהיינו שהבישול רק משנה אותם לגריעותא.

סיכום הדברים – ראה ברבינו יונה (2) ד"ה ושלשה, וכן בהקדמת ספר פני השולחן (1).

התוספות (ד"ה משכחת) הביאו בסוף דבריהם את שיטת הרי"ף, ששלקות שיותר טוב לאכלם חיים מאשר מבושלים, מברך עליהם בורא פרי האדמה, גם כאשר אכלם מבושלים. טעמו של הרי"ף, מאחר ובסוף סוגיית הגמרא מובאים דברי רב נחמן ודברי ר' חייא בר אבא הסותמים בדבריהם ששלקות מברכים עליהם בורא פרי האדמה, ולא מחלקים בין שלקות שהבישול מיטיב איתם לשלקות שהבישול מגרע עימם, וכן הביא את דבריו הרא"ש (2). וראה עוד בדברי רבינו יונה (2) בד"ה אפילו) שהביא את שיטת הרי"ף ולאחריה את שיטת רבני צרפת.

להלכה: הרמב"ם (3) פסק כדעת רב חסדא [רבותינו הצרפתים], דלא כשיטת הרי"ף, כמבואר בכסף משנה על אתר, וכן פסק הטור (3).

מרן השולחן ערוך הביא להלכה את דיני שלקות הן בסי' ר"ה והן בסי' ר"ב (3-4), ופסק כדעת רוב הראשונים, שהדבר תלוי מהו המצב היותר טוב לאכילת הירק.

להלן נבאר את פרטי דינים שהוזכרו במשנה ברורה ובפוסקי זמנינו בנדון דידן.

אגוז מטוגן בדבש – פרי שעצם הבישול גורע ממנו אך דבר אחר משביחו

ב. התוספות (סוף ד"ה משכחת (1) כתבו: "ואגוז מטוגן בדבש מברך עליו בורא פרי העץ דאגוז עיקר", וכן פסק השולחן ערוך (4) סי' רב סע' יג). והמשנה ברורה (ס"ק סז (5) ביאר כי חידושו של התוספות, ובעקבותיו השולחן ערוך, הוא ב"תרתי".

החידוש הראשון – שלמרות שאגוז דרך לאוכלו כשהוא חי, והבישול במים רק מגרע אותו, ואם כן מן הדין היה לברך עליו שהכל נהיה בדברו, היות ואת האגוז טיגנו בדבש ומכח טיגון זה הוא משתנה למעליותא, לכן ברכתו כן תישאר בורא פרי העץ, כי הרי הוא נחשב דברים שטוב לאוכלם חיים כמבושלים.

והחידוש השני – שלמרות כי הדבש עשה את כל פעולת נתינת הטעם למעליותא , והייתי חושב שהוא העיקר ונברך על כל המאכל שהכל, אף על פי כן תפקידו של הדבש הוא לתת טעם באגוז ולכן האגוז הוא העיקר ומברכים עליו בורא פרי העץ.

פירות וירקות שנשתנו בבישול – גדרי הדין

ג. בלשון השולחן ערוך לכאורה מצינו סתירה בין סי' ר"ה לסי' ר"ב.

בסימן' ר"ה (4) כתב המחבר: "אבל קרא וסילקא וכרוב וכיוצא בהם שטובים מבושלים יותר מחיים".  כלומר, המודד האם הפרי יותר טוב לאוכלו כשהוא חי או מבושל, תלוי במציאות מה יותר טוב.

ברם בסי' ר"ב (4) כתב המחבר "ואם אין דרך לאוכלם חיים אלא מבושלים", משמע שאין ההקפדה מה באמת יותר טוב לירק, אלא המודד הוא מהו מנהג האנשים לאכול – האם הם נוהגים לאוכלו כשהוא חי או כשהוא מבושל [למרות שיכול להיות שבמצב ההפוך הוא יותר טעים או יותר טוב].

וראה במשנה ברורה (4) סי' רב ס"ק ג) ובביאור הלכה (ד"ה שטובים חיים ומבושלים), שנקטו שהקובע הוא מהו מנהג המקום ולאו דווקא מה מבחינה מציאותית יותר טוב.  וראה עוד בנדון זה בספר פני השולחן (8) אות א).

ובשער הציון (4) סי' רה ס"ק ג) כתב שדרך בני אדם נמדד לפי מנהג אותו מקום [וראה בספר וזאת הברכה (5) אות ה) שהביא מדבר הגר"מ אליהו והגרש"ז אויערבך בנדון אדם שנמצא במקום שנוהגים הפוך מטעמו, או אדם שהולך ממקום שהמנהג לאכול חי, למקום שהמנהג לאכול מבושל, אבל דעתו לחזור למקומו הראשון].

פירות וירקות המיועדים בדרך כלל לבישול

ד. במשנה ברורה (4) ס"ק סב, כתב שהתפוחים החמוצים שאין דרך לאוכלם כלל כשהם חיים, מברך עליהם שהכל נהיה בדברו. ברם בפסקי תשובות (6) אות לא) העיר, שאין כוונתו של המשנה ברורה לתפוחי 'גראנד' של ימינו, שאף על פי שהם משובחים מאד כשהם מבושלים, אבל עדיין הדרך לאוכלם גם כשהם חיים, ולכן יברך עליהם גם כשהם חיים בורא פרי העץ.

ובספר פני השולחן אות ג (8), כתב בנדון תפוחי ה'גראנד' שאין הדבר ברור כיצד להגדיר "דרך רוב בני האדם באותו מקום לאוכלם מבושלים" – האם ההגדרה היא תכלית נטיעת הפרי, או שמא ההסתכלות היא מהי האכילה המועדפת של תפוחים אלו בדעת רוב בני האדם, עיי"ש שהביא צדדים לכאן ולכאן ובמה שניסה להוכיח משיטת החזון איש בהלכות סוחט בשבת.

פירות וירקות שבדרך כלל נכבשים בחומץ [כרוב וחסה]

ה. בדברי המשנה ברורה (4) סי' רה ס"ק ד) מבואר שכשם שפירות שנאכלים רק כשהם מבושלים, מברכים עליהם בעודם חיים שהכל, כך פירות שנאכלים רק כשהם כבושים במלח או בחומץ, מברכים עליהם בעודם חיים שהכל.

לאור המציאות שגידולי החסה והכרובים ראויים לאכילה חיים ואין בהם מרירות, דנו אחרוני זמנינו מה הדין בימינו, כאשר אוכלים חסה או כרוב כאשר הם חיים, וראה בדברי הפסקי תשובות (7) סי' רה אות א), שכתב בפשטות שהיום ברכתם גם כשהם חיים היא בורא פרי האדמה.

אולם בפני השולחן (7) הסתפק בזה, ומסקנתו: "וכדי לצאת מידי הספק מן הראוי שלא לאכול את העלים שלהם כמות שהם חיים בלא תוספות של חומץ  וכדומה או תערובת של ירקות אחרים, אלא אם כן בתוך סעודת פת" .

פירות וירקות שהבישול גורע מהם אבל דבר אחר משביחם

ו. הרמ"א (סימן רה סוף סעיף א) והמשנה ברורה (שם סק"ז (4) כתבו בנדון בישול ירקות המשתבחים רק בגלל הבשר המתבשל עמהם, לחלק בין שני אופנים: כאשר הירקות ניתנו בתבשיל כדי להשביח את התבשיל בלבד, ברכתם שהכל, מאחר והם טפלים לבשר שברכתו שהכל. אולם אם ניתנו בתבשיל כדי להשביח גם את טעמם של הירקות, אזי ברכתם היא בורא פרי האדמה [למרות שבישול במים רגילים מגרע את טעמם, וכנ"ל באגוז מטוגן בדבש]. וכן כתב בפסקי תשובות (7) סי' רה אות ד) בנדון חתיכות גדולות של פלפלים שנותנים כיום במרק.

שומים, בצלים, צנון ודברים שדרך לאכלם רק עם פת

ז. המשנה ברורה (4) סי' רה ס"ק ה), הביא בשם השערי תשובה והחיי אדם, לברך על שומים ובצלים שהכל. וראה בתמיהת שער הציון (4) ס"ק ז), ובדברי האגרות משה (5) סי' סב-סד).

ח. חידוש הפוסקים שבכל מקרה של ספק עדיף לברך בורא פרי האדמה או בורא פרי העץ מאשר ברכת שהכל נהיה בדברו, ראה בספר פני השלחן (8) אות ד).